לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ: מי מבין את מעוז צור?
הוא כולל שישה בתים, אבל רק יחידי סגולה צולחים את הבית השני; הוא נכתב לפני 700 שנה ומובן רק למתי מעט, אבל אין הדלקת נרות חנוכה שהוא נפקד ממנה. מה מסתתר מאחורי מילות השיר שהפך להמנון החנוכה? האקדמיה העברית ללשון מגישה ביאור מפורט של מעוז צור
חלק מסתפקים בבית הראשון ועוברים לשיר הבא, המהדרים קופצים אל הבית החמישי ומסיימים בו, ונדמה שאף אחד אינו מקפיד לשיר את ששת הבתים כולם. מדי ערבחנוכה,
מיד לאחר הדלקת הנר האחרון, פוצחים המדליקים בשירת "מעוז צור"
עליזה, אבל מי באמת מבין לאשורן את המילים של הפיוט הקדום?
ופירש רד"ק: "מפני רודפי שלא ישיגוני, ואעוז בך כמו שיעוז אדם בצור גבוה". לך נאה לשבח – על פי בראשית רבה ו, ב: "לך נאה לומר שירה" – שישראל אמרו שירה על הנסים שעשה הקב"ה עמהם.
שבכל ימי בית ראשון והתקופה שקדמה לו לא היו לישראל ימים רבים של שקט ומרגוע.
כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל...". חשמנים – הם החשמונאים, ותפס הפייטן לשון מקרא על פי תהלים סח, לב.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
האקדמיה העברית ללשון התגייסה למשימה, והעלתה לאתר שלה הסבר מפורט, הכולל ביאור של ששת הבתים כולם. "מעוז צור" הוא פיוט גאולה שנכתב ככל הנראה לפני כ-700 שנה, ומקורו בעדות אשכנז. מאז קום המדינה, הוא אומץ גם בקהילות ספרדיות ומזרחיות. השיר עוסק בתקופות היסטוריות שונות בחיי עם ישראל ומתאר את הגאולה שזכה לה בכל אחת מהן .
הבית הראשון - לעת תכין מטבח מצר המנבח
מָעוֹז צוּר יְשׁוּעָתִי / לְךָ נָאֶה לְשַׁבֵּחַ.תִּכּוֹן בֵּית תְּפִלָּתִי / וְשָׁם תּוֹדָה נְזַבֵּחַ.
לְעֵת תָּכִין מַטְבֵּחַ / מִצַּר הַמְּנַבֵּחַ.
אָז אֶגְמֺר / בְּשִׁיר מִזְמוֹר / חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ:
מעוז צור ישועתי – כינוי לקב"ה על פי תהלים לא, ג: "הֱיֵה לִי לְצוּר מָעוֹז לְבֵית מְצוּדוֹת לְהוֹשִׁיעֵנִי",
אגמור בשיר מזמור
מעוז צור ב-32 גירסאות
לירון נגלר-כהן
התכנסנו כאן כדי לשבח, לזבח ובכלל – לגמור את הפרויקט בשיר מזמור: אז היכנסו לאווירת החג עם "מעוז צור" בכל הלחנים והביצועים שתוכלו להעלות על דעתכם. אנחנו נברנו, ואתם מוזמנים רק להדליק נרות ורמקולים - ולהתענג
תכון – יתכונן וייבנה. בית תפילתי – כינוי לבית המקדש על פי ישעיהו נו, ז: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". לשון הנקבה בפועל תִּכּוֹן מתייחסת כביכול למילה תְּפִלָּה על פי תהלים קמא, ב: "תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ". ושם – בבית המקדש. תודה נזבח – נקריב קרבן תודה על הגאולה ועל חנוכת הבית; והוא על דרך תהלים קז, כב: "וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה".
לעת תכין מטבח מצר המנבח – בעת הגאולה ובניין בית המקדש תיעשה נקמה באויב המחרף ומגדף ומבקש בכך להעביר את ישראל על דתם. עוד יש בפועל נביחה רמז לפגיעות ולפרעות. "מצר" כמו "לצר". "המנבח" על פי ישעיהו נו, י; והעניין על פי מדרש ויקרא רבה לג, ו: "את וכלבא שוין... מיד נבח ככלבא..." המדבר בנבוכדנצר המבקש לעבדו כעבודה זרה, ובקשה זו בעיני ישראל כמוה כנביחת כלב.
אז – בעת הגאולה, בניין בית המקדש והנקמה באויב. אגמר – אשלים את שירי, על דרך "גמר את ההלל" (על פי משנה פסחים י, ז). בשיר מזמור חנכת המזבח – על פי תהלים ל, א: "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד". מזמור זה נאמר במנהגי הספרדים לאחר הדלקת נרות החנוכה.
הבית השני - חיי מררו בקשי בשעבוד מלכות עגלה
רָעוֹת שָׂבְעָה נַפְשִׁי / בְּיָגוֹן כֹּחִי כָּלָה.
חַיַּי מֵרְרוּ בְּקֹשִׁי / בְּשִׁעְבּוּד מַלְכוּת עֶגְלָה.
וּבְיָדוֹ הַגְּדוֹלָה / הוֹצִיא אֶת הַסְּגֻלָּה.
חֵיל פַּרְעֺה / וְכָל-זַרְעוֹ / יָרְדוּ כְאֶבֶן מְצוּלָה:
רעות שבעה נפשי – בשעבוד מצרים; על פי תהלים פח, ד: "כִּי שָׂבְעָה בְרָעוֹת נַפְשִׁי". ביגון כחי כלה – על פי תהלים לא, יא: "כִּי כָלוּ בְיָגוֹן חַיַּי וּשְׁנוֹתַי בַּאֲנָחָה"; ורמז אל שמות ב, כג: "וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ".
חיי מררו בקשי – על פי שמות א, יד: "וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה". בשעבוד מלכות עגלה – זה שעבוד מצרים. עגלה הוא כינוי למצרים על פי ירמיהו מו, כ: "עֶגְלָה יְפֵה פִיָּה מִצְרָיִם".
ובידו הגדולה – הקב"ה בכוחו הרב; על פי שמות יד, לא: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם". הסגלה – כינוי לישראל שהם עם סגולה; על פי שמות יט, ה: "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים".
חיל פרעה וכל זרעו ירדו כאבן מצולה – על פי שמות טו, ד–ה: "מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם... יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן". וכל זרעו – הם כלל המצרים, שראו בפרעה את אביהם ואלוהיהם.
הבית השלישי - קץ בבל זרבבל לקץ שבעים נושעתי
דְּבִיר קָדְשׁוֹ הֱבִיאַנִי / וְגַם שָׁם לֹא שָׁקַטְתִּי.וּבָא נוֹגֵשׂ וְהִגְלַנִי, / כִּי זָרִים עָבַדְתִּי.
וְיֵין רַעַל מָסַכְתִּי / כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי.
קֵץ בָּבֶל, זְרֻבָּבֶל / לְקֵץ שִׁבְעִים נוֹשַׁעְתִּי:
דביר קדשו – על פי תהלים כח, ב: "בְּנָשְׂאִי יָדַי אֶל דְּבִיר קָדְשֶׁךָ", ונדרש במדרש תהלים ל, א (הוא מזמור שיר חנוכת הבית לדוד): "מקום שדיברות יוצאות לעולם, שנאמר כי מציון תצא תורה". הביאני – הקב"ה הביאנו לארץ ישראל ולבית הבחירה הוא דביר קודשו; על פי שמות טו, יז. וגם שם לא שקטתי –
שיר נקמה שצונזר
כך הפך מעוז צור להמנון חנוכה
צופיה הירשפלד
הוא מלא בביטויים מוזרים, מושר בלחן של מארש גרמני ועוסק בכל הצרות של היהודים. אז איך הפך "מעוז צור" ללהיט הבלתי מעורער של חנוכה? פרויקט מעוז צור - חלק א'
נוגשׂ – כינוי לנבוכדנצר על פי ישעיהו יד, ד. והגלני – זו גלות בבל. זרים – עבודה זרה; על פי דברים לב, טז: "יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ".
ויין רעל מסכתי – במו ידי מזגתי לעצמי יין מורעל על ידי מעשי הרעים; והציור על פי תהלים ס, ה: "הִשְׁקִיתָנוּ יַיִן תַּרְעֵלָה". כמעט שעברתי – הלשון על פי שיר השירים ג, ד: "כִּמְעַט שֶׁעָבַרְתִּי מֵהֶם עַד שֶׁמָּצָאתִי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי"; ועניינו שעת הגאולה הגיעה מהרה כנאמר בטור הבא.
קץ בבל – קץ גלות בבל. זרובבל – היה ביד זרובבל (זכריה ד, ט ועוד). לקץ שבעים נושעתי – כאמור בירמיהו כט, י: "כִּי לְפִי מְלֹאת לְבָבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד אֶתְכֶם וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם אֶת דְּבָרִי הַטּוֹב לְהָשִׁיב אֶתְכֶם אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה".
הבית הרביעי - כרת קומת ברוש בקש אגגי בן המדתא
כְּרֺת קוֹמַת בְּרוֹש בִּקֵּשׁ / אֲגָגִי בֶּן הַמְּדָתָא.
וְנִהְיָתָה לוֹ לְמוֹקֵשׁ / וְגַאֲוָתוֹ נִשְׁבָּתָה.
רֹאש יְמִינִי נִשֵׂאתָ / וְאוֹיֵב שְׁמוֹ מָחִיתָ.
רֹב בָּנָיו וְקִנְיָנָיו / עַל הָעֵץ תָּלִיתָ:
בבית זה מתייחס הפייטן לנס הפורים, ופותח ברצונו של המן בן המדתא להרוג את מרדכי ואת כלל ישראל. ברוש – כינוי למרדכי היהודי על פי מגילה י ע"ב: "ברוש זה מרדכי שנקרא ראש לכל הבשמים...", ונראה שכיוון הפייטן בכינוי זה גם לכלל ישראל על פי הושע יד, ט: "אֲנִי כִּבְרוֹשׁ רַעֲנָן". עניין הכריתה מתאים לנאמר במגילה: "לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד" (אסתר ג, יג).
ונהיתה – בקשתו להרוג את מרדכי. צורת הפסק לצורך המשקל. למוקש – שהרי סופו שנתלה "עַל הָעֵץ אֲשֶׁר הֵכִין לְמָרְדֳּכָי" (אסתר ז, י). וגאותו – כמסופר באסתר ה, יא. נשבתה – כמתואר באסתר ו, יג: "אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו... כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו".
ראש ימיני נשאת – רוממת וגידלת את מרדכי. ימיני – משבט בנימין; כינוי למרדכי על פי אסתר ב, ה: "אִישׁ יְמִינִי". ואויב שמו מחית – המן, שהוא מזרע עמלק, נמחה שמו; והוא על פי דברים כה, יט: "תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק".
רב בניו וקניניו – בניו הרבים ועושרו שנתגאה בהם; ראו אסתר ה, יא. על העץ תלית – מתייחס אל "בניו" על פי אסתר ט, יד. וייחס הפייטן המעשה ישירות לקב"ה אף על פי שבמגילה לא נזכר שם ה'.
הבית החמישי - ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים
יְוָנִים נִקְבְּצוּ עָלַי / אֲזַי בִּיְמֵי חַשְׁמַנִּיםוּפָרְצוּ חוֹמוֹת מִגְדָּלַי / וְטִמְּאוּ כָּל הַשְּׁמָנִים.
וּמִנוֹתַר קַנְקַנִּים / נַעֲשָׂה נֵס לַשּׁוֹשַׁנִּים.
בְּנֵי בִינָה, יְמֵי שְׁמוֹנָה / קָבְעוּ שִׁיר וּרְנָנִים:
יונים נקבצו עלי אזי בימי חשמנים – על פי תפילת "על הנסים": "בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמוני ובניו
לחן אלטרנטיבי
מעוז צור שלא הכרתם
מיכל ווזנר
מדי שנה מול החנוכיה שרה מיכל ווזנר את הלחן המוכר: "מא-עוז צור י-שו-עתי, לך נא-אה לשב-א-אח". אבל מגינת המנצחים העולצת לא מצאה חן בעיניה, והיא חיפשה לחן אחר. ynet ואתר "הזמנה לפיוט" עם האלטרנטיבות
ופרצו חומות מגדלי – ראו משנה מידות ב, ג "ושלוש עשרה פְּרָצוֹת היו שם שפרצום מלכי יון, חזרו וגדרום...". וטמאו כל השמנים – על פי בבלי שבת כא ע"ב: "שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל".
ומנותר קנקנים – מכל השמנים שהיו במקדש "בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד" (בבלי שבת שם). נעשה נס – כנאמר שם: "ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים". לשושנים – כינוי לכנסת ישראל על פי שיר השירים ב, ב: "כְּשׁוֹשַׁנָּה בֵּין הַחוֹחִים"; וראו רש"י לתהלים סט, א: "על ישראל שהם כשושנה בין החוחים, שהחוחים מנקבין אותם...".
בני בינה – הם חכמי ישראל על פי דברי הימים א יב, לג ומדרש הפסוק בבראשית רבה כו, צט. קבעו שיר ורננים – על פי בבלי שבת שם: "לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה", והשוו תפילת 'על הנסים': "וקבעו שמונת ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול".
הבית האחרון - דחה אדמון בצל צלמון
חֲשֹׂף זְרוֹעַ קָדְשֶׁךָ / וְקָרֵב קֵץ הַיְשׁוּעָה.נְקֹם נִקְמַת עֲבָדֶיךָ / מִמַּלְכוּת הָרְשָׁעָה.
כִּי אָרְכָה הַשָּׁעָה / וְאֵין קֵץ לְזֹאת הָרָעָה.
דְּחֵה אַדְמוֹן בְּצֵל צַלְמוֹן / הָקֵם רוֹעִים שִׁבְעָה.
חשוף זרוע קדשך – על פי ישעיהו נב, י: "חָשַׂף ה' אֶת זְרוֹעַ קָדְשׁוֹ לְעֵינֵי כָּל הַגּוֹיִם וְרָאוּ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ אֵת יְשׁוּעַת אֱלֹהֵינוּ". וקרב קץ הישועה – השוו שיר השירים רבה ב, ח: "הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם, אלא מדלג על ההרים...'"; ולשון "קֵץ" ראו גם בבית ג', והוא על פי דניאל יב, ו ועוד.
נקם נקמת עבדיך – ראו תפילת 'אבינו מלכנו': "נקום נקמת דם עבדיך השפוך". ממלכות הרשעה – על פי תפילת 'על הנסים': "כשעמדה מלכות יון הרשעה..."
כי ארכה השעה ואין קץ לזאת הרעה – שמכל הגלויות והצרות שנמנו במחרוזות הקודמות נגאלנו במהרה, ואילו הגלות האחרונה נמשכת לאין קץ.
דחה – הפל ומגר. אדמון – כינוי לעשו על פי בראשית כה, כה. בספרות חז"ל ובפיוט לדורותיו כינוי זה מציין את מלכות רומי ואת מלכויות הנוצרים. כינוי זה עצמו משמש בפיוט של הקליר לראש השנה, והביאו רש"י בפירושו לתורה בבראשית ל, כב. בצל צלמון – החוסה בצל הצלם והצלב. מילת "צלמון" על פי תהלים סח, טו, והיא מתקשרת בצליליה אל המילה 'צלמוות'. הקם רועים שבעה – על פי מיכה ה, ד; והרועים מציינים הנהגה רמה לעם ישראל כנגד כל אויביו בעת הגאולה.
- את המאמר המלא ניתן לקרוא באתר האקדמיה ללשון העברית
.
לפנייה לכתב/ת 
בני בינה, ימי שמונה/ קבעו שיר ורננים
צילום: יהונתן צור
מומלצים
