שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    הוא לא רוצה להמשיך בחוג: להכריח או לא?
    שבועות ארוכים הוא נידנד לכם שהוא רוצה ללכת לחוג ג'ודו. בשבוע הראשון הוא התלהב - ואתם שלפתם את פנקס הצ'קים. אך מאז עברו חודש או חודשיים ולפתע הגיעה ההודעה: אני לא רוצה יותר. להכריח או לוותר? אלי זוהר ניב עם התשובה

    "אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות עם תמר", אמר לי אבא אחד. "היא שוב לא רוצה ללכת לחוג, וזה כבר השלישי השנה. בכל פעם מחדש היא מבקשת, מתחננת, נשבעת שהפעם זה יהיה אחרת. והנה, גם אתמול, באופן סופי ומוחלט היא לא מוכנה ללכת יותר לחוג החדש. לא עזר כל מה שאמרנו. הזכרנו לה שהיא הבטיחה, כעסנו, איימנו, מה לא. אין אם מי לדבר. הילדה לא רוצה ללכת יותר. מה עושים? אם אנחנו מוותרים לה, אנחנו בעצם מלמדים אותה שאין דבר כזה מחויבות. מצד שני, איך אפשר להכריח ילד ללכת לחוג? כבר שלושה שבועות אנחנו בבלגן סביב העניין הזה. מה עושים?".

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

        

    עוד כתבות של אלי זוהר ניב בערוץ הורים :

    את רוצה שהוא יהיה אבא מעורב? תשחררי

    הילדים של פעם באמת היו יותר מחונכים?

    חדר לבד או ביחד: מה עדיף לילדים?

    "עדיף היה להישאר בבית"; על הילד שתמיד מקטר

     

    כן, גם הנושא הזה עולה מדי פעם בקליניקה: ילדים שלא רוצים ללכת לחוג אותו בחרו. ואיך לא? הרי היום כל זאטוט זב חוטם הולך (או לפחות רשום)

    לשניים-שלושה חוגים במקביל. עניין שבשגרה. והמבחר עצום ומגוון: ריקוד (בלט, ג'ז, היפ הופ, פלמנקו), ספורט (כדורגל, כדורסל, אתלטיקה), נגינה (פסנתר, כינור, גיטרה, תופים) אומנויות לחימה למיניהן, שפות, אומנות ויצירה, יוגה, דמיון מודרך, ועוד ועוד. מה לא. וכל זאת מגיל צעיר ביותר.

     

    אלא שמתישהו, בשוך ההתרגשות הראשונית, חלקם מתחילים "לזגזג": "כן רוצה ללכת, לא רוצה ללכת", הפעם לא, אבל בשבוע הבא- מבטיח!" - מוכר? והנה אנחנו מוצאים את עצמנו מתעסקים בשיחות אינסופיות, הסברים, אזכורים ("גם בשבוע שעבר אמרת ככה!") ובשעות רבות ומתישות של ניסיונות שכנוע ומאבקים, שלא תמיד נושאים בסופו של דבר את הפרי הרצוי.

     

    הדילמה: להכריח או לא להכריח?

    ואז מגיעה הדילמה: האם להכריח או לא להכריח? אבל לפני שאנחנו פוסקים, בואו נעצור לרגע ונדבר על זה: למה חוגים הם דבר חשוב כל כך? מה זה באמת תורם ואת מי זה (בעצם) משרת יותר?

     

    הרי חוגים לילדים היו גם בעבר. אלא שאז זה הופיע באריזה צנועה של שניים-שלושה חוגים במתנ"ס, מתוכם בחרנו ואליהם הלכנו יחד עם החברים לכיתה. לא כולם הלכו לחוגים, לא כל המשפחות יכלו להרשות לעצמן, אפילו שהיה מדובר בתשלום סמלי, וזה היה בסדר גמור. אלה שכן הלכו רצו בכך ובדרך כלל התמידו (לפחות שנה ברצף). זו הייתה אופציה טובה לגיוון עיסוקינו אחר הצהריים, שלא היו עמוסים במיוחד.

     

    היום הכל מגיע בכמויות ובמגוון לא הגיוני: ים של חוגים, בכל צבע, צורה וטעם, המיועדים לילדים מרגע היוולדם ממש. לא מזמן נפל לידיי עלון פרסום של פעוטון לילדים בגילאי שנה המציע לא פחות מחמישה (!) חוגים שונים לזאטוטים שזה עתה למדו ללכת.

     

    ויש לכל החוגים הללו ביקוש עצום. ההורים של היום מאוד מוטרדים מהרף הגבוה שהחיים בעולם מורכב ומאתגר כל כך מציבים, ומבקשים ליצור עבור ילדיהם נקודת פתיחה משודרגת: ידע רחב יותר, כלים משוכללים יותר, יכולות מטופחות הרבה יותר. וכך זה קורה: אנגלית בגיל שלוש, כינור ופלמנקו בגיל ארבע, מדעים בגיל חמש...

     

    חוגים הם גם סוג של "בייביסיטר". בואו נזכור כי להורים בעידן החדש יש הרבה פחות זמן ופניות מפעם לבלות זמן איכותי ונינוח עם ילדיהם: ללמד אותם, לחקור איתם את העולם, לחשוף אותם לחוויות מעשירות, וכשהם הולכים לחוגים זה בהחלט מרגיע את המצפון המיוסר ורגשות האשמה. "לפחות הוא פוגש חברים ועושה דברים חשובים", אנו אומרים לעצמנו, ורוצים להאמין בזה.

     

    החוגים הם גם טרנד. הברור מאליו. לא משהו שצריך באמת לחשוב עליו ולהחליט אם מתאים או לא. כ-ו-ל-ם הולכים! אז שהילד שלי לא? אין מצב.

     

    ואני אומרת: זה ממש לא כך. כן חשוב לבדוק את העניין מקרוב, לתת את הדעת, לא להתנהל באופן אוטומטי ולקחת כמה דברים בחשבון. ואז, אם וכאשר הילד יבקש לפרוש, נוכל להיערך לכך טוב יותר. מה למשל? הנה:

     

    1. למה אני שולח/ת את הילד שלי לחוג?

    האם בגלל שזה מה שמקובל, בגלל שאני רוצה שיהיה כמו כולם, שלא יפסיד חלילה ויחסר, בגלל החשש שאולי אני לא משקיע מספיק ואני מחפש מקור חיצוני שישלים את המלאכה, או בגלל סיבות יותר מהותיות כמו העניין האמיתי שהוא מגלה בנושא, הרצון שהוא מביע ללכת לחוג המסויים הזה, ההבנה שלי כהורה שהחוג הזה יכול באמת לתרום לו. שווה בדיקה.

     

    2. מי בוחר את החוג?

    אתם או הילדים שלכם? שימו לב לעניין הזה. נכון שאנחנו רואים דברים בפרספקטיבה רחבה יותר, אלא שחשוב גם להקשיב לילד ולרחשי ליבו. גם אם הוא רוצה ללכת לחוג כייפי ולא כל כך מלמד, גם אם הוא מתעקש ללכת רק לחוג אחד, שימו את האמביציה בצד וגם את החששות. הכל בסדר, יש עוד הרבה שנים לפניו בהן יוכל לרכוש ידע. אל תבנו מערכת עמוסה ומלחיצה מדי שתייצר בו אנטי לכל מה שמתחבר ללמידה.

     

    3. ממסגרת למסגרת - ומתי ההפסקה?

    ילדים נמצאים רוב היום במסגרות: גן, בית ספר, צהרון, שם הם צריכים להתאים עצמם לדרישות, להישמע להוראות, לעבוד קשה, למצוא את מקומם כחלק מקבוצה גדולה של ילדים. ולמרות שהם מתקיימים אחר הצהריים, גם חוגים זה סוג של מסגרת. והנה שוב הם צריכים לעמוד בכל החוקים והמשימות ו"להביא תוצרת". מעייף, לא?

     

    ילד צריך גם זמן פנוי. זמן חופשי לחשוב, לחלום, להמציא, לעשות כלום. זה חשוב לא פחות.

     

    4. הידעתם? ילדים לומדים גם לבד!

    לא כל למידה צריכה להיות "מסודרת" ומונחית. נהפוך הוא, חלק גדול מהלמידה המשמעותית היא למידה עצמאית. חוויתית, תוך כדי משחק, תוך כדי התנסות וטעייה. ככה תינוקות לומדים בתחילת חייהם את כל מה שהם צריכים לדעת, חוקרים את העולם סביבם, את גופם. כשילד הולך להרבה מדי חוגים, העניין הזה פשוט מתפספס. וחבל. מסגרת זה חשוב - חשוב לא פחות ללמוד להעסיק את עצמך בלעדיה.

     

    5. האופי של הילד שלכם

    איזה ילד יש לכם? לא כל הילדים צריכים את אותו הדבר. יש כאלה שממש מחפשים מסגרות ברורות: זה עושה להם שקט, "אוסף" אותם ומרגיע אותם. הם במיטבם שם. לעומתם, באותה המסגרת בדיוק, נמצא ילדים שממש סובלים ומרגישים כבולים. הם צריכים מרחב ודרגות חופש גדולים יותר, לבחור ולהתנהל באופן עצמאי יותר. אתם מכירים את הילדים שלכם. שימו לב להבדלים האלה וקחו גם אותם בחשבון.

     

    6. ילדים חיים את ה"כאן והעכשיו"

    בשנייה שהילד שלנו אומר לנו שהוא לא רוצה ללכת לחוג, רבים מאיתנו מתחילים לדאוג ולגלגל את תסריט האימה: "הנה זה בא! ככה הוא יהיה תמיד. לא יעמוד בהבטחות שלו, לא יתמיד בשום דבר, לא יתמודד עם קושי. לאיפה הוא יגיע מכאן?". והנה הוא כבר חסר-כל, מתגלגל ברחובות.

     

    אבל אין כך שום קשר. כשהילד שלכם אומר שהוא רוצה ללכת לחוג הוא באמת מתכוון לזה. באותו הרגע - לגמרי. שבועיים-שלושה אחר כך - זה כבר סיפור אחר לגמרי: הוא מיצה, זה לא מה שהוא דמיין, הוא לא אוהב את המדריך, לא מתחבר לילדים... רק מחקו את המיותר. זה קורה וזה נורמלי. יש פה גם למידה שלו מה מתאים לו ומה פחות. עצרו את הרכבת המתגלגלת בראשכם והתייחסו לסיטואציה כאל מקרה פרטי שלא מצביע על הכלל. כך תוכלו לבדוק ולהגיב ממקום ענייני ושקול הרבה יותר.

     

    7. תפסת מרובה - לא תפסת

    כמה חוגים צריך ילד בן ארבע? ובן תשע? אין טבלה מדוייקת לעניין הזה, אבל בואו נפעיל שיקול דעת בריא הלוקח בחשבון את התמונה הרחבה. מותר גם לוותר. מותר לדחות את עניין החוגים לגיל בוגר יותר. חשוב לראות עד כמה אנחנו לוקחים חלק בהעשרת עולמם של הילדים שלנו, ולקחת אחריות על העניין הזה. בכל מקרה, להעכיר יחסים וקלקל את האווירה בבית בגלל עוד חוג זה ממש, אבל ממש, לא לעניין.

     

    8. מתי בכל זאת כדאי להתעקש?

    אם אתם רואים את הערך המוסף הברור שהחוג הזה יקנה לילד שלכם, ערכי, חברי או לימודי, אם נראה לכם שמדובר יותר בחבלי קליטה והתחברות ראשוניים שיעברו אחרי החודש הראשון - דברו עם הילד שלכם. הקשיבו ברוב קשב ואמפטיה לכל מה שיש לו לומר וקחו אותו ברצינות. בהמשך השיחה הציעו את נקודת המבט שלכם - בלי ללחוץ, בלי לנסות להפעיל מניפולציות. נסו להגיע למצב בו אתם מגדירים "תקופת הסתגלות" של חודש בה הוא הולך לחוג, ואחריה תקיימו שיחה נוספת. מניסיון אישי ומקצועי - לעתים זה עובד.

     

    והכי חשוב: תנו לילדים שלכם להיות ילדים. כל השאר עוד יגיע.

    שלכם, אלי

     

    הכותבת היא יועצת משפחתית , מנחת קבוצות הורים בכירה מהמרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים. לאתר של אלי זוהר ניב לחצו כאן




     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הוא לא רוצה להמשיך בחוג: להכריח או לא?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    הוא רק מפסיק את החוג - זה לא אומר שהוא יהיה קבצן
    צילום: shutterstock
    צילום: עדי ארד
    אלי זוהר ניב
    צילום: עדי ארד
    שלום דוקטור
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים