שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    דו"ח: המדינה הפכה לגורם שמרחיב אי שוויון

    ידוע שישראל היא המדינה עם פערי הכנסות אדירים. דו"ח טאוב שפורסם היום מחדד את התמונה ומראה כיצד בעשור האחרון הפכה גביית המסים וחלוקת הקצבאות על ידי המדינה ממכשיר שממתן אי שוויון למכשיר שמרחיב אותו. עוד בדו"ח: האם העשירים עשירים מדי או שמא העניים עניים מדי?

    "אחד מסימני ההיכר של חברה מודרנית הוא היכולת שלה להעביר משאבים מהאמידים יותר (באמצעות מסים) לעניים יותר (באמצעות תשלומי רווחה)". לא לחינם נפתח באבחנה זו הדו"ח השנתי של מרכז טאוב, שהוגש היום (ד') לממשלת ישראל. כבכל שנה, הדו"ח מספק ניתוח מקיף ומעמיק של היבטים שונים בכלכלה ובחברה הישראלית. אך השנה יוצאת מבין דפיו קריאה ממוקדת להערכה מחדש של אחד הנושאים הבוערים במדיניות החברתית-כלכלית בישראל – נושא פערי ההכנסה בין אזרחי המדינה.

     

    דו"חות קודמים של מרכז טאוב

     

    בעשורים האחרונים, הפכה החברה הישראלית מאחת החברות השוויוניות ביותר בעולם לחברה המאופיינת בפערי ההכנסה הגבוהים ביותר בקרב המדינות המפותחות כלכלית. הציבור הישראלי נחשף חדשות לבקרים לנתונים המעידים על מגמה זו, אך נתונים אלה מציירים רק חלק מהתמונה, מכיוון שהם מבוססים על מדידת ההכנסות לאחר שאזרחי המדינה כבר שילמו את מיסיהם וכבר קיבלו את מה שהם זכאים לקבל מהמדינה דרך קצבאות ותמיכות.

     

    מחברי דו"ח טאוב ביקשו הפעם לבדוק את ההשפעה של אותה מערכת מודרנית של גביית מסים מאלה שיש להם והעברת הכסף דרך מערכת הרווחה לאלה שאין להם, על הפערים בישראל. האם מערכת הרווחה והמיסוי מצמצמת את הפערים בשיעור משמעותי? והאם, כגורם מצמצם פערים, היא התחזקה או נחלשה בעשורים האחרונים?

     

    מנתוני המוסד לביטוח לאומי המצוטטים בדו"ח עולה, כי בשנים 1979 עד 2002 חלה עלייה של 23% באי שוויון הכלכלי בישראל, כלומר באי השוויון בהכנסות לפני תשלומי מסים ולפני קבלת קצבאות. מנגד, חלה עלייה של 9% בלבד באי שוויון לפי הכנסה פנויה, כלומר, לאחר תשלומי מסים ולאחר קבלת קצבאות. כלומר, מערכת המיסוי והרווחה של הממשלה תרמה רבות לצמצום ההשפעה של התרחבות הפערים הכלכליים בישראל.

     

    ב-2002 הגיעו הפערים הללו לשיא חדש, על רקע המיתון הקשה שפקד את המשק בעקבות האינתיפאדה השנייה. מאותה שנה ואילך, על פי הדו"ח, גם הפסיקה מערכת המיסוי והרווחה להוות גורם הממתן פערים חברתיים. בשנים 2002 עד 2011 חלה ירידה של 7% בפערים בהכנסות לפני תשלומי מסים וקבלת קצבאות. באותן שנים, הפערים בהכנסות לאחר תשלומי מסים וקבלת קצבאות דווקא עלו - ב-3%.

     

     

    כלומר, המדינה, שגובה מסים ומשתמשת בהם כדי להעניק קצבאות לעניים חדלה בעשור האחרון מלשמש גורם הממתן אי שוויון והפכה לגורם שמרחיב אי שוויון. הסיבה לכך, טוענים מחברי הדו"ח, היא הקיצוץ החד בהיקף הקצבאות מאז התכנית התקציבית של שנת 2003, מחד, והגידול הניכר בהשקעה בביטחון מאז האינתיפאדה השנייה, מאידך. בעשור האחרון, ממשלת ישראל משקיעה יותר במלחמה בשכנינו ופחות במלחמה בעוני, ובכך ויתרה המדינה על התפקיד המסורתי של מצמצמת פערים חברתיים.

     

    שינוי המגמה הזה בולט עיקר בהשוואה עולמית. בשנת 2005, הייתה ישראל, יחד עם ארה"ב, המדינה הלא שוויונית ביותר בקרב המדינות המפותחות בהכנסה לאחר תשלומי מסים וקבלת קצבאות. בניכוי מסים וקצבאות, לעומת זאת, נמצאו מדינות פחות שוויוניות מישראל, כמו פולין, הונגריה ואיטליה, ושיעור האי שוויון בגרמניה, אסטוניה, בריטניה וארה"ב היה דומה בהיקפו לזה שנמדד בישראל. כלומר, זוהי ההשפעה המועטה של מערכת הרווחה, ולא כושר ההשתכרות השונה של כל אזרח ואזרח, שגורמת לכך שישראל מוכרת כמדינה לא שוויונית בצורה קיצונית.

     

     

    כלכלני מרכז טאוב חישבו את שיעור הירידה במדד האי שוויון כתוצאה מהשפעת המסים והקצבאות על ההכנסה ומצאו כי ההשפעה של המסים והקצבאות על שיעור האי שוויון בישראל היא הפחותה ביותר מקרב מדינות ה-OECD, למעט ארה"ב.

      

    להתרכז בעניים ולא בעשירים?

    בשנים האחרונות גבר העיסוק בעולם המערבי בשאלת פערי ההכנסות בחברה. במדינות מערב אירופה וצפון אמריקה הוביל הדיון למסקנה שהמקור העיקרי לפערים הוא הגידול העקבי והחד בהכנסתה של שכבה דקה של מנהלים בכירים בחברות פיננסיות, המהווים כ-1% מבעלי ההכנסות במשק.

     

    אותו אחוז עליון של מקבלי משכורות, טוענים חוקרים, הולך ומגדיל את הפער בהכנסות בינו לבין שאר האוכלוסייה. ניתוחים אלו הם המקור לשלטים שהניפו המפגינים בוול סטריט בשנים האחרונות, שעליהם נכתב "אנחנו ה-99%". המפגינים ביקשו לומר, "99% מהאוכלוסייה נותרים מאחור, בעוד שאחוז בודד קוטף את כל פירות הצמיחה". הדעה הרווחת הזו בנוגע למקור הפערים הכלכליים, היא גם המקור לניסיונות השונים בשנים האחרונות, בארץ ובעולם, להטיל מגבלות על שכר הבכירים בחברות הציבוריות במשק.

     

    דו"ח טאוב לשנה זו בדק את הטענה הזו בנוגע למשק הישראלי והגיע לממצאים מפתיעים. לטענת מחברי הדו"ח, הפער בין האחוז העליון של מקבלי השכר בישראל לשאר מקבלי השכר במדינה גבוה אמנם, אך הוא נמוך יחסית למדינות אחרות במערב. כלומר, המקור לפערים הגדולים יחסית בישראל, אינו מצוי בהכרח במשכורותיהם של מספר מצומצם של מנהלי חברות גדולות בבורסה.

     

     

    אם כן, מהו המקור לפערים העמוקים בחברה הישראלית? בדו"ח נטען כי על פי נתונים שאסף ארגון חקר ההכנסות בלוקסמבורג, הפער משמעותי ביותר בישראל (בהשוואה בינלאומית) הוא דווקא בין ההכנסה החציונית (רמת ההכנסה שחצי מהאוכלוסייה מרוויחים יותר ממנה וחצי מהאוכלוסייה מרוויחים פחות ממנה) לבין ההכנסה באחוזון ה-10 (רמת ההכנסה ש-90% מהאוכלוסייה מרוויחים יותר ממנה).

     

    בשנת 2005, הייתה ההכנסה החציונית במשק הישראלי פי 2.75 מההכנסה באחוזון ה-10. ארה"ב היא המדינה היחידה במערב שבה נרשם פער דומה (שם הייתה ההכנסה החציונית פי 2.72 מההכנסה בעשירון ה-10). בכל שאר מדינות המערב נרשם פער נמוך בהרבה.

     

    מחברי הדו"ח ציינו גם כי הפער הגדול ביותר (אבסולוטית ולא בהשוואה בינלאומית) נמדד בין ההכנסה באחוזון ה-25 להכנסה באחוזון ה-75. ב-2005, ההכנסה שרבע מהישראלים מרוויחים יותר ממנה ושלושת רבעי הישראלים מרוויחים פחות ממנה הייתה גבוהה פי 2.81 מההכנסה שרבע מהישראלים מרוויחים פחות ממנה ושלושת רבעי הישראלים מרוויחים יותר ממנה. כלומר, הפער הגדול ביותר בישראל אינו בין העשירים למעמד בינוני-גבוה, כמו במדינות צפון אמריקה ומערב אירופה, אלא בין המעמד הבינוני-גבוה למעמד הבינוני-נמוך.

     

     

    לנתונים הללו משמעות מיוחדת באווירה הציבורית שלאחר המחאה החברתית של קיץ 2011. הם מזכירים לחברי הכנסת ולשרים שלמרות המודעות הגוברת לבעיות
    כמו הריכוזיות בשוק ההון ושכר הבכירים, ולמרות שמעמד הביניים הפך לצירוף מילים שחובה לשלבו בכל תכנית ממשלתית ובכל נאום פוליטי, הבעיות החברתיות-כלכליות הבוערות ביותר הן עדיין של אלו המרוויחים פחות מהשכר הממוצע ואפילו פחות מהשכר החציוני. או בלשונם של מחברי הדו"ח: "העובדה שפער ההכנסה בין האחוזון ה-90 לחציון קטן יותר מהפער בין החציון לאחוזון ה-10 מרמזת על כך שעל המיקוד לעבור למרכיב מפתח באי השוויון בהכנסות בישראל – העוני בתחתית סולם ההכנסות".

     

    שם, בתחתית הסולם, נמצאים ישראלים שנשענו בעבר על מערכת רווחה ענפה ומתוקצבת היטב, ובעשור האחרון נאלצים להסתמך יותר על הכנסתם מעבודה ופחות על תמיכות וקצבאות מהמדינה. לא מדובר בתופעה שלילית בהכרח. אסור להתעלם מהעובדה שבמקביל למגמה זו חל תהליך מובהק של עלייה בשיעור התעסוקה במשק וקשה שלא לראות את הקשר שבין המגמות.

     

    אלא שללא מהפך נלווה במערכת החינוך וההכשרה המקצועית, הופך המעבר מהסתמכות על קצבאות להסתמכות על שכר למסלול בטוח אל חיים של עוני ומצוקה. חיים שבהם, הדיווחים על תכניות להורדת מחירי הדירות נשמעים כמו חדשות מארץ אחרת, שבה נפתרו בעיות עמוקות יותר הנוגעות להישרדות יומיומית.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אבישג שאר-ישוב
    יש לחזור להתמקד בעוני שבתחתית סולם ההכנסות
    צילום: אבישג שאר-ישוב
    מומלצים