יפה וגבוה, כמו בקולנוע: סרטי אריק איינשטיין

• אריק איינשטיין הובא למנוחות: אורי זוהר ספד לו
• אריק איינשטיין: הפסקול של ישראל
  

היה זה בסרט "ניני", שביים שלמה סוריאנו ב-1963. אז גילם איינשטיין, בוגר טרי של להקת הנח"ל, את דמותו של בן עשירים השואף להיות צייר במקום ללכת בדרכי אביו התעשיין (יעקב איינשטיין, אביו במציאות של אריק ושחקן תיאטרון "האוהל", מגלם אותו). יום אחד, במהלך שיטוטיו ביפו, הוא נתקל באישה במצוקה, וכך מכיר את בתה, ניני (רונית כץ), אחות במיסיון מקומי. 

אלא שניני באה מבית דל, ולא רק זאת - היא ערבייה נוצרייה. איינשטיין בסרט מאורס לבת שותפו של אביו, והרומן חוצה המעמדות והשיוכים הדתיים מעורר מהומה גדולה בקרב משפחתו, העושה הכל כדי להפר את הקשר בין השניים. סרטו של סוריאנו משמעותי להיסטוריה של הקולנוע הישראלי לא רק משום היותו מבשרם של סרטי הבורקס העתידים להגיח בעשור שלאחר מכן, או מהתיאור האותנטי שלו את הבורגנות התל אביבית הנהנתנית - מועדוני לילה, מסיבות קוקטיילים ומשחקי גולף בקיסריה. לא, חשיבותו היא בעצם היותו הסרט הראשון והיחיד למעשה שבו הופיע איינשטיין בתפקיד ראשי.

כבר אז, בסרט הנשכח הזה, גילם איינשטיין את דמות המורד, האאוטסיידר, שתהיה מזוהה עמו גם בהמשך. כך, למשל ב"סלאח שבתי" (1964) - לפניו הופיע בתפקידים זוטרים ב"דליה והמלחים" של מנחם גולן ו"אולי תרדו שם" של ישראל ויסלר ואמציה חיוני - הוא זיגי, בן הקיבוץ, הצבר מלח הארץ שמתאהב בחבובה (גאולה נוני), בתו של הגיבור בה"א הידיעה של הקולנוע הישראלי. האהבה בין השניים מייצגת, מחד, את האידיאה של מיזוג הגלויות שלבלבה בבסיס החזון הציוני, ומאידך - את האינדיווידואל היוצא כנגד הקולקטיב בהחלטתו החריגה לשאת את בת המעברה.

אריק איינשטיין, אורי זוהר והילדים ב"עיניים גדולות"

הופעתו במערכוני "לול" (ארבע התוכניות ששודרו בין השנים 1970-1973 אוגדו ב-1988 לסרט קולנוע מצליח) המשיכה לקבע את מעמדו כנציג דור הפופ ותרבות הנגד בקולנוע הישראלי. איינשטיין היה שותף אז לסדרה של סקצ'ים מיתולוגיים, ובהם "חידון התנ"ך", "האופרה לה מרמור" ו"העולים החדשים", שהוגשו במסגרת נרטיבית חופשית ואלטרנטיבית. זו שאבה את השראתה מסרטי הביטלס של ריצ'רד לסטר, והיוו אנטיתזה לשיח הלאומי-הרואי הרשמי של ימי פוסט מלחמת ששת הימים.  

"שבלול", שבועז דוידזון ביים ב-1970, העמיד אמנם במרכזו את דמותו של איינשטיין, באופן שטשטש בין בדיון ומציאות - הוא שם זמר רוק וכדורסלן, וגם מתגרש מאשתו דאז, אלונה (שהלכה לעולמה ב-2006). ואולם זו לא היתה אלא חוט מקשר בין סדרה של מערכונים (שיעור הקרטה ביידיש הוא הזכור שבהם) ופזמונים ("למה לי לקחת ללב", "קח לך אישה ובנה לה בית") ששיקפו אף הם את הווי הסיקסטיז.

היה זה סרטה הראשון של "חבורת לול" - אותה קבוצה מיתולוגית שכללה, בין היתר, את אורי זוהר, שלום חנוך, שמוליק קראוס וג'וזי כץ - שהפכה לסמלה של תרבות הנגד הצברית בסוף שנות ה-60 ושנות ה-70.

ואז באו "מציצים" ו"עיניים גדולות" (1974) - שני חלקיה הראשונים של "הטרילוגיה התל-אביבית" של אורי זוהר - שהציגו את צדדיה הפתטיים והעצובים של דמות הצבר המורד. ב"מציצים" מגלם איינשטיין זמר עייף, נציגה של בורגנות תל אביבית צעירה, שמעדיף את החבורה הגברית האינפנטילית, שוכנת חופים בטלה, על פני מחויבות בוגרת לבית ולמשפחה.

ב"עיניים גדולות" הוא מגלם אמנם שחקן כדורסל בקבוצה שמאמנה הוא בני פורמן (זוהר), אך הסביבה האינטימית המורכבת מחברי "לול" יוצרת תחושה של בחינה עצמית וחשבון נפש - של בני החבורה כולה,

 וזוהר בראשם. קשה לחשוב על פרידה אכזרית יותר מדמות הצבר החילוני והנהנתן מזו שסיפקו כאן זוהר ואיינשטיין.

זו היתה, למעשה, הופעתו הקולנועית האחרונה של איינשטיין. ב-1992 יצא אמנם לאקרנים "כבלים", סרט מערכונים בו הופיע לצדו של מוני מושונוב (צבי שיסל ביים), אך במקור מדובר היה בקלטת וידיאו שנועדה להפצה ביתית, וביקשה ללעוג לשיגעון הכבלים שפקד אז את המדינה. מסרט זה זכורים במיוחד הפרודיות על סרטי הניאו-ריאליזם האיטלקי ומערכון המערבון ההונגרי.

וכך, על אף תפקידי המשנה שגילם, נוכחותו של איינשטיין היתה זו של כוכב. כוכב הקולנוע הישראלי שבצניעותו, ואולי מסיבות אחרות, הוא סירב להיות.