קרן אור אחרי התופת, לילדה שלא ראתה ים

נערה בת 15, במטבח של ביתה ביום שרב, פותחת חלון, לנשם קצת אוויר. חם נורא, ואף על פי שאבק ההריסות יינשא ברוח ויחדור הביתה, אולי יהיה משב שיקל את המועקה כשהאוויר לא זז. ומפני שהבית הזה הוא בפאתי דמשק, ומפני שניירוז - הילדה עם הגומות הכי עמוקות שפגשתי בחיי ואחד החיוכים הכי מופלאים - היא אזרחית סורית, צלף פוגע בה. שלוש יריות מדויקות. כליות, ריאות, עמוד שדרה.

• אבודים בסוריה: כל שעתיים נהרג ילד
  

השבוע פורסמו ברחבי העולם המערבי נתוני הזוועה. מתוך יותר מ-100 אלף הרוגים במלחמה בסוריה, 11 אלף הם ילדים. מבחינתו של הצלף, ניירוז הייתה יכולה להיכנס לסטטיסטיקה והוא היה יכול לסיים בזה את היומית שלו, את מלאכת השטן שבה רצח אזרחים הוא סוג של הישג פוליטי. ניירוז התמוטטה על רצפת המטבח. היה ברור שלא תחזיק מעמד.

שביב התקווה האחרון שלהם, הבינו הוריה, מצוי בנסיעה בהולה ומסוכנת אל הגבול, לקוניטרה, שם מחזיק צה"ל מתקן רפואה קדמי ובו הוא מסייע למאות פצועים ממלחמת האזרחים. אינני יכולה אפילו לנחש איך נקרע הלב בידיעה, שאימא של ניירוז תצטרך ללוותה במסע הזה ולהשאיר מאחוריה את אבי ילדיה ועוד ארבעה ילדים. החמישי כבר נהרג במלחמה. הבית כבר הופגז כמה פעמים. את כל התכשיטים כבר מכרו, גם את המשאית שממנה התפרנס האב, כי גם במלחמה אנשים צריכים לאכול. הבית עצמו, כפי שאתם יכולים לתאר לעצמכם, לא יימכר: אין בועת נדל"ן לחורבות בפאתי דמשק.

בגבול פגשה אום-ניירוז את הישראלים הראשונים בחייה. רופאים ואנשי צוות שחלקם דוברי ערבית הסבירו לה שאי אפשר יהיה לטפל בילדה שם, בתנאי השדה של המתקן, והעלו אותה על רכב צבאי ואמרו שנוסעים לבית חולים בעיר שאת שמה לא הכירה, שם יעשו מה שאפשר לעשות: שוב ושוב אמרו, אל תדאגי. אבל איך אפשר שלא לדאוג כשבתך כמעט גוססת ואת דוהרת במכונית של מי שעבורך היו, עד לפני שעות ספורות, נציגיו של האויב הציוני - כי כך גדלת וכך למדת ולא ידעת שום דבר אחר?

צלף סורי (ארכיון). ניירוז נפגעה משלוש יריות מדויקות(צילום: רויטרס)

אלה אינם שמותיהן האמיתיים. היום הן שבות לסוריה. בשל החשש לחייהן אם ייוודע שם שהיו פה חודשיים, אסור להגיד שמות ואסור לצלם פנים. בעצם, אסור להן גם לקיים מגע עם ישראלים שאינם אנשי צוות רפואי, ואולי משום כך בפגישה הראשונה שלנו ראיתי בעיניה של אום ניירוז פחד מצמית, מין הבעה של אנשים נרדפים מכל דברי ימי המלחמות. כשהתברר לה שאני עיתונאית, הפחד התעצם.

בסוריה, עיתונאים הם שליחיו הצייתנים של המשטר ואנשים מסוכנים מאוד לסתם אזרחים. אמרתי לה, זה לא חשוב. אני אימא וגם לי יש ילד כאן בבית החולים. במה אפשר לעזור, בבקשה. אתן הרי לבד פה. והיא אמרה, לא תודה, יש לנו הכול, באמת, תודה לאל.

מתוך קמפיין למען ילדי סוריה. כל שעתיים נהרג ילד

מחירה של האנושיות

ניירוז הייתה כמעט מתה כשהגיעה לכאן. ימים בטיפול נמרץ ילדים לייצב את מצבה די הצורך לנתח אותה, פרוצדורות כירורגיות לרוב, ואחר כך ההכרה שהיא משותקת בפלג גופה התחתון ועכשיו תיאלץ לשבת בכיסא גלגלים, קרוב לוודאי כל ימי חייה. ועם זאת, בעקשנות של ילדים אופטימיים, שרדה: מצבה השתפר, ועכשיו צריך היה ללמד אותה כיצד מתנהלים בחיים החדשים הללו, וצריך היה ללמוד מהר מאוד, כי צה"ל מעניק לפצועים הסורים טיפולים מצילי חיים, וברגע שאלה מסתיימים מסיע אותם בחזרה לנקודת הגבול.

יותר מזה אי אפשר לעשות עבורם כאן, וגם זה, כמובן, אינו מחויב המציאות. ישראל או כל מדינה אחרת בעולם אינה חייבת להושיט סיוע לאזרחי מדינת אויב במצב מלחמה. אבל ישראל החליטה שצריך, ומאות פצועים כבר נעזרו כאן ועמדו על הרגליים וחזרו לשם, או כמו שניסח זאת ד"ר מסעד ברהום, מנהל בית החולים, "זהו מחירה של האנושיות, וזה לא מחיר יקר מדי".

בתמורה למחיר האנושיות מקבלים שני הצדדים מה שאפשר רק לכנות שינוי תודעתי עמוק. בסוריה המשטר תמיד שלט במידע שהגיע לנתינים, ועל פי כל מה שידעו, האויב הציוני הנורא הוא הכלאה של שטן עם קרניים וקלגס צמא דם. בישראל, הסורים הם האכזרים שבאויבים, וזיכרון המלחמות והקרבנות דבק בהם - אבל בבית החולים מתקיים המרחב הדמוקרטי החופשי האחרון במזרח התיכון, שבו יהודים ונוצרים ומוסלמים ומי לא, וישראלים שנולדו כאן או באתיופיה או ברוסיה או איפה שתרצו, יושבים ביחד על ספסלי האבן בפתח מחלקות האשפוז ומדברים כבני אדם על בני אדם.

ועד מהרה הסורים מבינים שכאן מותר לומר דברים לא מחמיאים על כל משטר שהוא, ושבעצם עברו שם שטיפת מוח כל ימי חייהם, ולא רק שאנחנו לא כאלה נוראים, אנחנו אפילו מפתיעים אותם בנכונותנו לעזור. יש ביניהם כבר אנשים שתרגמו את ההכרה הזאת לתוכנית פעולה: "תפגיזו כבר", מתחנן אסטרטג סורי מטעם עצמו: "יש לכם היכולת לסיים את המלחמה הזאת בכמה הפגזות חזקות כאלה, יש לכם את הפצצות שצריך, למה אתם לא גומרים עם זה ומצילים אותנו?", כמעט מתחנן, הוא משווק את תוכניתו למי שמוכן לשמוע, וכבר יש פרלמנט ויכוחים בין-ארצי, רובו גברים, שמתלהבים מן הרעיון. לכי תסבירי להם עד כמה הוא מופרך.

כמו בבית

איסור המגע לא מונע מהאוכלוסייה המקומית להתאהב בניירוז ובאימא שלה ולפתוח את הלב. כשבני משפחה של מאושפזים מגיעים לביקר, הם מביאים לה יותר ממתקים מכפי שתוכל לחסל, ומפצירים בה שתאכל עוד קצת, כי צריך להתחזק ולעלות במשקל כדי להשתקם טוב יותר. מישהו מגיע עם סיר עלי גפן ביתיים, אחר עם תבשיל כבש ואורז, שיהיה לה כמו בבית. אנשים מציעים בגדים ותוחבים שטרות מקומטים לידיה של אום ניירוז, כי הם מבינים שבצד השני אין כלום, ופשוט צריך לעזור.

ניסים, קטוע שתי גפיים, מתנדב להיות המתורגמן הקבוע שלנו ומעביר לי הודעות מאום ניירוז בטלפון, כי לה עצמה אסור להשתמש במכשיר כזה בעודה כאן. אחרים שביקשו לא להזדהות בשמותיהם חוזרים לכפר ועושים מגביות קטנות ומביאים את מה שאספו. מישהו תרם רדיו דיסק. אפילו הצוות הרפואי בבית החולים נחלץ לעזור מעל ומעבר לטיפול המקצועי לעילא שהיא מקבלת: הנה מגיעה מורה דוברת ערבית שמנסה להתגבר על שנתיים וחצי שבהן ניירוז לא הייתה בבית ספר, פשוט מפני שבית הספר לא היה. הופגז, נמחק.

קרבת בפרברי דמשק. חוזרת לסכנה בבית(צילום: רויטרס)

פסיכולוגית מתנדבת נשלחת לדבר איתה על מה שכואב ומציק בנפש הפצועה גם היא. רפקה, ליצנית רפואית מתנדבת ממעיליא, מנפחת לה בלונים צבעוניים ארוכים ויוצרת מהם אשכול בננות ועליו קוף ירקרק מטפס. וניירוז צוחקת, והיא נכנסת לכולם מתחת לעור, ויש בה כל מה שיוצר קלישאות גדולות ממידתה: אצילות נפש ורוח לחימה וניצחון הרוח על החומר, וכל זה - אבל עוד מעט היא צריכה לשוב לסוריה.

עשר דקות מחלום

אחד היתרונות המעטים שיש לעיתונאים ותיקים הוא המון מספרי טלפון של אנשים שפגשו במהלך חייהם המקצועיים. אני ועמיתים שולפים מספרים, ועמנו אמיר ירחי, יושב ראש אגודת ידידי בית החולים בנהריה, ויחד אנחנו מתחילים לגייס תרומות: נדבן אחד שאסור לי לומר את שמו כאן מעביר מיד חלק מן הסכום שאנחנו צריכים ופותח את הלב - הוריו מחלבּ שבסוריה. תגידו מה עוד אפשר לעשות.

איש דת מוסלמי בכיר מבטיח עזרה. ירון דוזטס, אמן פרוטזות מתל השומר, מגויס ומגיע מיד עם כיסא גלגלים משוכלל, קל לנשיאה ומתאים בדיוק למידותיה של ניירוז, ומאיש כזה מסנג'רים גם הליכון, ומהר-מהר בונים סד שיתאים בדיוק למידותיה, וכולנו מרגישים שצריך לעשות עוד, אבל לא יכולים - כי היום ניירוז חוזרת לסוריה. והפיזיותרפיסטיות המקצועיות לעילא והמקסימות במחלקה משתדלות מאוד שלא לדמוע בנוכחותה, אבל לא מצליחות.

בחודש האחרון, בבירורים קדחתניים, גיליתי כמה גדול הפער בין העולם האידאלי לבין מה שיש. לכל היותר, אפשר - באורח תיאורטי, כי הדבר טרם נעשה - להעביר את ניירוז למחנה הפליטים הענק בירדן, שם שוהים כבר יותר מ-700 אלף מבני עמה, מאוחדים בייאוש העצום שאופף אותם. אמה ואני שואלות אם היא רוצה - והיא פוסקת מיד: לא. הביתה. יהיה בסדר, תראו שיהיה בסדר.

בחיים לא ראתה את הים( צילום: עידו בקר)

מעבר לגבול

ביום של שרב חורפי מעיק, מול מרחבים תכולים-אפורים של מים שקטים ואדוות קטנות וסירות מפרש צבעוניות במרינה, יושבת ילדה אחת מסוריה שאת חייה הצילו הרופאים של נהריה. היא בולעת בעיניים ענקיות את הנוף. אמה חופנת מי ים בכפה ומגישה לה, להריח מקרוב. אין לנו זמן להוריד תחבושות ולטבול רגליים. אולי פעם עוד יהיה זמן כזה, ואולי עוד נוכל פשוט כולנו לשבת בשקט בבית הקפה המשקיף אל הגלים, עם ילדים וגלידה. אולי.

המילים, כלי העבודה הנאמן שלי, בוגדות בי כשאני צריכה לתאר את הפרידה מניירוז ואמה. כל הזעם על המלחמות המיותרות, כל האהבה הפתאומית הזו, כל הפחד - מה יהיה איתה. האם אי פעם נוכל לדעת, האם אי פעם נוכל להתראות שוב.

 הילדים שלי מחבקים אותה ובוכים והיא מחזקת אותם ומעניקה להם מתנות קטנות, צמידי-חרוזים מעשה ידיה. כל אהבתנו, כל התמיכה שלנו, כל הטיפול המקצועי והמסור וכל ההתגייסות של צה"ל ומדינת ישראל לעזור - אלה יעטפו אותה וישמרו עליה מכל משמר עד לגבול. מעברו השני, כך למדנו השבוע, כבר 11 אלף ילדים נרצחו. כבר יותר ממאה אלף בני אדם שמעולם לא נטלו חלק פעיל במלחמה.

כדי לשרוד, מי שנותרו בחיים זקוקים למה שאנחנו, סתם אזרחים בישראל, לא נוכל לתת להם - הם זקוקים לעולם שמבין כי יש לסיים את המלחמה הארורה הזאת עכשיו, ממש עכשיו, בשביל ניירוז. בשביל כולם.