שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    ערוץ 2 חוגג 20 שנות רצח תרבות

    מ"הראשון בבידור" של דודו טופז ועד "אקס פקטור": ערוץ 2 מצא תמיד את המכנה המשותף הנמוך והרווחי ביותר. במשך 20 שנה הוא מפגיז את התרבות הישראלית במתקפת משובטים, מאכיל את הצופים במסחטות רגש ובקללות. ואולי זה באמת מה שמגיע לנו

    ערוץ 2 המסחרי חוגג היום (ב') 20, אבל זה רק התאריך הרשמי של העלייה לאוויר. ימי ההולדת האמיתיים של ערוץ 2, אלה שעיצבו את זהותו מאז נוצר ועד היום, התרחשו בזמנים שונים בעבר, אבל השפעתם מהדהדת מאז עד לזעקות של רמי פורטיס ב"אקס פקטור", שביכה את היעדרם של שירים מקוריים מן האודישנים. "מתקפת המשובטים!", צעק על מתמודדת שניסתה להיראות ולהישמע כתאומה מקומית של שאקירה בלהיטה האלמותי "וואקה וואקה".

     

    מתקפת המשובטים החלה ביום שבו טבע אלכס גלעדי, אז מראשי הזכיינית קשת ואחד ההוגים-המייסדים של דמות הערוץ המסחרי, את המונח "טלוויזיה למסעודה משדרות". באמירה הגזענית הזו סימן לא רק את קהל היעד המדומה של הערוץ, אלא גם את האמונה שיצרני התכנים לעולם יהיו טובים וחכמים מצרכני התכנים, ויש להתנהג בהתאם – כלומר, להנמיך את הרף בכל רגע נתון של שידור עד שיימצא המכנה המשותף הנמוך ביותר והרווחי ביותר. ואם לא יימצא, הערוץ כבר ייצור אותו, ואז ישדר לנצח ריאליטי ושעשועונים בפריים טיים, כתבות סגנון חיים בחדשות ותמיד, תמיד, יותר פרסומות מכפי שמותר לזכיינים להראות.

    "אקס פקטור". תוכן לא מקורי (צילום: טל גבעוני) (צילום: טל גבעוני)
    "אקס פקטור". תוכן לא מקורי(צילום: טל גבעוני)
     

    מתקפת המשובטים המשיכה ביום שבו "גלגל המזל", שאם אינני טועה היה הפורמט הקנוי הראשון שגויר והותאם למקומותינו, עלה לאוויר: תיכף ומיד התברר שהעם היושב בציון אוהב מותגי טלוויזיה עתירי רייטינג מן העולם הגדול, ובלבד שידברו עברית וארז טל יגיד כמה מילים. נכון להיום, 20 שנה אחרי, "המירוץ למיליון" ו"מאסטרשף", "The voice " ו"אקס פקטור", "האח הגדול" וכל מפלצת ריאליטי שתיחשפו אליה בעתיד הקרוב, אינם תוכן מקורי כלל כי אם שיבוט של מה שאפשר לראות מדרום קוריאה ועד דרום קרואטיה. מפלצות הרייטינג הקטנות יותר, אלה של ערוץ 10, מחרות-מחזיקות אחרי האח הגדול באמת: "הרווק", "הישרדות". השעשועונים? "הכספת" של ארז טל היתה מקורית לגמרי, אבל היא היתה מזמן. "אחד נגד מאה", "לעוף על המיליון", מה שתרצו ומתי שתרצו – יבוא.

     

    מחירו של הוויתור

    למה זה רע, תשאלו, בסך הכל ערוץ מסחרי. רוצה וצריך לעשות כסף. מה יש. ובכן, זה רע מפני שאנחנו תרבות זעירת ממדים וייחודית

    שאין בה אלטרנטיבות צפייה מקוריות בהיקף דומה לזה של האקלים מרובה הערוצים בעולם הגדול. הוויתור על המקוריות לטובת ההליכה על מה שבטוח, על מה שבכל מקרה ימכור פרסומות כי הוכח שכבר מכר, הוא פגיעה שאין לה שיעור בתעשיית התרבות הישראלית וביוצריה, שהטלוויזיה היתה אמורה לשמש להם ולכישרונותיהם בית. זהו ויתור על חשיבה ויצירה לטובת העתקה חסרת מוח וזהו ויתור על תכנים מקומיים לטובת שיבוט, ומה מדגים את השיבוט טוב יותר מהבחירה לשיר "וואקה וואקה" או כל דבר אחר באנגלית, שהיא המאפיין המרכזי של "אקס פקטור"? הוויתור, למרבה הצער, הגיע גם אל הלשון העברית. היא מיותרת בחלק גדול מדי של הפרסומות. היא מיותרת בחלק משמעותי מדי של התוכן. כך רוצחים תרבות, וערוץ 2 הוא רוצח סדרתי.

     

    ברור שיש נקודות אור, מ"הבורגנים" ועד "מצב האומה", מ"מרחק נגיעה" ועד "פלפלים צהובים", מהמון כתבות של "עובדה" ועד לרצועה דוקומנטרית באישון לילה שמעניקה במה ליוצרים צעירים. גם מפלצות רייטינג כמו "ארץ נהדרת", גם דברים נפלאים כמו "פולישוק ו"עבודה ערבית". המון נקודות אור. הצרה היא שהן נקודות, ומנפנפים בהן כדי לקבל זיכוי מן הרצח הכללי.

    "פלפלים צהובים". מנקודות האור (צילום: צחי צלניקר) (צילום: צחי צלניקר)
    "פלפלים צהובים". מנקודות האור(צילום: צחי צלניקר)
     

    גם הממלכתיות של הערוץ הראשון שובטה, ובכוונת מכוון. יום ההולדת המשמעותי של מדורת השבט הממלכתית החדשה הוא יום רצח רבין. במשך שנתיים של הצלחות בפריים טיים, מאז עלייתו לאוויר, נאבקו פרנסי הערוץ – שלוש הזכייניות של אז וחברת החדשות המשותפת להן – על הדבקת הציבור למסך בזמן החדשות. העם המשיך לדבוק בחיים יבין, עד לליל הרצח: הערוץ השני היה מהיר ומעודכן יותר, הערוץ השני הביא לאולפן של גידי גוב את הנכדים של רבין כדי לחבר בין הלאומי לאישי, הערוץ השני ארז את הרצח בלוגו גרפי עם דגל ישראל ומוזיקה נוגה, והיווה בימים ההם בחירה מושכלת לעומת הדבקות הנושנה ברוממה ובפרשניה חמורי הסבר, האיטיים יותר והלאומיים כל כך.

     

    העם רצה לראות ולבכות

    העם – כך הוכח – לא רצה לתהות על משמעותו הפוליטית והחברתית של הרצח. העם רצה לראות ולבכות, ובערוץ 2 גילו שיכולתם לגרום לאנשים לבכות שווה כסף, המון כסף. בשיאו של הגילוי שילמו בערוץ כמיליון שקל תמורת סרטון מטושטש של הרצח שצולם במצלמת חובבים. שוב ושוב שודר הדבר הזה, כאילו היה בו כדי להאיר את הרצח באור חדש, ושוב ושוב התיישבו הצופים ובכו. והם נשארו למהדורת חדשות עתירת רגש ושיאים אמוציונליים, לשידורים מתגלגלים של פיגועים עם התמקדות בדם, בחרדה, בניצולים הנסערים.

     

    התבניות לשידורי ההמשך נבנו מתוך נתוני הרייטינג, ומן התבניות האלה כבר אי אפשר להיחלץ: התקריב על פניהם של החיילים הצעירים המתייפחים בלוויות. עוברת האורח הרועדת כשהיא מספרת "פתאום שמעתי בום גדול". אנשי מד"א שיתארו בפירוט גרפי משכנע מה בדיוק אירע למת לפני שמת. המקרר הריק אפרופו דו"ח העוני, ופרסומות לאפרופו מיד אחר כך.

     

    לשאיפה לראות ולהישמע ממלכתי יותר מן הערוץ הממלכתי יש מחיר שאולי לא היה צפוי בראשית ימי הערוץ, כשאנשים אופטימיים דיברו על פלורליזם מחשבתי שיכה בנו בעקבות ריבויים של ערוצי שידור. כשהממלכתיות פירושה רייטינג שפירושו הכנסות מפרסום, יש לשמור תמיד על קונצנזוס ולא לחרוג ממנו, כי החריגה – חשובה ומעניינת ככל שתהיה מבחינה עיתונאית – פירושה שמרוויחים פחות כסף. כך יש לחברת החדשות פרשן צבאי שנשמע כמו דובר צה"ל, פרשנים כלכליים שחלילה לא יתקפו את מדיניות האוצר, כתבים חברתיים שלעולם לא יזכו לפתוח מהדורה (אלא אם כן יש דו"ח עוני וכבר אי אפשר להתעלם מן החצר האחורית), ומעט מאוד זמן ומקום להשמיע דעות לא שגרתיות: אם תרצו, גם זה סוג של שיבוט.

     

    אם תקדישו שבוע לצפייה בערוץ הראשון, תגלו שדווקא שם נשמעת הביקורת הפוליטית והביטחונית הנוקבת, דווקא שם אפשר לדבר על נושאים לא פופולריים ולהציגם מזוויות חדשות ומעניינות באמצעות דוברים שרחוקים מלב הקונצנזוס, ודווקא שם חירות המחשבה אינה מוגבלת בשורה התחתונה של הרווח וההפסד. על הדרך תתוודעו ל"פופוליטיקה", לרצועות דוקומנטריות משובחות, להעמקה בנושאים אקטואליים כמו שרק גאולה אבן עושה, לספיישלים מופתיים כמו "ולא תשקוט הארץ", שמציין 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.

     

    מג'וקים לקללות

    לא נעים לחגוג יום הולדת לנמיכות המצח, אבל אין ברירה. בימים שבהם "הראשון בבידור" של דודו טופז שבר את כל שיאי הרייטינג, מצא הערוץ השני את הצידוק לקיומו: תמהיל של מסחטת רגש וסטנדאפ, משימות עם ג'וקים ושיר סיום פופולרי. באמת לא חשוב אם לתוכנית קוראים "המעגל" או כל שם אחר, אם מגיש אותה דן שילון או יאיר לפיד, אם היא משודרת בקשת או ברשת. התמהיל הזה החזיק מעמד יותר מעשור עד שהוחלף באחר.

    דודו טופז. שבר את כל שיאי הרייטינג (צילום: ערוץ 2) (צילום: ערוץ 2)
    דודו טופז. שבר את כל שיאי הרייטינג(צילום: ערוץ 2)
     

    ב"קחי אותי שרון" התגלה שכולנו רומנטיים וכולנו מתים להציץ לזולת, והחל שלטון הריאליטי: כולנו מציצים, כולנו רוצים לשיר וכולנו מבשלים או רצים למצוא עשרה פרייארים בסינגפור שיקרבו אותנו למיליון. אם תצפו בשידורים ישנים של הערוץ, תגלו שנמיכות המצח פירושה גם שפה משודרת שהולכת ונעשית דלה יותר ככל שהשנים חולפות: ניבולי פה וקללות שחדרו לפריים טיים, תכנים מיניים בוטים שעולים באין מפריע למרכז הבמה וגם – איך לא – סגידה לתככנות ותחמנות, התקמבנות וצעקנות, וולגריות ובוטות. תבחרו בתוכנית החביבה עליכם, תמצאו את כל אלה שם.

     

    הכי לא נעים לחגוג יום הולדת 20 לגזענות ולהדרת ה"אחר", אבל מה לעשות שערוץ 2 מצטיין בזה: בתחילת דרכו יכולתם לראות על המסך בעיקר גברים יהודים לבנים. הזמנים השתנו, ויש ייצוג מועט, עלה תאנה, למזרחים, לרוסים, לאתיופים. הם הגיעו אל המסך, אבל הסטריאוטיפים שנקשרו בהם נותרו כשהיו: אם בתחילת דרכו של הערוץ ז'ו'ז'ו חלסטרה של צביקה הדר סימן את דמות המזרחי-הכללי האדיוט עם המבטא, בהמשך היה זה "אליקו מזליקו" משדרות ב"ארץ נהדרת" ו"לימור" עוד לפניו, והיום, ראו זה פלא, שלום אסייג בתפקיד האבא שלו, מרוקאי ממש לא משכיל שמתווכח עם ירקן קווקזי תחמן!

    שלום אסייג ב"שנות ה-80". הסטריאוטיפים לא השתנו  (צילום: ינאי יחיאל) (צילום: ינאי יחיאל)
    שלום אסייג ב"שנות ה-80". הסטריאוטיפים לא השתנו (צילום: ינאי יחיאל)
     

    כשתראו בפרסומת מנהל בנק מצליח שחום עור עם מבטא, כשהדרמה המשפחתית התורנית תעסוק בחייו של מנתח מוח עם שם מזרחי, כשהמגישה הבאה עם המבטא הרוסי לא תודח כמו נטשה מוזגוביה, כשעלמה ערביה מצודדת (ככה זה מגישות חדשות, צריכות להיות מצודדות מאוד) תפתח את המהדורה המרכזית, אז תגידו לי שאני מדברת שטויות. עד אז, הנה הוכחה עצובה לשיקוף פניה של החברה הישראלית וגם להשרשת הסטריאוטיפים הטבועים בה: גזענות זה מצחיק. גזענות מוכרת. גזענות משתלמת. למה להפסיק?

     

    כל אלה ועוד הם סימני הכר מובהקים של הערוץ, וגם הכרעה בשאלה – מה תפקידו. מסחרי בלבד, טוענים בלהט פרנסיו כל אימת שמתקיפים אותם בשאלות של ערכיות ואתיקה, מחויבות חברתית ודרישה לעמוד בתקציבי הפקות מקור וסוגה עילית. כל טענה על כך שטלוויזיה מעצבת את ההכרה, שרוב הדימויים הוויזואליים שאנחנו קולטים מגיעים ממנה, שרוב בני האדם שנפגוש ביום יום שלנו בוקעים מן המסך – כל אלה נהדפים בוויכוחים אינסופיים ומתישים, כבר 20 שנה, ויימשכו כל עוד נשב דבוקים למסך בספיישלים הגדולים ובמשדרי ההדחה, בפיגועים ובפרסומות שבין הפיגועים.

     

    20 שנה אחרי מתגנבת המחשבה המטרידה – אולי אלכס גלעדי צדק. אולי כולנו מסעודה משדרות, ובהתאם – זה מה שמגיע לנו. ואם אפשר, באנגלית וכמו שאקירה. והעיקר שנהיה אינסטנט סלבז, כי זה מה שכולנו רוצים. עכשיו תורו של פורטיס.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: ענת מוסברג
    ה"אח הגדול". הריאליטי שולט
    צילום: ענת מוסברג
    לאתר ההטבות
    מומלצים