שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התחת של הפה והטלפיים: כיף להם יחד
    האזנה לאלבום "תחת" של להקת "הפה והטלפיים" היא בעיקר מעוררת קנאה. אי אפשר שלא להרגיש דרך הסאונד שלהם כמה הם נהנים להיפגש אחת לשש שנים, ולהעלות ניצוצות של חברים ותיקים

    יש משהו מחמם לב בתופעת הפה והטלפיים, כמו נותן איזו חוקיות וקביעות - כל שש שנים בדיוק אלבום, מאז 1989, ומתברר שכבר עברו שש שנים מאז "קליגרו". הזמן עובר לאט כשמשתעממים - בעולם כאוטי. הציוויליזציה יכולה להתהפך (ולפעמים אכן דומה שהיא מתהפכת), טרנדים חדשים שוצפים ומתאדים, המדיומים משתנים לגמרי, אבל הם, כנראה, תמיד יייצרו את האלבום לפי הבטחה שניתנה מראש.

     

    הם לא יתפרקו, כי הם למעשה לא ממש ביחד. הם לא יתקמבקו, כי הם לא ילכו לשום מקום. הם המציאו לעצמם קצב משלהם, קודים משלהם, יקום משלהם - וכנראה שיש בקונספט הזה משהו שיוצר דברים אחרים, משהו שנותן אוויר, משהו שכל פעם גורם להם להיות רעננים כאילו זה אלבומם הראשון.

     

     

    אנו חיים בעידן בו מושג הלהקה כבר לא דומיננטי כפי שהיה. עידן של אינדיבידואליסטים וקיצורי דרך, עידן בו מוזיקאים בוחרים במסלול של חוסר בשלות ואור זרקורים ממכר על פני למידה איטית ועיקשת דרך פרוזדורים אחוריים של במות מצחינות. ה"ביחד" שהלהקה יוצרת הפך לא רלוונטי ואף "מעכב קריירה" עבור יוצרים ומבצעים רבים. בדרך הם מחמיצים את מה שה"ביחד" הזה מסוגל לייצר, והקונספט של הפה והטלפיים הוא תשובה מעניינת ומעוררת מחשבה בהקשר הזה. להיות לבד וביחד בו בזמן.

     

    קונספט ה"ביחד" שלהם הוא שונה, מרגישים את ה"ביחד" המיוחד שלהם בכל פעימה ואקורד, בכל ריף והרמוניה. וכך, יש בהם תמיד גם משהו שהוא בתוך הזמן ומחוץ לזמן, כמו לוויין שמרחף מעל כדור הארץ, ולעיתים יש תחושה שהוא מקיים איזו תקשורת עם הציוויליזציה, אבל לעיתים התחושה היא שהוא מקיים תקשורת עם עצמו בלבד, ולא צריך אף אחד כדי להזין את עצמו מוזיקלית, תרבותית וקיומית.

     

    יש משהו בהאזנה ל"תחת" אלבומם החדש - ובעצם בהאזנה לכל האלבומים שלהם - שמעורר קנאה. כי הם יכולים להיות רצינים ועגמומיים, ובאלבום הזה הם אכן לפרקים אפלוליים יותר, מלנכוליים, אבל כמעט תמיד בכפיפה אחת עם נונסנס פראי (כמו בשיר "ריזוטו"). אז למה מעורר קנאה? כי התחושה הדומיננטית שעולה היא בעיקר של הנאה שלהם עצמם, מעין גישה מאוד בריאה ורעננה שדומיננטית הן בטקסטים הפרועים, הן בצלילי הסינתי החלליים של אהד פישוף, והן ברגעי הסולו המיוחדים של רם אוריון ובשירה החצי מחוספסת של אסף גברון - תחושה של כמה חברים שנפגשים יחד ומעלים ניצוצות - והניצוצות הללו מכילים גם רגעים שלא לוקחים את עצמם ברצינות, אבל גם כאלו שהם הכי רציניים שאפשר, הן מוזיקלית, אבל בעיקר טקסטואלית.

     

     

    לפעמים הם באים בתחפושת: החל מ"ירושלים שעל קו התפר/ את הכוס של עם הספר" (מ"חרוסלמה" מתוך האלבום "קליגרו"). ובאלבום הזה ה"תחפושת" הטקסטואלית" הכי מרשימה לטעמי היא "חנות הממתקים", מעין שיר לכאורה תמים, אבל מוכה אלגוריה נוקבת. הוא מתחיל במן נאיביות מותחת, אבל מסתיים ב"לכל אחד שבא פה יש מספר/ מאז הקיץ שעבר והעתיד נורא ומר/ וההווה מוזר/ הילדים עושים חיים/ השירותים לא נקיים/ וכולם פה מסוממים/ בחנות הממתקים".

     

    המקצב והשירה ושטיחי הקלידים מעניקים תחושה ילדית משעשעת, מן משחק שהפה והטלפיים תמיד משחקים בו, אבל המילים מהר מאוד מבהירות שחנות הממתקים היא כנראה בעצם משביר מצחין של נרקומנים. עוד הברקה טקסטואלית, הפעם מהכיוון הדאדאיסטי, היא השיר "הפה והטלפיים מודיעים בתדהמה", וכמובן הסינגל "שלוק בטון" - מחווה קומית מבריקה

     לנהירה הישראלית אחר ברלין.

     

    בכל מקרה, ככל שממשיכים ומעמיקים באלבום, לפתע משהו אפל וקסום משתרר, איזה ענן של גשם מלנכולי, של עגמימות חידתית ומרתקת (החל מרצועה 7 ואילך), שכמובן לרגעים היא דיסוננטית לחלוטין עם הטקסטים, ונשברת עם הביצוע המסורתי לשיר קאנוני ישראלי, הפעם זה "חי" של עפרה חזה.

     

    כך או כך, קל לראות את הדרך שאותה הם עשו מהאלבום הראשון, "בין הים והביצות", משירים כמו "דוד אשכנזי" ועד ל"תחת"; הרוח היא כמעט אותה רוח, אבל כל אחד מביא עמו משהו יותר מקצועי, מבושל וחכם, הסאונד הוא מהוקצע, מסוגנן, מרתק, במיוחד קטע מספר 10 "סוף סוף", שיש בו משהו טריפי, לא מזכיר שום דבר אחר שהם עשו עד כה, אבל מנגד נשמע כל כך כמותם. אכן, הם יצרו איזו טביעת סאונד וחותם, ואף אחד לא נשמע כמוהם, ואף אחד לא יישמע כמוהם.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גוני ריסקין
    רם אוריון. כיף להיפגש שוב
    צילום: גוני ריסקין
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים