שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חרדים לשלומן: מכה מתחת לשמלה ולשביס
    נשים מוכות יש בכל מגזר, אך בחברה החרדית להתעללות יש סממנים ייחודיים. מחקר ראשון מסוגו בעולם מגלה כי גם זלזול בדתיותה של האשה, או כפייה על בת הזוג ליטול ידיים שוב ושוב מייצרים פגיעה נפשית. החדשות הטובות: קשר השתיקה מופר

    אלימות במשפחה היא מכת מדינה שאינה מבחינה בין מגזרים ואוכלוסיות, אך בכל זאת, עד לאחרונה לא בוצע מעולם מחקר על שכיחות התופעה במגזר החרדי. בכך נותר הבית החרדי סגור ומסוגר, גם אם מאחורי הדלת התרחשו מחזות מסמרי שיער.

     

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    אבל קשר השתיקה הולך ונפרם. ד"ר מלי שחורי-ביטון, קרימינולוגית ומטפלת זוגית מהמרכז האוניברסיטאי אריאל, ערכה מחקר חלוצי המבקש לאפיין את הסממנים הייחודיים של התופעה במגזר החרדי והדתי, ולגעת בנושא שנחשב שנים לטאבו במגזר - אלימות כנגד נשים. בעקבות המחקר ייערך בשבוע הבא (ד', 20/6) כנס באוניברסיטת בר אילן, בהשתתפות טובי המטפלים מתוך המגזר החרדי. אם תרצו, הוכחת המהפכה בעיצומה.

     

    מושפלות על רקע דתי

    האם יש מאפיינים ייחודים לאלימות אצל נשים חרדיות ודתיות? לדברי ד"ר שחורי, בהחלט. "בגלל השמירה על צניעות יש יותר מקומות שאפשר להכות מבלי שהדבר יתגלה, כי גם הגבר, למרבה המזל, בסך הכל פוחד ממה יגידו. אבל יש גם מאפיינים של אלימות בהקשר דתי. למשל, בעלים שהכריחו את נשותיהן ליטול ידיים עשרות פעמים באובססיביות, או שהשפילו אותן על ידי כך שזלזלו ברמתן הדתית.

     

    "לפעמים אלימות פיזית 'עדיפה' על השפלות והתעללות רגשית קשה. את זה לא רואים, זה לא משאיר שום סימנים והוכחות, אך הסבל הוא בל יתואר. עד כי כך, שחלק מן הנשאלות סיפרו כי העדיפו את המכות במקום אלימות רגשית ומילולית. ויש גם נשים רבות שדיווחו שבעליהן כפו עליהם לקיים איתן יחסי אישות בניגוד לרצונן, דבר המוגדר בחוק כאונס לכל דבר ועניין".

     

    מתוך המקלטים הפזורים בארץ, רק אחד מטפל כיום בנשים מוכות דתיות או חרדיות: "בת מלך". המסע של ד"ר שחורי החל מאיתורן של אלו שהצליחו להשתקם. לצאת מהמקלט. מתוך מאות נשים מוכות חרדיות שהגיעו למקום בעשור החולף, אותרו רק שליש, וגם אלו בסיוע של "חברות לצרה" - מחקר בשיטת "חברה מביאה חברה".

     

    "חרשתי את הספרות המחקרית בארץ ובעולם, ופשוט לא קיים שום מחקר שנעשה על האוכלוסייה הזו", מספרת ד"ר שחורי-ביטון. "המאמר היחיד שהתייחס אי-פעם לנושא, היה בכלל של חוקר ערבי שדיבר על האוכלוסייה המסורתית הערבית, ושילב כמה מאפיינים שליקט על החברה המסורתית היהודית".

     

    גם העוני מוסיף שמן לאלימות

    שחורי-ביטון מוסיפה כי "כאשר מדברים על תופעה של נשים מוכות חרדיות או דתיות, אף פעם אין לנו נתונים סטטיסטיים

    כגיבוי לבדוק אחוזים או שכיחות. יש נתונים על עדות מסוימות ואזורי מגורים, אך רמת האדיקות הדתית אינו נתון שקיים בכלל במאגרי המידע במדינת ישראל. וזו הבעיה הבסיסית שנתקלתי בה: העדר תשתית שבכלל בודקת את ההקשר הזה.

     

    "לשמחתי, כבר ברור כי גבר מכה הוא לא 'חולה נפש' או סובל מפסיכוזה. מדובר בדפוס התנהגות חברתי. בחברות פטריארכליות קיים חוסר שוויון מגדרי מובנה, וגם החברה החרדית לא יוצאת דופן בעניין".

     

    88 נשים מוכות על הציר הדתי-חרדי הפכו לכלי המחקרי נדיר במיוחד, ורואיינו על ידי מראיינת חרדית "שנראית ולבושה כמותן, על מנת שנוכל לקבל תמונה מדויקת וחשיפה מלאה".

     

    50% מהמשתתפות במחקר הן חרדיות, השאר דתיות וארבע מתוכן - דתיות-חרדיות לשעבר. אצל רובן לא חל שינוי באמונה הדתית בעקבות הטראומה. "אלימות במשפחה", מסתבר, היא תופעה שזכתה להתייחסות נרחבות של רבנים ופוסקים לאורך הדורות. ועדיין שחורי- ביטון סבורה כי מציאות של עוני ונזקקות מגבירים את הסיכון להתפתחות דפוסים אלימים.

     

    "כשיש משברים כלכליים, האהבה בורחת מהחלון", היא אומרת, "ועם זאת, חשוב לציין שממש לא כל משפחה נזקקת סובלת מאלימות, ומדובר רק בגורם סיכון משמעותי אחד מתוך מכלול.

     

    "החברה החרדית כלל, מתאפיינת מבחינה סוציולוגית בדפוסים מאוד ברורים. מדובר בחברה קולקטיביסטית ופטריארכלית. הסטטוס החברתי מוגדר לפי המין ולפי השיוך במדרג הקבוצתי. כמו בכל חברה סגורה, ישנם דפוסים מאוד עמוקים של הצגת חזות נאותה 'שאצלנו הכל טוב ויפה', ו'לא לכבס בחוץ את הכביסה המלוכלכת', לצד החשש הנורא של 'מה יגידו בקהילה".

     

    "רק 7% הופנו על ידי הרב"

    שחורי-ביטון מדגישה כי גם בחברה החילונית נשים מתקשות לצאת ממעגל האלימות בפומבי ולהצהיר לעצמן ולעולם "אני אישה מוכה". "בחברה החרדית זה חמור בהרבה, כי מעורבת פה גם השמירה על התדמית הדתית, ועל שלמות המשפחה בכל מחיר, גם במחיר כבד של אלימות.

     

    "כילדה שגדלה במושב, ראיתי דפוסים דומים. בחברות קולקטיביסטיות, בעצם העובדה שאישה אומרת 'בעלי מרביץ לי', היא שוברת את כל חוקי המשחק המקובלים. זו שבירת האידיליה של הקבוצה כולה. לכן קשה כל כך לעשות את הצעד הבסיסי, ולספר".

     

    אז מה בסופו של דבר מוביל אותן למקלט?

     

    "40% מהנשאלות סיפרו כי הופנו על ידי גורמי הרווחה. לא בהכרח שאלה היו גם האנשים הראשונים שאליהם הן פנו, אבל ככל הנראה קל יותר לספר לאדם זר, לאיש מקצוע, מאשר לאנשים קרובים מתוך הקהילה. 16% סיפרו כי הגורם המפנה היה משפחה וחברים, ורק 7% סיפרו שהופנו על ידי הרב".

     

    חיכו לחתן את הילדים

    אוכלוסיית המקלט שהוקם בשנת 2000, מורכבת מנשים בכל הגלאים, החל מגיל 26. חלקן אימהות לילדים קטנים, רבות מהן מבוגרות בהרבה. כולן חוו שנות סבל רבות, והמקלט נתפס כמוצא האחרון; כצעד נואש אחרי שכלו כל הקצין, והאפשרות להישאר בבית הפכה לבלתי אפשרית.

     

    בשאלונים סיפרו נשים כי סבלו בשתיקה את ההתעללות, עד שחיתנו את הקטן שבילדים, ורק אז העזו לחפש מחסה. הן חששו שטיפול מוקדם בבעיה ימנע מהילדים להשיג הצעות נישואין הולמות. פנייה למקלט נחשבה בעיניהן למעשה שלא ייסלח חברתית, ולכן הן ביקשו להכין את "השטח" למינימום "נפגעים" מהמהלך.

     

    לפי ממצאי המחקר, הרוב המכריע מקרב הנשים שפנו לשיקום, בנו עצמן מחדש. משפטים כמו "חזרתי לחיים" ו"למדתי
    להעריך לאהוב כל דבר בחיים" חוזרים שוב ושוב. גם החששות מדחייה קהילתית התגלו כמופרכים, ברובם המכריע של המקרים. אימהות לילדים קטנים ציינו כי בניהם לומדים במסגרות חינוך הולמות ולשביעות רצונן, מדד חשוב המבטא את יחסה של הקהילה לאישה ולילדיה.

     

    30% מהן ציינו שבנוסף לחיזוק היחסים עם המשפחה וחברים, קשר שברוב המקרים נוטרל וחובל על ידי הבעל המתעלל - הן מגלות מעורבות בקהילה שבתוכה הן חיות. חלקן גם מסייעות לנשים במצבים דומים. ולפתע, הקהילה הסגורה שהייתה למכשול שמנע את הפנייה לטיפול, הופכת עם הגילוי והחשיפה לחממה מקבלת ומסייעת

     

    "אין ספק שב-15 השנים האחרונות אנו רואים מגמת שינוי מאוד משמעותית", פוסקת שחורי- ביטון. "גם אצל הרבנים, או 'סוכני חיברות' בקהילה שמערכות הרווחה עובדות מולם. כן מפְנים, כן מסייעים. קשר השתיקה עדיין קיים, ללא ספק, אך ממדיו הוקטנו משמעותית. המודעות הקהילתית עלתה, ונפתחו מרכזי טיפול שמותאמים לאוכלוסייה. הכנס עצמו על משתתפיו הוא ראיה לכך שמטפלים ולא מזניחים. זה מגזר שמתגייס להילחם בתופעה. יש נכונות ויש רצון, וכל שנותר הוא לקוות שיצליחו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    ללא הבדלי מגזר, אך עם הבדלי סממנים
    צילום: shutterstock
    צילום: באדיבות המרכז האוניברסיטאי אריאל
    ד"ר מלי שחורי-ביטון
    צילום: באדיבות המרכז האוניברסיטאי אריאל
    מומלצים