שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    הרגע בו הצ'ילי פפרס הרקיבו
    "רד הוט צ'ילי פפרס" הצליחה להיות להקת איצטדיונים ענקית, שלמרות הרכבה המתחלף סיפקה לא מעט להיטים מגובשים ואלבום מופת שאין מחלוקת עליו. הבעיה היא שהם החליטו להוציא את Stadium Arcadium
    לפני כשבועיים התבשרנו כי הזמר ברונו מארס לא יעלה לבד על במת אירוע המחצית היוקרתי של הסופרבול. זמר הפופ יארח בהופעתו באיצטדיון מטלייף שבניו ג'רזי את הרד הוט צ'ילי פפרס, שגם כך ישהו באזור ניו יורק באותו סוף שבוע -  ויהיו המופע המרכזי באירוע הענק "דרישת שלום לברוקלין".

     

     

    אין ספק שהרכב הרוק הוותיק בהחלט ראוי לככב באירוע הספורט השנתי החשוב ביותר לאמריקנים. הצ'ילי פפרס נמצאים בשטח כבר 31 שנים, הוציאו אלבומים חשובים ששינו את מפת הרוק העולמית, ולמעשה נמנים היום עם הרכבי הרוק הבודדים בתחומם שבאמת מחזיקים איצטדיונים. ולראיה - ההופעה שקיימו בפארק הירקון לפני כשנה וחצי, ששלחה הביתה את מירב צופיה מסופקים.

     

    מחזיקים איצטדיונים, אבל נאחזים באלבומים של פעם. צ'ילי פפרס (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    מחזיקים איצטדיונים, אבל נאחזים באלבומים של פעם. צ'ילי פפרס(צילום: ירון ברנר)

     

    וכאן טמונה הבעיה הגדולה של אנתוני קידיס, פלי, צ'אד סמית' וג'וש קלינגוהפר, מחליפו הכבר לא כל כך טרי של הגיטריסט האגדי ג'ון פרושיאנטה: את מקומה של האותנטיות והרוח החופשית שאפיינה את יצירתו של ההרכב הפאנקי מלוס נאג'לס תפסה בשנים האחרונות סכימה ברורה, תבנית קבועה של "איך אמור להישמע שיר של צי'לי פפרס". ועם כל הכבוד לחסד הנעורים ולעובדה שעדיין מדובר בלהקת הופעות מעולה - הגיע הזמן לעצור הכל ולומר את האמת: הרד הוט צ'ילי פפרס יכולים כבר לפרוש בשקט. כי בשיא זה כבר לא יקרה.

     

    כמובן שכמו רבים מסיפורי "עליתה ונפילתה של..." - גם הסיפור של קידיס ושות' התחיל די טראגי. שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה לא ממש הפכו עם השנים למוצר חובה בתקליטייה של חובבי מוזיקה אדוקים, ועל אף שכבר אז ניכר היה שמדובר בחבורה לא שגרתית של מוזיקאים, קשה להגיד ש-RHCP נראתה כמו להקה שתשנה את עולם הרוק.

     

    ואז הגיע Stadium Arcadium. אלבום אחד יותר מדי (עטיפת אלבום) (עטיפת אלבום)
    ואז הגיע Stadium Arcadium. אלבום אחד יותר מדי(עטיפת אלבום)

     

    מותו של הגיטריסט הילל סלובק היכה קשות את חברי הלהקה (אם כי לא באמת ניתן להגיד שתעשיית המוזיקה התאבלה על מותו של המוזיקאי חובב הנרקוטיקה), והבאתו של המחליף ג'ון פרושיאנטה נראתה כמו עוד חוליה בשרשרת הנגנים המתחלפים של ההרכב. אחר כך הגיע האלבום המצוין "Mother's Milk" שמשך לא מעט עיניים לכיוונם, בדיוק בזמן לבואו של הדבר האמיתי.

     

    כש-"Blood, Sugar, Sex Magic" יצא ב-1991 כבר היה ברור שמדובר בלהקה משודרגת. אחרי שנים של ניסיונות והוצאת אלבומים בוסריים ולא מגובשים לחלוטין, הגיע מאסטרפיס אמיתי: אלבום שכל רצועותיו מתמזגות זו בזו בסינכרון מושלם, אסופת שירים בועטת, קופצנית, שמחה ורווית להיטים, שהשתלבה באופן מושלם בעטיפה האלבום ובאטיטיוד של ארבעה גברים שפשוט לא שמים זין על העולם.

     

    "Blood Suger, Sex, Magic". הדבר האמיתי

     

    אין צורך באמת להסביר למה "BSSM" הוא אלבום חשוב כל כך. אם אתם כבר קוראים את הכתבה הזו סביר להניח שאתם יודעים משהו על מקומו של האלבום בדברי ימי הרוק. מהלהיטים הגדולים "Give It Away", "Suck My Kiss", "Breaking The Girl" ו-"Under The Bridge" ועד הרצועות הפחות מוכרות באלבום, מסוג "Naked In The Rain" ו-"The Greeting Song" - קשה למצוא חובב מוזיקה שיסרב להודות שמדובר באחד מהאלבומים החשובים של שנות התשעים, לצד "נוורמיינד" של נירוונה.

     

    הצ'ילי פפרס הביאו איתם רוח נעורים משכרת ופחות דכאונית וכבדה מזו של שאר להקות התקופה, ע"ע פרל ג'אם, נירוונה, אליס אין צ'יינס וכו'. יותר משהם היו ילדים רעים (והם היו - אל תטעו. מדובר בחבורת אנשים שצרכה כמויות סמים שהיו מפילות ליין-אפים של פסטיבלים שלמים), הפפרס הצליחו להכניס רוח שטות לפאזה מוזיקלית שכל כולה נשלטה על ידי הרכבים רציניים, לעתים מדי.

     

    אחר כך פרושיאנטה עזב לפלרטט עם המוות, ואת מקומו תפס גיטריסט ג'יינז אדיקשן, דייב נבארו - שלקח את הלהקה לכיוונים כבדים יותר, עם האלבום "One Hot Minute" מ-1995. אין ספק שמבחינה מסחרית, אותו אלבום לא הגיע לשיאים של קודמו -  גם לא מבחינה אמנותית, ועל אף שהיה מוצלח למדי והראה צד אחר וכועס של הצ'ילי פפרז, מיד אחריו נעלמה הלהקה למספר שנים, כשכל חבריה מתמודדים עם שלל שדים אישיים. נבארו, שיש שאהבו את השינוי שהביא להרכב ויש שתהו על ההחלטה לצרפו ללהקה, חזר לזרועות אהובתו לשעבר -  ג'יינז אדיקשן.

     

    "One Hot Minute". מוצלח, אבל לא כמו קודמו

     

    הדיעות באשר לזמן בו הרקיבו הפלפלים האדומים חלוקות בקרב אוהדי הלהקה לשעבר. יש שטוענים כי "One Hot Minute" היה האלבום הראוי האחרון שהקליטה, וכי כל דבר שהגיע אחר כך כבר לא היה נאמן לדרכה המקורית. אחרים, וכותב שורות אלה נמנה עמם, חושבים כי גם "Califirnication", אלבום הקאמבק המגה מצליח שהוציאה ב-1999, היה מוצלח בדרכו, גם אם ללא ספק היווה שינוי יצירתי מובהק שלקח את הלהקה למחוזות הרוק הידידותי לסביבה, ידידותי מדי יש שיאמרו.

     

    מצד אחד, "קליפורניקיישן", שהשיב את פרושיאנטה להרכב (פלוס פרץ יצירתיות אדיר ומינוס כמה שיניים) נמנה עם הקאמבקים המוזיקליים הגדולים בהיסטוריה. אם אמצע שנות התשעים מצאו את הרד הוט צ'ילי פפרז בנקודת שפל מקצועית ואישית, אז המילניום החדש ראה להקה אחרת, מגובשת וחזקה מתמיד, שמצליחה לפנות לקהלים חדשים בזכות יצירה אחידה, מדויקת ומוצלחת במיוחד. "Scar Tissue", "Road Trippin'", "Parallel Universe" וכמעט כל שאר שירי האלבום הפכו להיטי ענק, וסימנו את ההפיכה המוחלטת של הרד הוט צ'ילי פפרז להרכב רוק אהוב ומוערך על ידי קהלים רבים.

     

     "Californication". גלגלצ עפו עליו

     

    גם אם חובבי הלהקה האדוקים ראו בתקליט ההוא שינוי משמעותי מדי עבורם, אפילו הם לא יכלו להתכחש לעובדה שבפעם הראשונה מזה שנים - הצ'ילי פפרז נשמעת כמו להקה בוגרת ומכוונת מטרה. "By The Way", האלבום שהגיע ב-2002, המשיך את הרוח היצירתית של קודמו עוד בשלב בו עוד לא נוצר שובע מהסגנון החדש של הלהקה - שהפך עדין, מלודי והמנוני יותר, וגם הוא היה להצלחה מסחרית גדולה.

     

    ואז הגיע "Stadium Arcadium". פעמיים. האלבום הכפול שיצא ב-2006 הוא אוסף שירים גנריים לחלוטין, שנשמעים כולם כמו דברים שכבר שמענו בשני האלבומים שקדמו לו. הסינגל המוביל מתוכו, "Dani California" מייצג נאמנה את להיטי שנות האלפיים: נדבק לאוזן וממהר לנשור ממנה עם בואו של הלהיט התורן הבא, ושאר השירים בו מזכירים ללא בושה שירים מאלבומים אחרים, עד כי נראה שהלהקה שכחה שכבר כתבה אותם בעבר.  

     

    מכל אלבומיהם של הצ'ילי פפרז מדובר היה בראשון שבאמת אין לו כל הצדקה, בטח לא להיותו כפול. אם לא די בכך, יציאתו לוותה בשפם פורנו מגוחך שעיטר כעת את פניו של קידיס, שכבר בשלב הזה היה נראה מבוגר מדי בשביל לקפץ על הבמות ללא חולצה. כש"סטדיום" יצא, מעריציה המקוריים של הלהקה כבר בגרו והלכו, וגם מי שהתחיל לאהוב אותה בתחילת העשור הקודם העדיף להתקדם הלאה, להרכבי רוק חדשים ואותנטיים יותר, ובעיקר כאלו שלא ממחזרים את עצמם לעייפה. לא פלא, אם כן, שזמן קצר לאחר תום סיבוב ההופעות לקידום האלבום, בחר פרושיאנטה לעזוב שוב את הלהקה - ולהתמקד באלבומי הסולו שלו, אותם הוא מקפיד להוציא אחת ל-15 דקות בערך. 

     

     "Stadium Arcadium". לא מספיק אחד גרוע, הבאתם שניים?

     

    והנה אנחנו מגיעים ל-2014 והצ'ילי פפרז היא עדיין להקה פופולרית, גם אם בשלב זה האהדה כלפיה מתבססת בעיקר על יצירות עבר. "I'm With You", האלבום מ-2011, היה גנרי כמעט כמו שמו, ופרט לשיר אחד או שניים לא סיפק באמת אף אחד ממאזיניו. כל שיר בו מרגיש כמו ברירת מחדל של להקה שנכנסה לאולפן להקליט אלבום - בעיקר כדי להצדיק את סיבוב ההופעות העולמי הבא שלה. הגיטריסט החדש קלינגהופר נשמע כמו לא יותר מחקיין סביר לפרושיאנטה, קידיס ממשיך לדגמן את אותם השטיקים שמוצו כבר לפני יותר מעשור ובסך הכל כל העסק מרגיש כמו להקה מדושנת עונג, נטולת השראה ובעיקר - משעממת.

     

    כך הלכה הרד הוט צ'ילי פפרז בדרכה של יו-2. כן, עדיין מדובר בלהקת ענק שמושכת המונים אל הופעותיה. וכן, סינגלים של הלהקה עדיין מתקבלים בחיבה מסוימת בתחנות הרדיו, גם אם הם נשמעים עדכניים בערך כמו רוקרים עם מכנסי עור ואפקט טוק בוקס. קידיס והחבר'ה פיתחו לעצמם פרק ב' בקריירה שהמשיך קצת יותר מדי זמן, ומאז פשוט ממאן לעבור לשלב אחר, בוגר וראוי יותר. 

     

    קידיס בפעולה. ומה זה השפם הזה? (צילום: רויטרס) (צילום: רויטרס)
    קידיס בפעולה. ומה זה השפם הזה?(צילום: רויטרס)

     

    כרגע נותרו להם שלוש ברירות: האחת היא לשנות כיוון ולהקליט, בפעם הראשונה מזה אלוהים יודע כמה זמן, אלבום שנשמע אחרת מכל מה שהוציאו ב-15 השנים האחרונות. נכון, מדובר במשימה לא פשוטה עבור הרכב כל כך ותיק, אבל לא חסרים הרכבים שהוציאו יצירות מופלאות לעת זקנה והעזו - לא תאמינו - לחקור מחוזות מוזיקליים אחרים.

     

    אופציה שנייה היא להכריז על הסוף, להתפרק בכבוד, לפנות לפרויקטים אישיים ולנסות להציל קצת ממעט החיבה שעוד נותרה כלפיהם מצד אלו שהעלו אותם לגדולה. האופציה השלישית היא להמשיך להפוך באופן עקבי ושיטתי ללהקה זקנה ומשעממת, ולהתפלא כשגם הקהל הצעיר לא מבין מה יש בחבורת הגברים החצי עירומים הללו, שמתעקשים להתנהג כאילו הם בני 25. לא ממש קשה לנחש באיזו אופציה הם יבחרו.

     

    חבל, שכן נראה שלפעמים גם התת מודע שלהם זועק להם את מה שהם מסרבים להודות בו. או כפי שהם עצמם שרים באלבומם האחרון, באחד מהשירים הבודדים הראויים לציטוט מתוכו - "Brendan's Death Song":

    you know its your jam,

    it’s your goodbye.

    like i said you know i’m almost dead,

    you know i’m almost gone.

    and when the drummer drums,

    he’s gonna play my song,

    to carry me along.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: EPA
    רד הוט צ'ילי פפרס הרסתם
    צילום: EPA
    עטיפת אלבום
    רד הוט צ'ילי פפרס Stadium Arcadium
    עטיפת אלבום
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים