שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "לא קרה כלום"; משפטים שלא אומרים לילדים
    אנחנו משקרים לו לפני החיסון ומבטיחים ש"זה לא יכאב", מזהירים אותם כשהם משתוללים ש"זה יגמר בבכי" וכמובן מרגיעים כל מכה עם המשפט הנצחי "לא קרה כלום". הפסיכותרפיסטית ליאת קרן מסבירה מדוע המשפטים הנפוצים הללו לא מועילים - ואפילו מזיקים

    יש משפטים שנראה כי הם חלק מה-DNA של ההורות, כאלו שלרוב שמענו מההורים שלנו ועכשיו אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים אותם, לפעמים אפילו בלי לשים לב. אבל חלק מאותם משפטים, שאולי נראים לנו לא מזיקים, עלולים לפגוע בילד. הנה שבעה שהגיע הזמן שכולנו נוציא משימוש. 

     

    <<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים >>

     

    כתבות קודמות של ליאת קרן

     

    1. לא קרה כלום

    "לא קרה כלום" היא אחת האמירות הנפוצות כשילד בוכה כי... משהו קרה! לאחרונה יצא לי להתקל במקרה קיצוני במיוחד באחד מבתי הספר בהם ביקרתי. ילד צעד לכיוון המזכירות, בוכה וצורח מכאבים כשהוא אוחז בידו, לא מצליח לעצור את הדם המטפטף על הרצפה. לצידו הלכה מלווה שחזרה ואמרה: "ששש... לא קרה כלום". ברור היה שמשהו קרה וכששאלתי התברר כי דלת נסגרה על ידו של הילד!

     

    אני מבינה את הצורך להרגיע, אך בבקשה אל תבטלו את החוויה הכואבת. עדיף בהרבה היה לומר "אני מבינה שזה מאוד מאוד כואב", ואז להתייחס לטיפול ולומר, למשל: "אני אשים לך על זה קרח וזה יעזור להרגיע את הכאב". וזה בסדר לבכות. גם הבכי משחרר את הכאב.

     

    אנחנו כל כך רוצים בטובת הילדים, "שיהיו מאושרים" ו"שרק לא יכאב להם", עד שמבלי להרגיש אנחנו מבטלים את החוויה שלהם ובכך מרעים את מצבם במקום להקל. כעת, לא רק שכואב לילד, הוא גם נעלב ונפגע מהתגובה של האדם הקרוב לו. יותר מזה, לעיתים הוא אף יקצין את עוצמת הפגיעה בנסיון להוכיח שכן קרה משהו ושהבכי שלו מוצדק. כך, באופן פרדוקסלי, דווקא ההתייחסות לכאב תפתור אותו מהר יותר מביטולו.

     

    יש הסבורים שאם יתייחסו לכאב הם יעודדו בכך דרמה וכל מכה קטנה תהפוך לאירוע דרמתי. אך זה לא חייב להיות כך. אתם, כצופים מהצד, יכולים לאמוד

    את חומרת הפגיעה ולהתייחס בהתאם: במקרה כגון זה שהזכרתי כמובן יש להתייחס מיד, גם מילולית וגם לתת עזרה ראשונה. במקרה אחר, בו הילד בוכה אחרי שרץ ונפל על משטח הגומי בגן השעשועים, למשל, אפשר לגשת לחיבוק מרגיע, להתייחס לרגש ולבחון איתו את ה"נזק" - "הידיים בסדר, הרגליים בסדר, אתה יכול להמשיך לשחק". בעתיד ידע כבר הילד לעשות זאת לבד - נופלים וקמים, עושים הערכת מצב זריזה וממשיכים הלאה.

     

    בכל מקרה אין מקום למשפט "לא קרה כלום". משהו קרה. אם הוא חמור או לא זה כבר עניין אחר. ואגב, יתכן שבעינכם זה לא רציני אבל בעיני הילד כן, כי מלבד הפגיעה הפיזית הוא נפגע אולי גם מגופו שבגד בו, נבהל מהנפילה או נעלב מחבר שדחף אותו תוך כדי ריצה. ההתייחסות רק לפגיעה עצמה ואמירת המשפט "לא קרה כלום" מבטלת כל אפשרות לשיתוף והידברות.

      

    2. זה לא יכאב

    עוד אמירה נפוצה שמטרתה להרגיע אך היא גורמת למצב הפוך, בעיקר משום שלרוב היא שיקרית וההורה המשתמש בה מאבד אמינות בעיני הילד. כך, למשל, אין טעם לומר "זה לא יכאב" על זריקה או בדיקת דם. אני בעד אמירת האמת: "זו דקירה קטנה שנחוצה בשביל… וצריך לעשות אותה כעת. צ'יק צ'אק וזה נגמר - בעוד דקה תהיה כבר אחרי".

     

    אתם דואגים שאם תגידו שזה קצת כואב הוא לא ירצה לעשות את הבדיקה? זה יתכן. אך מצד שני, גם כשאתם אומרים לו שזה לא יכאב הוא לא נרגע באחת ומושיט לאחות את היד…

     

    ובאותו הקשר - כאב הוא דבר סובייקטיבי. בתגובה שלכם המנעו מלומר דברים שיבטלו את החוויה של הילד, כמו "זה שום דבר, דקירה קטנה וזהו". בדומה למה שכתבתי למעלה, דקירה היא לא "שום דבר". הצמדו לעובדות: זו דקירה קטנה וזה נגמר מאוד מהר. חשוב להרפות כדי שיכאב פחות (במיוחד במקרה של זריקה).

     

    את הבדיקה צריך לעשות. אין פה בחירה של הילד והוא צריך להבין זאת. אך בהחלט חשוב שלא לבטל אותו ואת צרכיו ויכול מאוד להועיל אם תשאלו אותו: "צריך לעשות כעת בדיקת דם בשביל שנדע למה החום לא יורד ומה יוכל להקל עליך. זו דקירה קטנה ונגמר, אך אני רואה שאתה חושש. מה יכול לעזור לך בזמן שעושים את זה?".

     

    יש ילדים שידעו מה יכול לעזור להם, למשל יבקשו לשבת על ההורה. אם הןא לא יודע אפשר להציע לילד לשתות קצת, לנשום עמוק, להסתכל הצידה, לתת לכם יד או לדבר אתכם תוך כדי הבדיקה. בכל מקרה, כשאתם מציגים כך את הדברים אתם אמינים, נוסכים בטחון וברורים - הבדיקה צריכה להיעשות ואני פה בשבילך, אם אתה צריך.

     

    3. זה יגמר בבכי

    אמירה ששמענו אינספור פעמים בילדותנו: "זה יגמר בבכי!". נבואה שחורה שנאמרה על ידי ההורה דווקא ברגעי שמחה של השתוללות וצחוקים. אז לא הבנו למה ההורה מפריע ורוצה להפסיק את ההנאה והכיף, למרות  שלפעמים זה אכן נגמר בבכי. לרוב לא.

     

    היום, כהורים, אנחנו לגמרי מבינים ומזהים את הרגעים האלו בהם אנחנו יכולים ממש להרגיש בבטן שההשתוללות הזו עלולה להסתיים לא טוב. האמירה "זה יגמר בבכי!" מוטמעת בנו חזק וקשה שלא לשמוע אותה מהדהדת ברגעים כאלו. היא גם נשמעת כל כך במקום והגיונית עד שאנחנו שוכחים כמה היא בעצם חסרת תועלת. הרי לילדים לא תהיה פתאום הארה והם יגידו לעצמם "וואלה, צודקים, זה באמת עלול להיגמר בבכי, עדיף שנשחק משחק אחר". הם ימשיכו בהשתוללות והיא תסתיים באופן טבעי או בגלל שאכן מישהו יפגע או, ברוב הפעמים, בגלל שפשוט מיצו אותה והחליטו לעבור לדבר הבא. ההשתוללות חשובה לילדים ובניגוד לנבואה השתוללות תוך כדי משחק בדרך כלל תסתיים ללא פגע.

     

    מתי כן להתערב ולהפסיק את ההשתוללות? אם מדובר במעשה לא אחראי בעליל שעשוי לסכן אותם,

    כמו, למשל, לבנות מגדל מכסאות כדי לקפוץ ממנו. צריך לעצור ולהבהיר את הסכנה - להראות להם עד כמה לא יציב ומסוכן המבנה שיצרו. לכוון אותם מאיפה הם כן יכולים לקפוץ, אם לא בבית אז בחצר או בגן השעשועים.

     

    בכל מקרה, אם אתם מזהים סכנה ממשית "זה יגמר בבכי" לא תהיה האמירה שתגרום לילדים להפסיק את המשחק ולכן אין טעם להשתמש בה. הרבה יותר יעיל לצעוק להם "עצרו!" ולגשת כדי להסביר להם את הסכנה ולבחון דרכים חלופיות להוצאת האנרגיה.

     

    4. אם לא תאכל יבוא שוטר

    הילד לא רוצה לאכול. שכנועים לא עוזרים, גם לא ההבטחה ש"הכנתי לך את מה שאתה הכי אוהב!", ולבסוף שולף ההורה את הנשק האולטימטיבי: "אם לא תאכל יבוא שוטר!". האיום אולי עובד. הילד הרי לא ממש יודע מה זה אומר, אך זה נשמע כמו משהו איום ונורא שיכול לקרות אם לא יאכל ולא כדאי שהוא ייקח סיכון שזה אכן יקרה. הוא אוכל מהר מהצלחת. נחת.

      

    אז איפה הבעיה? קודם כל בכך שזוהי אמירה שיקרית ובפעם הראשונה שהילד יחליט לבחון אותה אתם תתפסו בשקר ותאבדו אמינות, לא רק כלפי משפט זה, אלא בכלל, כי איך הוא יכול לדעת מתי אתם דוברים אמת?

     

    מעבר לזה, לא פחות בעייתי בעיני השימוש שנעשה בשוטר כדמות מאיימת. ההורים המשתמשים באמירה זו בעצם מלמדים את ילדיהם לפחד משוטרים בעוד שבמציאות תפקידם של השוטרים לדאוג שישמרו החוק והסדר כדי להגן על האזרחים. שוטר הוא זה שהילד יוכל לפנות אליו במקרה שהלך לאיבוד, הוא לוכד עבריינים, מגן באירועים המוניים - מבחינת הילד סוג של גיבור על חיובי. הפיכתו לשלילי מאוד בעייתית ופוגעת בתחושת הבטחון הכללי. בנוסף, כשיגדל ויתקל בעוול עשוי הילד שלא לפנות למשטרה כי יפנים שהמשטרה היא גורם עויין.

     

    רוצים להשתמש באיום של המשטרה? עשו זאת בהקשר אמיתי ונכון, ששומר על בטחון ילדינו, כמו "חובה לחגור חגורת בטיחות" כשהילד רוצה לנסוע בלי, או "אני לא יכול לנסוע מהר יותר בכביש הזה, מותר רק 60 קמ"ש" כשהילד מנסה לדחוף את ההורה לתחרות עם הרכב ליד. "זה מסוכן ואם לא נשמור על הכללים ונסכן את עצמנו או אחרים יבוא שוטר…".

     

    5. חכה חכה עד שאבא יבוא

    איום שהוא אולי לא שקרי אך עדיין בעייתי, לשני ההורים. האבא, שלא נמצא בבית ומן הסתם יחזור בערב מהעבודה, מצטייר כדמות מאיימת. במקום שהילד יצפה לשובו ויקבל אותו בשמחה הוא ירא את הגעתו. איך זה משפיע על מערכת היחסים בין האב לילד? וזה עוד בלי שהאב פעל, רק מהתדמית שנוצרת לו מהאיום של האם.

     

    והאמא? האיום הזה בעצם מחליש אותה מאוד - היא לא מסוגלת להתמודד עם הילד ולכן זקוקה לעזרתו של האב. היא לא יכולה לפתור את הבעיה, צריך לחכות לאבא. לא במקרה במשפחות בהן האמא משתמשת באיום הזה הילד לא מכבד את הגבולות שהיא מציבה.

      

    אמהות, אם אתן חוות קושי עם הילד נסו גישה שונה. דברו איתו: מה מציק לו? מה הוא רוצה להשיג כשהוא מתנהג בצורה פוגענית? האם הוא משיג את המטרה? ואולי יש דרך אחרת שתעזור לו להשיג את המטרה בצורה טובה יותר, דרך שלא תגרור תגובות שליליות מהסובבים אותו? אם הוא צריך עזרה אתן שם בשבילו. אוזן קשבת, תמיכה וחשיבה משותפת על חלופות התנהגותיות להשגת המטרה יכולות לעשות פלאים בהתנהגותו של הילד, לטובה.

     

    6. אני אוהב אותך, אבל אני ממש לא אוהב את ההתנהגות שלך!

    כביכול זו אמירה מתקדמת, המפרידה את ההתנהגות מהילד, אך בואו נבחן אותה בתוך מקרה לדוגמה. ילדה משתוללת בגן השעשועים בהתקפת זעם. היא כועסת על ילד שלקח לה את הדלי ונזרקת בארגז החול, בועטת ברגליה ומעיפה חול לכל עבר. אביה, שהיה עמה, מפציר בה לקום מיד, נבוך מהסיטואציה. לוקח לה זמן להירגע ואחרי שנרגעת הוא אומר: "אני אוהב אותך, אבל אני ממש לא אוהב את ההתנהגות שלך!".

     

    יש באמירה זו שתי בעיות משמעותיות. הראשונה, השימוש במילה "אבל" מבטל מיד את מה שקדם לה ואכן הילדה ענתה לאביה בבכי: "אתה לא אוהב אותי!", והוא כמובן ענה "בוודאי שכן!", ופתאום זה היה העניין - ולא ההתנהגות שלה. השנייה, ההתנהגות שלה היא חלק ממנה וזו הדרך אותה היא מכירה להתמודדות עם קושי, אז מה זאת אומרת שהוא אוהב אותה אבל לא את ההתנהגות שלה? מאוד מבלבל!

     

    מה אני מציעה? לא לחבר את שני הדברים באותו משפט. הרי האהבה לילד שלנו היא תמיד, מעל לכל ולא מותנית בדבר. אין קשר בין האהבה להתנהגות הילדה ולכן אין שום סיבה לחבר אותה באותו משפט. החיבור נותן לילד תחושה מטעה כי הם כן תלויים האחד בשני ולכן מעלה אצלו תהיות מיותרות לגבי אהבתכם אליו.

     

    רוצים לרכך את האמירה? התייחסו אל הילד ולא אליכם. אמרו לו תכונות חיוביות שלו, שיכולות להואיל לו גם בשעות משבר. אחר כך התייחסו לרגש אותו הביע הילד ולבסוף להתנהגות בה בחר להגיב. יחד תבחנו מה הייתה המטרה שלו והאם ההתנהגות שלו עזרה בהשגת המטרה או שאולי יש דרכים אחרות, טובות יותר להשגתה.

     

    אם נשתמש שוב בדוגמת הילדה, ניתן היה לומר לה למשל: "את ילדה מאוד נבונה, יודעת להיות חברה טובה ומדברת מצויין. ראיתי שמאוד כעסת כשהילד לקח את הדלי שלך בלי רשות ורצית שיחזיר לך אותו. כשצעקת והשתוללת הדלי חזר? בואי נחשוב יחד מה עוד יכולת לעשות. למשל, יכולת להשתמש במילים ולומר לו 'זה הדלי שלי' ואם הייתה בעיה יכולת לבוא ולומר לי".

     

    אגב, גם אם היא השיגה את המטרה בצורה זו והדלי הושב לה בידקו איתה מה היה המחיר לכך - אי נעימות, איבוד זמן משחק ואולי אפילו עזיבת המקום. הסבירו לה שניתן היה להשיג את אותה המטרה בצורה נעימה לה בהרבה.

     

    ועוד דבר חשוב: בזמן ההשתוללות הילדה ממילא לא תהיה קשובה לשיחות. זה הזמן להציב גבול התנהגותי: "ההתנהגות הזו לא מקובלת ואם את לא מפסיקה אותה מיד אנחנו חוזרים הביתה!" - וכמובן לעמוד בזה. את השיחה תקיימו מאוחר יותר, כששניכם כבר רגועים ויכולים לנהל שיחה מתוך מחשבה ולא מתוך סערת רגשות.

     

    7. הלוואי שהילדים שלך יעשו לך ככה

    זהו "איחול" שלא אחת אני שומעת הורים מתוסכלים אומרים לילדיהם: "הלוואי שהילדים שלך יעשו לך ככה". אז אני שואלת אתכם, באמת? זה מה שאתם מאחלים לילדים? וזה פותר את בעיית ההתנהגות שלהם בהווה? או שאולי זו עוד נבואה שחורה ומיותרת, שלא באמת תורמת לאף אחד מהצדדים. גם לא לכם, כי אל תשכחו שאם הנבואה אכן תגשים את עצמה, אלה יהיו הנכדים שלכם… תחשבו על זה.

     

    הכותבת היא פסיכותרפיסטית לילדים ונוער ומטפלת משפחתית מוסמכת, מטפלת פרטנית ומנחת קבוצות לכישורים חברתיים. לאתר של ליאת קרן לחצו כאן




     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים