שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אלה קרי" אאוט: "מנדי מיפן" להיט ספרותי
    ילדיה של חני אוירכמן לומדים ב"בית ספר" דרך מחשב, וילדיה של אלה ורזוב היו בהלם לגלות שבישראל אפשר ללכת ברחוב באופן חופשי. שליחות חב"ד ברחבי העולם החליטו לתעד את אורח החיים הבלתי שגרתי של ילדי השליחים. הכירו את תמר מוונציה, שמגיעה לבית הספר בסירה
    ל"אלה קרי, הילדה מלפלנד", "סיאה, הילדה מאפריקה", "נואי הילדה מתאילנד" ושאר גיבורי סדרת המופת "ילדי העולם" קמו יורשים, ואם עוררנו בכם נוסטלגיה בשחור-לבן, כדאי שתכירו את הדור הבא: "תמר מוונציה", "משה מיפן" ו"מנדי מסיביר".

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >> 

     

     

    חנה אוירכמן ואלה ורזוב, שליחות חב"ד ואימהות לשמונה ילדים (כל אחת!) גדלו אף הן על סדרת הספרים המיתולוגית של אסטריד לינדגרן, והחליטו שאם כבר להיות רחוקים מהבית בשנים ארוכות של שליחוּת – אז לפחות להותיר חותם: "ילדים בשליחוּת", סדרת ספרים שתאפשר לילדים מכל העולם להגניב הצצה לחייהם של מי שגדלים בסגנון חיים אחר ומאתגר.

     

    שליחוֹת – כמו שליחוֹת. חושבות ומיד עושות: במרתון טראנס-אטלנטי הן הצליחו להפיק בינתיים את "תמר מוונציה" (הוצאת "חיש") שכבר נמכרת בחנויות הספרים, ובעקבותיה הספרים הנוספים. כמו בסדרת המלכה-האם, את הספרים מלווים צילומים יפיפיים של הילדים הגיבורים, על רקע נופיה האקזוטיים של המדינה שבה הם חיים.

     

    איך אומרים "משחק" ביפנית?

    צמד היזמיות מספר בגאווה כי מדובר בשילוב בין סיפור חייהם של ילדים אמיתיים לגמרי, החיים חיים לא שגרתיים לגמרי - לצד ידע גיאוגרפי, היסטורי ויהודי-מקומי. בכל ספר מוקדש עמוד למספר מילות בסיס בשפת המדינה המארחת, לטובת הקוראים הצעירים (איך אומרים "משחק" ביפנית? - גמו).

     

    תמר מחכה להסעה לבית הספר היהודי בוונציה (צילום: Viniccio Tassani) (צילום: Viniccio Tassani)
    תמר מחכה להסעה לבית הספר היהודי בוונציה(צילום: Viniccio Tassani)

     

    מעלעול בספר הראשון בסידרה, למדתי שתמר בת השבע מוונציה מגיעה לבית הספר בסירה, ובכיתה הקטנטנה שלה בבית הספר היהודי בעיר, לומדת רק עוד ילדה אחת מלבדה. הנוף ממרפסת ביתה הוא תעלת מים ציורית, ובחורף, מגפיים גבוהים הם מוצר חובה ברחובות ונציה המוצפים.

     

    דרך עינה של השליחה הצעירה, ודרך שאר גיבורי הסדרה - אפשר לראשונה, להכיר גם את "האנשים הקטנים" שמאחורי הקלעים, שחיים אורח חיים שונה מהותית מזה של חבריהם בירושלים, בני ברק או ברוקלין.

     

    "שומעים הרבה על שליחי חב"ד", אלה וזרוב, אחת הסופרות המתגוררת במוסקבה, מסבירה. "אך במקביל נותרים ילדיהם של אותם שליחים, לרוב, בגדר נעלם. בקושי שומעים עליהם, והם נמצאים מאחורי הקלעים. רובם נולדו לתוך חיים בשליחוּת, או שחווים את זה מגיל צעיר, והם בפירוש לא חווים חיים שגרתיים של ילד בן גילם".

     

    חיים של אחרים

    חנה אוירכמן מטלהאסי מתפנה לשוחח עמי בשעה שילדיה שוהים ב"בית ספר": מסגרת יומית מיוחדת "און-ליין" לילדי השליחים, באמצעותה לומדים ילדי חב"ד ברחבי העולם, במקומות שבהם אין מספיק ילדים לפתיחת בית ספר יהודי מקומי.

     

    אוירכמן: "החבר הכי טוב של הבכור שלי הוא מקליפורניה. הם יכולים לראות אחד את השני פעם בשנה, אך זה לא מפריע להם". מנדי מסיביר (צילום: Nadya Pinchuk) (צילום: Nadya Pinchuk)
    אוירכמן: "החבר הכי טוב של הבכור שלי הוא מקליפורניה. הם יכולים לראות אחד את השני פעם בשנה, אך זה לא מפריע להם". מנדי מסיביר(צילום: Nadya Pinchuk)

     

    עוד לפני "מנדי מסביר" או "משה מיפן", גם ילדי משפחת אוירכמן חיו (וחיים) באגדה משל עצמם: בבוקר תפוסים ששת המחשבים בבית חב"ד המקומי על ידי הילדים. לכל אחד מהם יש מורה מקוון, משימות ומטלות.

     

    "בגילאים הצעירים משתמשים בחוברות, ואני יותר צמודה אליהם ומסייעת", אוירכמן אומרת, "אך הגדולים כבר מסתדרים לבד. הם יודעים להדפיס את הדפים שהמורה שולחת, אחראים לבד לצאת ולחזור 'בהפסקות', ומנצלים את הזמן הזה לשיחות עם חברים ממקומות אחרים בעולם שלומדים איתם. במקביל אני עובדת מול הפונים בבית חב"ד, ומוסרת הרצאות. ככה מתנהל הלו"ז שלנו עד ארבע-חמש בכל יום, שעת החזרה הביתה".

     

    ורזוב: "בקיץ היינו בביקור בישראל, והילדים שגילו פתאום את היכולת לנוע בחופשיות, התחילו להגיד: אמא, אולי נישאר בארץ?" משה מיפן (צילום: Robert Fitzsimmons) (צילום: Robert Fitzsimmons)
    ורזוב: "בקיץ היינו בביקור בישראל, והילדים שגילו פתאום את היכולת לנוע בחופשיות, התחילו להגיד: אמא, אולי נישאר בארץ?" משה מיפן(צילום: Robert Fitzsimmons)

     

    בשעות אחר הצהריים בבית המשפחה, אין יציאה טריוויאלית לחברים או לחוגים, כשהקהילה היהודית קטנה כל כך, וחלק גדול ממשאבי בית חב"ד המקומי מוקדשים לטובת סטודנטים יהודים באוניברסיטה המקומית. כך, "החברים" של ילדי משפחת אוירכמן, הם סטודנטים הלומדים באוניברסיטה.

     

    "הם מכינים שיעורי בית, מתאמנים על פסנתר, ורוכבים על אופניים בקרבת הבית", היא מספרת. "חברים בני גילם זה בטלפון. החבר הכי טוב של הבכור שלי הוא מקליפורניה. הם יכולים לראות אחד את השני פעם בשנה בערך, אבל זה לא מפריע להם להיות חברים הכי טובים".

     

    הילדים לא יוצאים מהבית

    ורזוב, המתגוררת בקהילה היהודית הגדולה של מוסקבה, היא מורה להיסטוריה ועברית, ומנהלת תוכניות לימודי יום ראשון במסגרות היהודיות. בית ספר לילדים יש שם, וחיי החברה המקומיים מגוונים בהרבה. ועם זאת, לחיים בבירה הרוסית יש את תג המחיר שלהם, ואין הכוונה רק ליוקר המחייה בעיר היקרה בעולם.

     

    "הילדים יודעים שאי אפשר לרדת למטה לבד בכלל, ואין דבר כזה 'לקפוץ לחברים", היא מספרת. "בקיץ היינו בביקור בישראל, והילדים שגילו פתאום את היכולת לנוע בחופשיות ובטמפרטורות נוחות, התחילו להגיד: אמא, אולי נישאר בארץ? בסופו של דבר, גם הם יודעים שיש לנו תפקיד שם, והם גם מאוד נהנים מהאורחים שמגיעים כל שבת וחג. ויש גם אצלם הבנה על האחריות שיש לנו כלפי יהודים אחרים".

     

    אוירכמן: "בביקור מולדת ראיתי המוני ילדים יוצאים עם ילקוטיהם. המראה הכה שגרתי הזה, מול חיי היומיום של ילדיי הוליד את הרעיון" מנדי מסיביר (צילום: Nadya Pinchuk) (צילום: Nadya Pinchuk)
    אוירכמן: "בביקור מולדת ראיתי המוני ילדים יוצאים עם ילקוטיהם. המראה הכה שגרתי הזה, מול חיי היומיום של ילדיי הוליד את הרעיון" מנדי מסיביר(צילום: Nadya Pinchuk)

     

    השליחות ברוסיה עבור וזרוב, ילידת המקום, איננה מובנת מאיליה. הוריה היו מסורבי עלייה בשנות השבעים, ואביה אף הספיק לשבת בכלא הרוסי "בעוון" לימודי יהדות ושיעורי עברית. "לאחר שעלינו ארצה, היה מופרך אפילו לחשוב שיום יבוא ונחזור לכאן. אך הפכנו לחסידי חב"ד, ולכן עם השנים כיוון השליחות נהיה טבעי". היום ממשיכה ורזוב את המורשת של אביה, ומנחילה את השפה העברית ליהודי הבירה הרוסית.

     

    "פתאום כולם רוצים להופיע בספר"

    הרעיון הראשוני לסדרת הספרים נהגה במוחה הקודח של אוירכמן, באחד מביקורי המולדת בישראל.

    "עברתי ברחוב בשעת צהריים, וראיתי איך המוני ילדים יוצאים עם ילקוטיהם מבית הספר, וממלאים את הרחוב", היא מספרת. "המראה הכל כך שגרתי הזה, מול חיי היומיום של ילדיי במרחק כמה שעות טיסה, הוליד את הרעיון.

     

    "התחלתי להריץ בראשי מישהי שתהיה מוכשרת מספיק לכתוב אותו, ואז נזכרתי באלה ורזוב, חברת ילדות שלי. זכרתי כמה שהיא הייתה מוכשרת בכתיבה, והחלטתי ליצור איתה קשר".

     

    ורזוב מצדה, מספרת כי התהליך ארך שנה וחצי מתחילתו – ועד לצאת הספר הראשון בסדרה. "גם אחרי שהתחלנו לכתוב, דברים השתנו תוך כדי עבודה. כתבתי אותו בהתחלה בצורה מסוימת, ואז היה כינוס של שליחוֹת בוונציה, אז קפצתי על ההזדמנות (והמטוס) - ובאתי לראות את הדברים מקרוב. כשחזרתי, פשוט כתבתי אותו מחדש, כי ראיתי הרבה דברים אחרת".

     

    ואיך הגעתם למשה מיפן או תמר מוונציה?

     

    "זה היה מורכב", אומרת אוירכמן בחיוך דפלומטי. "האמת היא שוונציה מאוד זרמו", מעדכנת וזרוב. "מלכתחילה פנינו למקומות מעניינים שידענו שהסיפור שם ייצור חוויית קריאה מרתקת. מיותר לציין שכל הילדים אמיתיים בהחלט, וגם רואיינו באופן אישי כחלק מכתיבת הספר. התמונות הן תמונות אותנטיות שעשו צלמים מקצועיים מקומיים בכל מדינה, במיוחד עבור הסדרה".

     

    "האמת שדי טרטרנו את המשפחות", מודה אויכמן. "מראש פנינו לכאלה שאנחנו מכירים, כי לא היה נעים לבקש. עכשיו, אחרי שהסדרה כבר 'בחוץ' והקונספט מוכר, זה התחיל להיות הפוך. שליחים פונים אלינו, ומציעים את הילדים שלהם כדמיות בסדרה".

     

    איך היו התגובות על הספרים?

     

    "מאוד מפתיעות", ורזוב מגלה. "היינו מאוד ממוקדות בגילאים שאליהם כיוונו את הסדרה (חמש עד שמונה), ובמטרה שלה, שתתאים לכל ילד. זו לא סדרה מגזרית או משהו כזה, להפך. מצד שני, הספר הראשון לימד אותנו שקהל היעד גדול בהרבה. ילדים בני שנתיים נהנו לשבת עם הספר ולהסתכל בתמונות, וילדים בני 13 נהנו לתרגל מילים באיטלקית ואהבו את הספר לא פחות.

     

    "אחרי שהסדרה כבר 'בחוץ', שליחים פונים אלינו, ומציעים את הילדים שלהם כדמיות בסדרה" (צילום: Viniccio Tassani) (צילום: Viniccio Tassani)
    "אחרי שהסדרה כבר 'בחוץ', שליחים פונים אלינו, ומציעים את הילדים שלהם כדמיות בסדרה"(צילום: Viniccio Tassani)

     

    "ילדי השליחים התגלו כמי שנהנים עד מאוד לפגוש ילדים אחרים בסיטואציות דומות-שונות משלהם,
    והייתה תחושת הזדהות עם מישהו שחולק חיים דומים לשלהם. עכשיו ברור שזו סידרה לכולם, כולל להורים שמספרים לי על חשק לארוז את המזוודה ולהכיר את הילדים והנופים שמאחורי הסיפור מקרוב", ורזוב צוחקת.

     

    חנה שילדה רק לפני שבועיים את ילדה השמיני, ואלה שילדה אף היא את השמיני במספר אך חודש לפניה, מתקשות הלסביר איך הן מוצאות את הזמן לפרויקט חוצה היבשות. "האמת היא שזו עבודה 'בין לבין'. בין הילדים לעבודה השוטפת", אוירכמן אומרת.

     

    "אני לא יכולה להסביר מאיפה נולד הזמן הזה. אישית הייתי בטוחה שאני לא יכולה להכניס שום דבר נוסף ללו"ז שלי, ובסוף זה כן נכנס. פה שיחת טלפון, שם שיחת סקייפ, וכמובן שרובן בשעות לא שעות. הילדים כבר יודעים שאם אני יושבת על המחשב מאוחר בלילה, 'זה בגלל יפן".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    כתבה את הספר פעמיים. אלה ורבוז
    "פתאום קלטתי עד כמה החיים שלנו לא שגרתיים". חני אוירכמן
    צילום: Nadya Pinchuk
    ילדים מהחיים. מנדי מסיביר בפעולה
    צילום: Nadya Pinchuk
    צילום: Viniccio Tassani
    "תמר מוונציה"
    צילום: Viniccio Tassani
    צילום: Nadya Pinchuk
    "מנדי מסיביר"
    צילום: Nadya Pinchuk
    צילום: Jason Conde & Michael Ogata
    "משה מיפן"
    צילום: Jason Conde & Michael Ogata
    מומלצים