גוונים של אלימות: מאב מכה עד לחבְרה מוכה
השבתות של ילדותי היו רוויות במראות אלימים, אך עם חזרתי בתשובה התחוורה לי אלימות חדשה, ואותה הצניעות שקיבלתי על עצמי באהבה, הפכה לי לרועץ. אם את מתמודדת לתפקיד ציבורי, או נשמעת יתר על המידה – את לא צנועה. ובכנות, אינני יודעת איזו אלימות גרועה יותר
כשביקשו ממני לדבר בכנס העוסק באלימות כלפי נשים – מיד הסכמתי, כיוון שיש לי הזדהות רבה עם אותן נשים הכלואות בתוך חומות של פחד. כשהייתי ילדה, גדלתי לשנוא את השבת. לא מהיבטים דתיים, חלילה. הבית שבו גדלתי היה מסורתי. אלא כי שבת היה "היום".
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
זה התחיל בשישי בצהריים. אני עוד זוכרת את התמונה: נכנסת לבית אחרי הלימודים, אמי מבשלת, אבי ישוב על הספה עם בקבוקי אלכוהול, ואני יודעת שהערב, כמו בכל ערב שישי, אבי ישתה. ישתה ויאשים את העולם, את עצמו. יקרא לאחותי הגדולה – אך זו תחשוש לבוא. אמי מחבקת ומגוננת עלינו, אחיותיי שותקות, מבועתות. ואילו אני, ילדה בת שבע, מנסה לשוחח עם אבא, לגרום לו להפסיק לשתות, להיות הפסיכולוגית.
לא עובר זמן רב, וכמויות השתייה האדירות עושות את שלהן. אבא נרדם עם סיגריה דלוקה בידו על הספה, ואני נוטלת אותה מידיו. בת שבע.
גיליתי אלימות מסוג חדש
בבוקר זה הגיע. לפעמים הייתי מתאמצת להשאיר את העיניים פקוחות בכדי שהלילה יימשך עוד טיפה,
בכדי לדחות את הבוקר. אך תמיד העייפות הייתה מכניעה את גופי הקטן. ובכל בוקר שבת התעוררתי לקול זעקותיה ובכייה של אמי, וכל פעימת צרחות מצלקת את נפשי הקטנה – לעד. אמי נגררת על הרצפה משערותיה לחדר הילדים, ואני הקטנה רוצה לקום, לספוג בגופי הקטן את הבעיטות האגרופים, להפריד את שערה מהידיים הגדולות, שלא תכאב יותר.
כיום אבי מתחרט על עברו, ונכרת בו הדאגה האבהית והרצון לגונן על משפחתו. גם הוא "חזר בתשובה". מיותר לציין כי אני אוהבת את הוריי ומעריכה אותם מאוד, משום שהם לימדו אותי כי בני אדם יודעים להכיר בטעויותיהם.
כשחזרתי בתשובה היה לי ברור שאישה צריכה להיות צנועה. קיבלתי את זה באהבה ובשמחה, אך רציתי במקביל לשאוף ולהתפתח. נרשמתי ללימודים ואפילו שקלתי לפתוח בקריירה פוליטית. ואז התחוורה לי אלימות חדשה, מסוג אחר, שאותה לא הכרתי עד היום.
"אני רוצה" זה לא צנוע
בהשתייכותי למגזר האורתודוקסי, וכמי שילדיה מתחנכים במוסדות לימוד חרדים ובתלמודי תורה –
הפכה לי אותה הצניעות שקיבלתי על עצמי באהבה, לרועץ. אם את מתמודדת לתפקיד ציבורי – את לא צנועה. אם את נשמעת יתר על המידה – את לא צנועה. אם יש לך שאיפות, חלומות, רצונות ומטרות - את לא צנועה.
חזרתי בתשובה, ואני רוצה להיות צנועה – אבל לא! נדמה כי עצם תחילת רעיון במילים "אני רוצה", כשלעצמו, הוא עניין לא צנוע. זוהי "אלימות מחשבתית". ובלי להפעיל כוח פיזי, היא משתקת אותך, את רצונותייך, את מחשבותייך, את שאיפותייך, מנצחת ולא נותנת לך להשמיע את קולך.
בכנות, אינני יודעת איזו אלימות גרועה יותר: זו שמכניעה אותך במכות, ומאפשרת לך לזעוק לעזרה - או זו שמשתיקה אותך וגורמת לך לחשוש מלהשמיע קולך; דורשת ממך להיבלע, לא נותנת לך להתבטא, אוסרת עלייך להתמודד על עתידך, ולהגיע לעמדה שממנה תוכלי להשפיע על גורלך ועל גורל יקירייך.
לא ישתיקו אותי
במצב שנוצר, אם את חרדית - את לא יכולה להתמודד אתם, אך גם לא מולם. חזרתי בתשובה כי אני אוהבת את הדת ואת התורה. את אותה התורה שדורשת ממני לאהוב גם את עצמי. ובכן, לי בושה, אני רוצה להתמודד. אני רוצה להיבחר. אני רוצה להצליח – ועדיין להיחשב צנועה. איני מוכנה שישתיקו אותי, גם לא לחיות כבבואה של משהו שהחברה מצפה ממני להיות.
כאשר נבצר ממני להתמודד במפלגות החרדיות, שמקבלות מימון מהמדינה – החלטתי להגיש בג"צ נגד המשך מימון הבחירות של אותן המפלגות הזוכות לתקציב של מאות-אלפי שקלים. מדוע 51% מהאוכלוסייה צריכות לממן מפלגות שאינן נותנות להן את הזכות להתמודד כשוות בין שווים?
אחד הרבנים הגדולים אמר לי שזה עקרוני שאין נשים במפלגות. ובכן, זה עקרוני כי זה בחינם! ברגע שהעקרונות הללו יעלו כסף – הם יתחלפו מהר מאוד. כעת, עיניי נשואות לבג"צ.
השבוע מושקת "תוכנית הפעולה הכוללת ליישום החלטה 1325 של האו"ם". היא הוכנה על ידי קואליציה של 35 ארגוני נשים בראשות שלושה ארגונים: "שוות", "איתך־מעכי", ו"אג'נדה-השדרה-עורו"- ונתמכה על ידי האיחוד האירופי. באם תתקבל, היא תביא לשיפור מעמדן ומצבן של נשים בישראל.
רות קוליאן חוזרת בתשובה, אקטיביסטית חרדית ואם לארבעה. סטודנטית למשפטים, מגישת הבג"צ למניעת מימון ממפלגות השולל מנשים את הזכות להתמודד. תהיה בין הדוברות ב"כנס השקת תכנית הפעולה הכוללת ליישום החלטה 1325 של האו"ם" שנערך היום (ה') בתיאטרון "נא לגעת" ביפו.
לפנייה לכתב/ת 
