זמר רחוב

"כשהייתי ילד, דוד שלי אמר לי, 'מה שתעשה בחיים, אתה חייב גם לעשות מזה כסף'. לקחתי את העצה שלו ברצינות, וכשבסוף התיכון הנגינה על גיטרה הפכה אצלי לעניין רציני, התחלתי לנגן ברחובות", מספר וויט. הנגינה הניבה כסף יותר טוב מרוב העבודות המזדמנות, ובגיל 21, אחרי שסיים את הלימודים בקולג', היא גם מימנה לו טיול מסביב לעולם, שכלל תקופה של כמעט שנה בישראל. "גדלתי במשפחה יהודית-חילונית בשיקאגו ולא היה לי חיבור מיוחד לישראל, אבל ידעתי שבתור יהודי אני לא אזדקק לויזה כדי להיכנס לשם", הוא אומר. 

אבל כשנחת בת"א עם חמישה דולר בכיס, גיטרה חבוטה ופספורט מכוסה חותמות מרחבי העולם, אנשי הביטחון לא האמינו לו שהוא יהודי. "שרתי להם את הברכה על היין—התפילה היחידה שהכרתי—והם נתנו לי להיכנס", הוא נזכר. "עכשיו כשאני חושב על זה, התפילה הזו פתחה לי הרבה דלתות בישראל". 

למשל?

"בהתחלה, כשלא היה איפה לי לגור ועוד לא היה לי כסף, פגשתי בדיזינגוף חייל צעיר בשם אפי נגר. התחלנו לדבר וגם הוא לא האמין לי שאני יהודי, עד ששרתי לו את התפילה. אחרי זה הוא הזמין אותי לארוחת ערב והוא והשותף שלו הסכימו לארח אותי איזה תקופה", הוא מספר. כנראה שישראל של אז הייתה מקום יותר קל להסתדר בו. יותר קל ועדיין לא פשוט. באירופה הוא תמיד נפל על הרגליים, אבל כנגן רחוב בדיזינגוף, הכסף שאסף הספיק בקושי לאוכל. בחודש הראשון שלו בישראל הוא הוריד, מבלי להתכוון, למעלה מעשרה קילו ממשקלו. מעבר לתקופה הקצרה בה גר אצל נגר, וויט ישן ברחוב, במרתף של איזו מסעדה שהופיע בה, על הגג של איזו בחורה שהכיר ובהוסטלים ביפו ובאלנבי שאירחו טיפוסים צבעוניים, אבודים, ובעיקר הרבה "נשות לילה", כפי שסטיבן מתאר בעדינות. "ראיתי צד של ישראל שמרבית יהודי אמריקה לא מכירים", הוא אומר. "הכרתי אותה כמו שהעניים והפועלים הזרים מכירים אותה". 

העניינים השתפרו כשדרכיו הצטלבו עם ביזה דה-קני בוי, זמר אפריקאי מלהקה שניגנה מוזיקה אפריקאית המוכרת כג'ו-ג'ו. ביזה שמע את סטיבן מנגן ברחוב והחליט לאמץ אותו. וויט הצטרף ללהקה, שניגנה מוזיקה אפריקאית ביפו הערבית. גם אחרי שחילקו את רווחי היום בין ששת חברי הלהקה, זה היה יותר ממה שהרוויח בנגינה לבדו. הוא מצא חדר בבית הארחה על דרך בת-ים, בכניסה ליפו. מקום מפוקפק, הוא אומר, אבל הוא כבר לא היה צריך לדאוג לכסף לאוכל. הוא עלה על דרך המלך כשחיפש עבודה בשגרירות ארה"ב בתל אביב. "ניגשתי לשם כי אמרו לי שבשגרירות מחפשים שוטף כלים", וויט נזכר, "אבל בראיון הם ראו שעשיתי קולג' ושאלו אם אני יודע חשבון. כשעניתי שכן הם אמרו לי: 'אוקיי, אז אתה תהיה מנהל החשבונות שלנו". וכך היה. נגן הרחוב המורעב הפך למנהל החשבונות של שגרירות ארצות הברית.

המזל המשיך לשחק לו. החייל שהכיר, אפי נגר, סידר לו גיג בעצרת לשלום של אייבי נתן מתחנת הרדיו "קול השלום" מול קהל של אלפי אנשים. אחרי 11 חודשים בישראל הוא חסך מספיק כסף כדי להמשיך את הטיול שלו בעולם. כשחזר לארה"ב התיישב בסופו של דבר בניו-יורק, והמשיך להתפרנס מנגינה בסאבוויי. 

"הצלחתי למכור לאיזה עיתון יצירתי בווילאג' טור שבועי על החוויות שלי כנגן רחוב. זה התחיל מטור אישי בגוף ראשון, אבל אחרי כמה שבועות כבר לא היה לי מה להגיד על עצמי יותר, אז התחלתי לראיין מוזיקאים אחרים בסאבוויי. תוך שלוש שנים ראיינתי יותר מ-300 מוזיקאים". 

וכששמע שמקומון באפסטייט ניו-יורק זקוק לכתב חדשות מקומי, זיהה מיד את ההזדמנות. הטור שלו על נגני רחוב סלל לו את הדרך. "כששואלים אותי איך נכנסתי לעסקי החדשות, אני עונה שדרך המוזיקה", הוא מחייך.