שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    היסטוריה או היסטריה? על תעלת הימים

    הממשלה התעלמה מארגוני הסביבה - ואלה אימצו אוטומטית עמדה נחרצת נגד הפרויקט. בשביל לוודא שהמאזן הסביבתי בים המלח לא יופר, שני הצדדים חייבים לשבת יחד. אולי זאת הזדמנות לשיתוף פעולה פורה

    כמעט בהיחבא ובלי הודעה מוקדמת, במשרדי הבנק העולמי בוושינגטון, חתמה מדינת ישראל השבוע יחד עם ממלכת ירדן והרשות הפלסטינית על הסכם בין-אזורי חדש . ההסכם, שכולל הקמת מתקן להתפלת מים בעקבה לטובת תושבי ירדן ואילת וחקלאי הערבה והעברה של מכסות מים מהכנרת או ממתקני ההתפלה של ישראל לתושבי ירדן והגדה המערבית, כולל גם הנחה של צינור באורך 180 ק"מ בין ים סוף לים המלח.

     

    כתבות נוספות בערוץ כלכלה ירוקה וקיימות :

    העובדות שלא מספרים לכם על משק המים

    שימו לב, הטבע בישראל בדרך לקטסטרופה

     

    הנחת הצינור, שיש מי שמתעקש לכנות אותו בשם ההיסטורי "תעלת הימים" ולהעלות באוב

    את התוכנית של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל להזרים מים מים התיכון לים סוף, תאפשר להזרים בכל שנה 100-120 מיליון מ"ק מהים אל ים המלח ולייצר אנרגיה בדרך. כמות זו של מים כנראה לא תציל את ים המוות, שמאבד בכל שנה כמיליארד ושש מאות מיליון מ"ק, ולפי הערכות הבנק העולמי גם לא תזיק לו (בדיקה שנערכה על ידי הבנק העולמי העלתה, שהזרמה של כ-400 מליון קוב לים המלח לא תזיק לסביבה).

     

    החשיבות של ההסכם היא בראש ובראשונה הומניטרית, נוכח מצוקת המים בירדן ובגדה המערבית. מעבר לכך, אפשר להתווכח על החשיבות הפוליטית שלו ועל היתרונות מול החסרונות הכלכליים והסביבתיים בהוספת מים מים סוף לים המלח. אבל הסיפור המעניין הוא דווקא זה שמאחורי הקלעים, והוא מציג את המתח המתמשך, החשדנות והעוינות בין ארגוני הסביבה לבין מקבלי ההחלטות בישראל.

     

    החתימה על ההסכם בוושינגטון (צילום: יצחק בן חורין) (צילום: יצחק בן חורין)
    החתימה על ההסכם בוושינגטון(צילום: יצחק בן חורין)

     

    כל אלה הובילו את המדינה לפעול כמעט בסתר ואפילו להרחיק את הצינור לאדמת ירדן על מנת למנוע אפשרות להתנגדות של ארגוני הסביבה למהלך. מנגד, ארגוני הסביבה נשארו ספקנים לגבי הכוונות האמיתיות של הממשלה, והם ממשיכים להתריע מפני הסכנה - שהצינור יהפוך לתעלה, והזרמת המים תוביל להרס של ים המלח וסביבתו.

     

    הנתק בין הממסד לבין ארגוני הסביבה מעלה שאלות רבות ובעיקר: איך זה שארגוני הסביבה הפכו לאויבי הפיתוח והקידמה? למה המדינה מציגה לרוב חלופה אחת ויחידה? ומדוע הציבור הרחב מתעורר רק כאשר הסכנה מתקרבת לחצר האחורית שלו?

     

    בואו נדבר על זה 

    האשמה וגם האמת נמצאת, כנראה, אצל שלושת הצדדים. הממסד חצוי בין הרצון לאמץ אג'נדה סביבתית ומודל של פיתוח בר-קיימא ולחבק את הארגונים החוץ-ממסדיים, לבין התחושה שמשהו מפריע לו להתקדם ולקבוע עובדות בשטח. גם ארגוני הסביבה לא משכילים תמיד להפריד בין תפקידם החוץ-ממסדי להתריע, להעלות שאלות, לעורר דיון ולהציג חלופות, ובעצם להציג אלטרנטיבה, לבין החשיבות ללכת עם ולא רק להיאבק נגד. והציבור הרחב? כמאמר המשורר, הוא יושב על הגדר ושותק.

     

    אם אפשר לסכם את הפערים בין הצדדים בכמה מילים, אז בעוד נבחרי הציבור חושבים לרוב

    "אני, כאן ועכשיו", ארגוני הסביבה מבקשים להעלות לסדר היום הציבורי מבט רחב וגלובלי יותר ולשמור גם על זכויות הטבע והדורות הבאים. אבל הפערים הם לא רק בדרך קבלת ההחלטות אלא בצורך לקבל החלטות. הפוליטיקאים יודעים שעליהם לקבל החלטות ולארגוני הסביבה יש את הפריבילגיה לא לקבל אותם.

     

    צינור הימים, שיזרים בסופו של דבר כמות קטנה ובלתי מזיקה אבל גם לא ממש מועילה של מי ים סוף לים המלח, יספק בעיקר מים שפירים לאוכלוסיית האזור ויהיה דוגמא נוספת להזדמנויות הטמונות בשלום אזורי.

     

    אולם על מנת שהצינור לא יהפוך בין לילה לתעלה שמזרימה כמויות גדולות יותר של מים לים המלח, וכדי שהמאזן הסביבתי של האזור כולו לא יופר, מקבלי ההחלטות, ארגוני הסביבה ונציגי הציבור צריכים לשבת יחד, להעלות מספר חלופות, להתווכח ולהחליט. מי יודע, אולי דווקא הפרויקט הנוכחי יכול להיות הזדמנות גם ליצירת שיתוף פעולה יעיל ופורה במדינת ישראל פנימה?

     

    עדי וולפסון הוא פרופסור במרכז לתהליכים ירוקים, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יצחק בן חורין
    חשיבות ההסכם קודם כל הומניטרית
    צילום: יצחק בן חורין
    מומלצים