שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צער לך וצער לי: פרידה אטית מילדי
    חודשים רבים שפכתי דמעותיי כמים לפני הקב"ה, שיחמול על בני. הנער שלנו עוד רגע בן 14, הגוף שלו עבר תלאות רבות. כך גם לִבנו, ולאט-לאט מתקשים אבריו לקיים את עצמם. יוכבד, יוכבד, כמה כבד לי. גם השבת כשקראתי איך ילדת, והצפנת, וגידלת את בנך עד שהבאת אותו לאחרת, ראיתי עצמי בדמותך

    אני חושבת עלייך הרבה, אמא יוכבד. כל שנה אני קוראת עלייך ועל והפרידה הכפולה שלך מבנך, ואני בוכה על הפרידה המתמשכת שלי מבני. שמך אינו מוזכר אפילו פעם אחת בפרשה. אני קוראת לך: יוכבד, יוכבד, כמה כבד לך. חיי עבדות סביבך, חיי מרורים. את עוברת מיולדת ליולדת, ותומכת בה בכאב הלידה, בוכה איתה על גורל הבן שנולד. מוות גזר עליו השלטון, אך את משפרת את גורלו ועוזרת לו לחיות.

     

    <<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו  >>

     

     

    על בני שנולד עם שיתוק מוחין ופיגור עמוק, גזרו הרופאים שיחיה עד גיל שנתיים לכל היותר. באהבה ואמונה שיפרנו בעלי ואני את חייו, ובחודש הבא יחגוג יום הולדת 14.

     

    ואז הרית גם את. האם חששת במהלך ההיריון לחייו של הוולד? האם בכית והתפללת לקב"ה שיסייע וישלח מלאכיו להגן על הבן המושיע, משה?

     

    חודשים רבים שפכתי לבי ודמעותיי כמים לפני הקב"ה, שיחמול על בני, שייתן לו כוחות לשרוד את הלידה, שיזכה אותנו במציאות טובה יותר ממה שהרופאים ייעדו לנו. והוא שרד את הלידה, והחיוך שחייך אלינו חודשים לאחר מכן, הפך את כל המציאות לנסבלת. והמציאות הזו כללה אשפוזים רבים בטיפול נמרץ עם חשש לחייו. והמציאות כללה מאבקים על סייעת אישית שתתלווה אליו לגן, במידה וייכנס למצוקה נשימתית. והמציאות כללה מאבקים עם קופת חולים, ומשרד הבריאות, ומשרד הרווחה. והמציאות כללה מאבקים עם המשפחה ועם החברים.

     

    החיוך שחייך אלינו חודשים לאחר מכן, הפך את כל המציאות לנסבלת. והמציאות הזו כללה אשפוזים רבים בטיפול נמרץ עם חשש לחייו. יונתן אהרונוביץ ()
    החיוך שחייך אלינו חודשים לאחר מכן, הפך את כל המציאות לנסבלת. והמציאות הזו כללה אשפוזים רבים בטיפול נמרץ עם חשש לחייו. יונתן אהרונוביץ

     

    כשהסתכלת על בנך הפג לראשונה, חששת לחייו, ואז ראית כי טוב הוא. הבית נתמלא כולו אורה, כי קרן עור פניו. ראית כי טוב הוא וחשבת כי יארע בו נס ויינצל. נתת את לבך ומחשבותייך בעניינו. הצפנת אותו וגוננת עליו עוד שלושה חודשים, כאילו עדיין היה חבוי ברחמך. האם תהית מתי זה יסתיים? כמה זמן תוכלי להמשיך כך? ואז, אחרי שלושה חודשים, משהו השתנה. לא יכולת עוד להצפינו. לא יכולת עוד. המציאות לא אפשרה לך להמשיך לגדל אותו בעצמך. היית חייבת להציל אותו בתחבולה אחרת.

     

    כשבני היה בן תשע, היה לי קשה לטפל בו בעצמי. הוא כבר היה כבד מדי והתקשיתי לבדי להכניס אותו לאמבטיה, התקשיתי לקחת אותו על הידיים מרכב הסעת בית הספר - עד הבית ללא מעלית. עול הטיפול בו נפל כמעט כולו על אביו. באהבה נשאב לטיפול מסור במשרה מלאה שבעה ימים בשבוע. ואז הגיעה השחיקה, והתסכול, ואיבוד הזמן והיכולת להיות משהו שאינו קשור בילד. נשברנו. לא יכולנו עוד. תהינו אם נשארו לנו כוחות גם לשתי הבנות היפות שלנו. ואז נפל דבר, אנחנו צריכים עזרה. אנו לא יכולים לעשות זאת לבד יותר. הוחלט על השמה חוץ-ביתית.

     

    החלטת לבנות תיבת גומא, והעברת את הילד בעדינות אימהית למקום מִבטחו החדש. האם הוא ראה בעינייך הבוטחות שהוא יהיה בסדר והכל לטובה? האם ראה דמעה בעינייך? האם קלט את רעד שפתותייך? האם קלטו זאת מרים ואהרון שהתלוו אלייך ליאור? האם ביקשת ממרים שתישאר אתו כי לך היה קשה מדי? האם מרים הבינה את כאב הפרידה שאת חשה, והציעה לך בעצמה שתתייצב מרחוק כדי לדעת מה יעשה לו? בת פרעה שמעה את הנער בוכה. האם שמעת אותו גם את?

     

    הסענו את בננו לירושלים, למעון החדש שלו. עברנו אתו את הקבלה, וארגנו אותו בחדרו החדש. נשקנו לו וסיפרנו לו כמה אנחנו אוהבים אותו. נפרדנו ממנו ונסענו משם, המומים רגשית. התיישבנו במקום אחר בעיר, וניסינו להבין את המציאות החדשה. הפרידה באותו יום חילקה את חיינו לנצח ללפני ואחרי. דמיינו את הבכי שלו עוד לילות ארוכים עד שלבנו הפנים שהוא לא בחדר ליד, אלא רחוק מאוד מאתנו. מדף התרופות שלו במקרר נעלם, ובגדיו נעלמו מסל הכביסה.

     

    שמרנו על שלמות המשפחה לפחות ליומיים בשבוע. יכולתי להדליק נרות שבת, ולגשת לנשק את שלושת ילדיי ולברך אותם בשלום. לאה ויונתן ()
    שמרנו על שלמות המשפחה לפחות ליומיים בשבוע. יכולתי להדליק נרות שבת, ולגשת לנשק את שלושת ילדיי ולברך אותם בשלום. לאה ויונתן

     

    ואז ניתנה לך האפשרות לגדל אותו עוד כמה שנים. המשכת להניק אותו ולהזין אותו בגופך וברוחך.

     

    במשך חמש שנים הקפדנו להביא את בננו הביתה לשבת במידה והרגיש טוב מספיק. שמרנו על שלמות המשפחה לפחות ליומיים בשבוע. יכולתי להדליק נרות שבת, ולגשת לנשק את שלושת ילדיי ולברך אותם בשלום. למשך שני ערבים בשבוע יכולתי לעבור בין כל ילדיי, לבדוק שהם מכוסים היטב, ששנתם נעימה, ולנשק להם על מצחם כדי להבריח חלומות רעים.

     

    ואז הילד גדל והבאת אותו לבית בת פרעה והוא נהיה לה לבן. האם חשבת שתצליחי לדחות את הקץ? מתי הבנת שאינך יכולה לגדל אותו עוד? וכשהבאת אותו לשם, האם הוא הבין למה הוא עובר לבית אחר? האם קיבל את האהבה של הדמות החדשה שחמלה עליו ואימצה אותו לבן? האם תהית אם משפחת המלוכה תקבל את הגמגום שלו באהבה ובסבלנות כמוך? האם תהית כיצד יסתדר שם רחוק, בלי אחיו שיהיה לו לפה? האם הרגשת שהפרידה היא סופית, ושבנך ישכח אותך וכבר לא יכיר אותך כאמו?

     

    יוכבד, האם חשבת שתצליחי לדחות את הקץ? מתי הבנת שאינך יכולה לגדל אותו עוד? וכשהבאת אותו לשם, האם הוא הבין למה הוא עובר לבית אחר? ()
    יוכבד, האם חשבת שתצליחי לדחות את הקץ? מתי הבנת שאינך יכולה לגדל אותו עוד? וכשהבאת אותו לשם, האם הוא הבין למה הוא עובר לבית אחר?

     

    הנער שלנו עוד רגע בן 14. הגוף שלו עבר תלאות וטלטלות רבות. כך גם לִבנו. לאט-לאט מתקשים אבריו לקיים את עצמם. הוא עבר לתזונה מלאה דרך צינור חיצוני, גופו עקום ומנוון ושריריו התקצרו. כעת עצמותיו מתחילות להישבר, והלב שלנו שחשבנו שכבר לא יצליח להישבר לחתיכות קטנות יותר, מתרסק בכל פעם מחדש. להרים אותו על ידיים כדי לנייד אותו ממקום למקום נדמה כעבודת פרך. במהלך החתלה רגילה נשברה לו עצם הירך, ונדרש ניתוח לתיקון.

     

     

    הגענו לעוד קו סיום. זה עוד לא הקו האחרון, אבל עוד מקצה הסתיים בהפסד שלנו. העומס, המתח והסכנה רבים מדי, ולכן איננו מביאים אותו לשבת שלמה בבית. אנו נוסעים לבקר אותו, וכשיחלים מהניתוח האחרון ננסה להביא אותו הביתה לערב אחד במהלך השבוע.

     

    האם ייגשו אליו בלילה כשיבכה? האם ישבו לידו וישירו לו ויחבקו אותו כשיהיה חולה? האם יזכירו לו שאני אמו ושאני אוהבת אותו בכל יום ובכל שעה, גם כשאיני אתו? ()
    האם ייגשו אליו בלילה כשיבכה? האם ישבו לידו וישירו לו ויחבקו אותו כשיהיה חולה? האם יזכירו לו שאני אמו ושאני אוהבת אותו בכל יום ובכל שעה, גם כשאיני אתו?

     

    וכך נמשיך לעוד מקצה, עד שהפרידה מהבית תהיה סופית ומוחלטת. לא אוכל לנשק אותו בערב שבת. לא אוכל
    לבדוק אותו לפני השינה אף פעם. לא אוכל לשמוע את קולות השמחה של שלושת ילדיי בבית הנאמן שבנינו. אחרים יטפלו בבני, אחרים ידאגו לכל צרכיו, וכשירד שלג בירושלים הנצורה אסתובב בביתי ואתהה האם חם לו מספיק, והאם ההסקה פועלת שם למרות הפסקת החשמל? האם ייגשו אליו בלילה כשיבכה? האם ישבו לידו וישירו לו ויחבקו אותו כשיהיה חולה? האם יזכירו לו שאני אמו ושאני אוהבת אותו בכל יום ובכל שעה, גם כשאיני אתו?

     

    יוכבד, יוכבד, כמה כבד לי. גם השבת כשקראתי איך הרית, וילדת, והצפנת, והנקת, וגידלת את בנך עד שהבאת אותו לאחרת, ראיתי עצמי בדמותך, ואני מנסה לשאוב מכוחך ואמונתך, כדי שאולי הפרידה המתמשכת הזו, שלי, תהיה לרגע פחות כואבת.

     

    • לאה אהרונוביץ היא דירקטור ניהול מוצר ואם לשלושה ילדים. בנה הבכור, יונתן, נולד לפני 14 שנה עם שיתוק מוחין, פיגור שכלי עמוק ועיוורון קורטיקלי. יונתן מתגורר היום במעון סיעודי בירושלים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הלב שלנו שחשבנו שכבר לא יצליח להישבר לחתיכות קטנות יותר, מתרסק בכל פעם מחדש
    מומלצים