בחודש פברואר האחרון יצא פרופ' אריה וורשל מהחדר הקטן המשמש לו משרד באוניברסיטת דרום קליפורניה שבלוס אנג'לס, הריצפה היתה רטובה והמדען שיהיה בחודש הבא בן 73, החליק וקרע את רצועות הברך. הוא הובהל לבית חולים לניתוח מסובך וכשהתעורר ממנו הדבר הראשון שאמר לתמי, אשתו מזה 47 שנה, היה: 'איפה המחשב שלי? אני צריך לעבוד'. הוא היה מושבת במשך שלושה חודשים, וכל הזמן הזה לא הסכים לעצור לרגע את העבודה. גם היו הוא עדיין צולע מעט, אבל בשבוע שעבר, כשעמד במטבח ביתו היפה במערב לוס אנג'לס, מוקף בעשרות כלי תקשורת אמריקאים וישראלים, כל הכאבים והעבודה הקשה של עשרות שנים היו שווים.

הטלפון שהגיע לבית משפחת וורשל ב-2 לפנות בוקר, ובישר על זכייתו של אריה בפרס נובל לכימיה, היה שיאו של מירוץ ארוך-שנים של הקיבוצניק משדה נחום. "אתה לא מתחיל את הקריירה במחשבה שיבוא יום ותזכה בפרס נובל", אמר וורשל, שנאלץ לוותר אתמול על מנהגו הקבוע לשחות בבריכת האוניברסיטה מדי יום, "אבל מגיע רגע שבו אתה מסתכל על העבודה, מסתכל מסביב, רואה מה אתה משיג לעומת אחרים, ומתחיל לחשוב על זה, בהחלט".

אריה ורשל (מימין) ומיכאל לוויט, זוכי פרס נובל 2013 (צילום: רויטרס)

קיבוצניק תחרותי.

"אני לא קיבוצניק מזמן", הוא מחייך, "אבל מי שמתעסק במדע ויגיד לך שהוא לא תחרותי, משקר. אני יכול להגיד בכנות שחיכיתי לזה הרבה זמן ואם לא הייתי זוכה הפעם, האכזבה שלי היתה הרבה יותר גדולה מאשר השמחה על הזכייה".

עד כדי כך?

"כן".

אריה ותמי וורשל הגיע לארה"ב ב-1976. לפני כן היו שנתיים באנגליה. הם עזבו את הארץ אחרי מלחמת יום כיפור, בה לחם וורשל, והחליטו להישאר בחוץ אחרי שוורשל לא קיבל קביעות במכון וייצמן. ממרחק של כמעט 40 שנה ובדרך למטוס לשטוקהולם, וורשל יכול להרשות לעצמו לחייך. "היום זו לא יותר מהערת שוליים".

"חיכיתי לזה הרבה זמן". אריה ורשל ואשתו תמי

אבל יש תחושה של 'הראיתי להם'?

"לא. אני מניח שרוב מי שהיה מעורב בהחלטה ההיא כבר לא בחיים".

ויש בך איזו גאווה ישראלית מיוחדת עכשיו?

"גאווה מקצועית, אישית, לא גאווה ישראלית. אני לא רואה את הקשר. אני מאוד שמח שזה משמח אנשים בארץ, זה מחמם מאוד את הלב, אבל זה משהו אחר לגמרי".

היית מועמד בעבר ולא זכית. הערכת שהפעם זה יקרה?

"היתה הרגשה כזו, אבל אין שום דרך לדעת".

אין הדלפות?

"הרבה פחות מאשר במקצוע שלך".

זה רף מאוד נמוך.

"אני יודע, אבל אפילו במקצוע שלך אין כל כך הרבה פוליטיקה כמו סביב פרס נובל. יש רשימה ארוכה של אנשים שזכו בפרס הזה על שום היותם פוליטיקאים מצויינים".

אתה נראה רגוע יחסית. מדענים מצליחים לשלוט עד כדי כך ברגשות?

"אני מסמיק, זה מספיק. מדענים הם אנשים עם אגו עצום ותאמיני לי שאנחנו לא באמת מצליחים לשלוט ברגשות".

במרכז הפוליטיקה במקרה הזה עמדו מתחרים מאוניברסיטת הרווארד, מקושרים, מפורסמים ומייצגי מרכז אקדמאי נערץ הרבה יותר, שהפעילו לובי מאסיבי. "אם הוא לא היה זוכה הפעם, זה כבר לא היה קורה וזה היה שובר לו את הלב", אומרת תמי, בזמן שהיא מכינה לו סוף סוף את החביתה שניסתה להכין משש בבוקר ועד עכשיו לא הצליחה אפילו לשים את המחבת על הכיריים, גם כי הטלפון לא הפסיק לצלצל ובעיקר כי המטבח שלה היה מלא בצלמים, ומי רוצה לאכול חביתה כשכולם מצלמים אותו.

תמי, אשה שאין שום דרך לחשוב שהיא כבר בת 70, היתה ממונה על סינון הטלפונים, ולמרות שכל מה שרצתה היה לצנוח על הספה לישון, האדרנלין והגאווה סילקו כל פיסת עייפות. מעל הכל הפתיעה אותה התגובה בישראל. "הנחנו שנקבל הרבה טלפונים מתקשורת מקומית ושגם בישראל זה כמובן יעשה קצת רעש, אבל לדבר כזה לא ציפינו".

זה מחמם את הלב, או שקצת מוזר שבארץ מנכסים את ההצלחה של בעלך?

"זה מאוד מחם את הלב. בסופו של דבר אנחנו ישראלים, זה לא משהו שאפשר להתנתק ממנו. אנחנו יודעים מה קורה בארץ ומאוד מתעניינים".

את מכירה אותו יותר טוב מכולם. הוא ירשה לעצמו להאט עכשיו את קצב העבודה?

"לא חושבת. הוא יעבוד עד שלא יוכל עוד. בקיץ נסענו לחופשה באלסקה, חופשה ראשונה אחרי מי יודע כמה זמן. הנופים היו כל כך מרהיבים שהצלחתי למשוך אותו קצת החוצה, אבל הוא לא נרגע עד שידע בוודאות שיש אינטרנט במלון. רק האינטרנט עלה 150 דולר, אבל זה כל מה שהיה חשוב לו".

פרופ' וורשל, מה תעשה עם החלק שלך בפרס?

"תלוי כמה מיסים צריך לשלם עליו", הוא מחייך, "זה לא כזה סכום גדול, ובכל מקרה אשתי לא תיתן לי להשתגע. לפני כמה חודשים היה לנו ויכוח האם לקנות טויוטה או ב.מ.וו, והיא הטילה וטו מוחלט על הב.מ.וו".

אז מה תעשה עכשיו?

"אני הולך לדיסנילנד".

מייקל לוויט קיבל את הטלפון קצת אחרי 2 בלילה והיה המום לגמרי. "לא חיפשתי את זה", אמר בשיחת טלפון מאוניברסיטת סטנפורד בסן פרנסיסקו, "יש כאלה שזו המטרה שלהם בחיים. לא אגיד שלא חלמתי על זה, אבל אף פעם לא עשיתי מאמץ אקטיבי. בגלל זה ההפתעה באמת גדולה ואמיתית ואני מאושר מאוד, שום דבר לא הכין אותי לזה. עוד לפני שהספקתי להבין מה קורה, הבית הוצף באנשים. נשיא האוניברסיטה נכנס וחיפש שמפניה. אין לי שמפניה, שתינו יין באמצע הלילה. כל הדבר הזה נראה לי כמו חלום".

כמו הקולגה שלו לזכיה, אריה וורשל, גם לוויט לא קיבל קביעות במכון וייצמן ועזב את הארץ. כדי להמשיך בחו"ל את המחקר שבסופו של דבר הביא לו את פרס נובל. כמעט 40 שנה אחרי, הוא מופתע מהתגובה בישראל לזכייה שלו. "לא ציפיתי לכלום. אני יודע שגם אני וגם פרופ' וורשל לא גרים בישראל כבר הרבה זמן, אבל אני חושב שהזכיה שלנו היא עוד הוכחה לחוסן האינטלקטואלי של ישראל ולהבנה בארץ עד כמה חשוב תחום החינוך. ההכרה שקיבלנו היום טובה לכולם, למדע, לאמריקה ולישראל".

פרופ' לוויט נשוי לרינה ויש להם שלושה ילדים. הזכייה בפרס תשנה להם את התכניות לצאת לחופשה בפטגוניה, המסלול יזוז עכשיו לשבדיה.

מה אתה הולך לעשות עכשיו?

"אני הולך לישון".