״הסיבוב ההוא זכור לי כחוויה מאד טובה, הקהל היה חם ומפרגן. יש לי כמובן קרובי משפחה וחברים בארה״ב וזכרונות ילדות.״

(צילום: דודו אזולאי)

כשגרת בארה״ב לא היית שייך לדור הישראלים המכונה ״היורדים החדשים״.

״גדלתי כילד בעל זהות יהודית-אמריקאית. אני לא מתכוון להטיף לאף אחד, בטח לא למי שמצא את המקום שלו. כל אחד שיחיה איפה שטוב לו. כמי שעלה לארץ בגיל 8, אני יכול לומר שלא היה פשוט להתמודד עם תדמית העולה החדש מאמריקה. לא הייתי צבר, הבית שלנו היה אחר, התרבות שממנה הגעתי הייתה אז מאד שונה. מצאתי לי חבורה של ילדים שהמכנה המשותף של כולנו היה שגדלנו בתרבות לא ישראלית, והחיבור הזה עזר לי להתאקלם. היה לי חבר ילדות מברזיל, אחד מאוסטרליה ואחד אמריקאי. היינו סוג של אאוטסיידרים. כמו שהישראלים מתחברים רק לישראלים כשהם בחו״ל, ככה אני התחברתי אליהם. אגב, את רמי קליינשטיין שגם גדל בבית אמריקאי, הכרתי בכתה ט׳. גרנו באותה השכונה והוא התקשר אליי ושאל אם אני מתופף טוב כי הוא מחפש מתופף ללהקה שלו. הוא מייד הפך לבן בית אצלינו ואני הפכתי לבן בית אצלו, החיבור ביננו היה מיידי. קלטתי את השפה העברית די מהר וחוץ מזה הייתי אתלט וספורטאי מצטיין, מה שעזר לי מבחינה חברתית. אמנם הייתי ה׳גמד׳ של השכבה, אבל הצטיינתי בכדורסל ובכדורגל, הייתי זריז. כנראה שיש לי אינטיליגנציה רגשית גבוהה שאיפשרה לי תמיד להתחבר לאנשים די בקלות, אני חושב שזה גם בא לידי ביטוי בשירים שאני כותב״. קפלן, 52, הוא בנו של במאי הטלוויזיה הוותיק ארווין קפלן, שאחראי לרבות מסדרות הטלוויזיה באנגלית שהופקו על ידי הטלוויזיה החינוכית, ואחיו של אהרון קפלן שזכור מלהקת האייטיז ׳פנצ׳ר׳. ילידי שנות השבעים ודאי זוכרים את התוכנית המיתולוגית ללימוד אנגלית Neighbors, ששודרה בשחור לבן. משפחת קפלן כיכבה בתוכנית, כשירמי גילם את דמותו של בני, הנער המנומש שהגיע לקנות פירות במכולת של מיסטר קשטן.

״דוקא לזה כמעט ולא הייתה השפעה ישירה. התוכניות שודרו ב-11 בבוקר ורק חבר׳ה שנשארו חולים בבית הגיעו לבית הספר למחרת ואמרו לי ׳אה, זה אתה מהטלוויזיה׳. נראיתי שם בן 10 למרות שכבר הייתי בכתה ט׳ כשצילמנו. בבית של ההורים שלי אנחנו עדיין מדברים רק אנגלית. להורים שלי יש מבטא אמריקאי כבד כי הם הגיעו לארץ כאנשים בוגרים. מוזיקלית, היה לי קשה בהתחלה להתחבר בארץ. גדלתי על להקות כמו The Who, סטילי דן אליהם הייתי מחובר בווריד, קרוסבי סטילס ונאש וזמרים כמו ג׳יימס טיילור. בעיקר האזנתי למוזיקת פולק-קאנטרי. אני זוכר שבכתה ד׳ חרשתי על התקליט 'בדשא אצל אביגדור' של איינשטיין וגבריאלוב וזה קצת חיבר אותי לסצינה שהייתה אז״.

קפלן החל את הקריירה המוזיקלית שלו דוקא כמתופף בלהקת ״תערובת אסקוט״ שהנהיג אסף אמדורסקי. עם פירוק הלהקה, קפלן תפס את קידמת הבמה והפך לסולן ההרכב ״ירמי קפלן והפרחים״. הוא הוציא עד כה חמישה אלבומים שהניבו להיטים שהפכו לחלק מהפלייליסט הגלגל״צי.

״אני לא נכנס להגדרות. אין גבולות למוזיקה, אין לי עניין בסגנון מסויים. ׳ארקטיק מאנקיז׳ מעניינים אותי, גם היפ הופ. אני מאזין גם לג׳סטין טימברלייק או קניה ווסט שמביאים יציאות טובות. אנשים נוטים לחשוב שמה שאתה מייצר זה אוטומטי מה שאתה אוהב וזה לא ככה״.

״יש הרבה מוזיקה טובה מתחת לרדאר ויש גם יצירה איכותית פופולרית כמו אברהם טל או אפרת גוש שנשמעים עדכניים. אסף אבידן וגבע אלון מוצלחים ומצויינים אבל אני לא חושב שזו מוזיקה ישראלית. הם שרים באנגלית כי הם מכוונים לקהל רחב יותר מחוץ לגבולות ישראל, הם רוצים לפרוץ וזה לגיטימי. בעוד 20 שנה זה אולי יחשב לחלק מפסקול, אבל לא כחלק מתרבות. את אומרת שהמוזיקה היום בארץ זה רק משה פרץ ואבי פרץ? אני לא נכנס להגדרות ולא פוסל אף אמן. אנשים שלא חובבים את ז׳אנר הרוק מגלים בהופעה שלי שהם דוקא נהנים ואותו הדבר קורה גם במקרים הפוכים. פורטיס שופט בריאליטי? מצוין. האיש קרוב לגיל שישים, נפלה בחלקו הזדמנות לעשות משהו שונה ודרך התוכנית הזו, האקס פקטור, יגלו אותו פתאום צעירים שיגיעו להופעות שלו. זו קטנות ראש להגיד שפורטיס נכנע לתכתיבי רייטינג״.

״בגיל עשרים וקצת, למדתי משפטים באוניברסיטת ת״א ודי מהר הבנתי שזה לא בשבילי. נסעתי יחד עם החבר הברזילאי שלי לטיול ארוך מחוף לחוף בארה״ב ובברזיל. חרשנו עם RV כמה חודשים והחשיפה המחודשת הזו לאמריקה דווקא פתחה לי את העיניים והבנתי שאני רוצה לכתוב מוזיקה ולהביע את עצמי בדרך הזו. חזרתי לארץ עם גיטרה ותספורת ועם פילוסופיה מנומקת על היקום ועל החיים. היו לי תקופות שבהן שהיתי כאן למעלה מחצי שנה, בד״כ אחרי חודש אני מרגיש מאד שייך ובבית, אבל יש משהו בתרבות האמריקאית שגורם לי לסלידה. אני בז לקפיטליזם החזירי ולתרבות הצריכה. תופעת השמנת היתר, ה'אוביסיטי', ממש גורמת לי לעצב. יש גם דברים שאני מאד מתחבר אליהם, בכל אופן למרות שיש לי את היכולת לכתוב טקסטים באנגלית אני מגביל את עצמי לכתוב בעברית. כציוני, אני מאמין שזה המקום שלי וכיהודי שעלה לארץ זו המדינה שלי. כדי להיות חלק מהתרבות כאן, אתה חייב להיות רלוונטי למקום ולשפה".

״אני עדיין מתופף יותר טוב ממה שאני מנגן על האקוסטית. אני משתעמם מהר ולכן בהופעות שלי אני עובר מהגיטרה לתופים וזה מה שאעשה גם בהופעות בארה״ב. בלוס אנג׳לס אופיע עם להקה, הם למדו כבר לנגן את כל השירים, אגיע ונעשה כמה חזרות עד שזה יצא בן זונה. אני מגיע עם בסיסט מהארץ שילווה אותי בכל המסע. את הנגנים שלי בניו-יורק אני מכיר משיתופי פעולה קודמים. שאנשים לא יצפו ל'חדר האינטימי שלי'. אני אבצע שירים שכתבתי כמו: 'כמה את צודקת', 'הדפוק הזה', 'מודדת', 'כבר עכשיו', 'לרע ולטוב', 'קולה וברה' שהפכתי ל'קולה ופרח' ואספר על זה במהלך המופע. אני מאמין שרוב הקהל יהיה ישראלי אבל אם אראה שיש קהל אמריקאי באולם אתרגם גם לאנגלית. אבצע גם כמה קאברים, כמו: Tainted Love ו-My Girl".

״נראה לי שהפעם אאלץ לפספס הכל. חברים ומשפחה שגרים בארה״ב שאלו אותי אם יהיה לי זמן להקדיש להם ונראה לי שלא. אצטרך להשקיע את רוב הזמן בחזרות עם הלהקה. אני עבד של הבמה ועבד של הקהל״.