סולדריות ותמיכה

"פייסבוק. עשיתי לייק לדף שנקרא Freedom for Refugees, ויום אחד הם הוציאו קול קורא לישראלים שנמצאים בחו"ל ורוצים לארגן הפגנה בעיר שלהם. אז פשוט ישבתי בבית ופתחתי אירוע בפייסבוק". ההפגנה באה לתמוך בדרישות הפליטים שמדינת ישראל תכיר בהם רשמית כפליטים, ותעניק להם את הזכויות המעוגנות בחוק הבינלאומי עבור פליטים המבקשים מקלט מדיני ושבינתיים לפחות תפסיק לכלוא אותם לפרקי זמן בלתי מוגבלים בכל מיני מתקנים "פתוחים" בלב השממה. 

"מגיל 15, אני מתנדב במד"א, כולל שנתיים במהלך שירות לאומי", מספר גוטמן. "מה שמרתק בעבודה במד"א הוא שאין בית בת"א שלא הגענו אליו. דרך העבודה הזו יצא לי לראות בתים ומקומות בדרום ת"א שבתכל'ס לא הייתי נחשף אליהם אחרת".

באופן טבעי, עובדי אמבולנסים רואים תמיד את הצד הקשה יותר של החיים, אומר גוטמן. אבל הסצינות הקשות ביותר, בפינות החשוכות ביותר של העיר ובתנאים הכי הקשים, היו של הפליטים. "פתאום אני מוצא שבחדר אחד קטן גרים שמונה אנשים. עבורי זה שם את הכל בפרופורציות. אלו לא חיים של מישהו שבא לעשות כסף או לעשות בעיות לתושבי ת"א, אלו חיים של מישהו שאין לו ברירה".  

כשמפנים מישהו באמבולנס, הוא ממשיך, לפעמים יש כמה דקות בהן, אם האדם מסוגל לדבר ויודע קצת אנגלית או עברית, מתנהלת שיחה. "בשיחות האלו שמעתי סיפורים שלא יאמנו. החל ממה שקרה באריתריאה או סודן, ולמה הם הלכו משם, דרך הבריחה מהמשטרה האריתריאית לתוך סודן, החטיפות בסיני, הירי בגבול, המאסרים ומתקני הכליאה בישראל... ושמעתי גם סיפורים נוגעים ללב על ישראלים שנרתמו לעזור להם, גם בנגב וגם בדרום ת"א. מה שתפס אותי, ברגעים האלו, הוא שכל הזמן הזה חייתי, ממש ליד, ולא הייתי ער לזה. כל כך קרוב וכל כך רחוק".

לאחר שהתעורר למצוקתם, גוטמן החל להתנדב פעמיים בשבוע גם במעון עוז, מעון יום בחדרון קטן בדרום ת"א לילדי פליטים וזרים. "ככה ראיתי, מיד ראשונה, את החרדות שהילדים גדלים איתם: האם נישאר פה או לא? האם יעצרו את ההורים שלנו או לא? חדרון אחד, חמישה ילדים, ארבע שפות שונות. כשהסתכלתי על הדברים מנקודת המבט שלהם זה נראה מאד קשה, מאד מפחיד".

"עולמם  של הילדים", הוא ממשיך, "היה אחד הדברים שהשאירו בי את הרושם הכי עמוק. זה, ואיך כששמנו להם מוזיקה ועשינו להם הפעלות, הילדים האלו, כמו כל ילד אחר בעולם, התלהבו ונהנו והתמסרו למשחק. זה הראה לי כמה מעט באמת נחוץ בשביל לעזור. ההבנה הזו נותנת המון מקום לטוב".   

מפגינים על זכויות הפליטים בתל אביב (צילום: מוטי קמחי)

"אחרי שסיימתי שנתיים של שירות לאומי היה לי רצון לראות את העולם, וגם מין רצון משוגע כזה להציל אותו", הוא מספר. דרך מרפאת מטיילים תל-השומר ואירגון "תבל בצדק", גוטמן התנדב לתקופה של כמה חודשים בהאיטי. "גיליתי דבר מעניין: כישראלים, אנחנו מאד גאים בזה שישראל תלך לכל מקום בעולם כדי לסייע. אם זה צונאמי ואם זה רעידת אדמה, תמיד המשלחת הישראלית ראשונה בשטח ונותנת עזרה מדהימה. וזה קצת בילבל אותי... אנחנו כל כך גאים כשאנחנו עושים את זה רחוק, אבל כשיש לנו הזדמנות לעשות את זה אצלנו, בבית שלנו, זה קשה לנו. איכשהו כשזה מגיע אלינו הביתה, זה פשוט לא עושה לנו את זה". 

מה שהביא אותו מהאיטי לניו-יורק, ממשיך גוטמן, זו מתנדבת אמריקאית חמודה שהכיר באי הקריבי ולא רצה להמשיך בלעדיה. "בשלב הזה הבנתי שבשביל להיות קצת יותר מועיל ממתנדב מתלהב, כדאי שאני אלמד משהו, אז למה לא בניו-יורק?"  הוא בחר דווקא בכלכלה, הוא מוסיף, כי פוליטיקה וחוק כל מה שקשור בזה נראה לו קצת מסואב. 

"אני חושב שהכי קשה זה הרגישות והמורכבות של הנושא. לעניין הזה מגיעים המון אנשים שונים, עם המון אג'נדות שונות, שמושכים בכיוונים שונים. כולם רוצים לעזור, אבל פתאום אחד מגיע מרקע שהוא בכלל מחרים ישראל, וצריך להבהיר לו: לא זו ההפגנה שלנו, אנחנו כאן כדי לתמוך. מישהו אחר רוצה לדבר על הגזעניות המושרשת בחברה הישראלית, ולעומתו יש מישהו שרוצה להזכיר שיש עוד מדינות בעולם שלא מכבדות את האמנה, ולשניהם צריך להגיד: אתה צודק, אבל לא על זה אנחנו מדברים. הקושי הגדול ביותר היה להשאיר את הפוקוס במאבק של הפליטים, בתמיכה בהם, ולא לגלוש לנושאים ומאבקים אחרים. המסר שלנו הוא מסר של סולדריות ושל תמיכה: אנחנו בעד משהו, לא נגד". 

"אנחנו מאד מקווים שאחרי ההפגנה נצליח לארגן מין happy hour כזה, שכולנו ניפגש באיזה באר, נשב, נכיר, ונדבר על מה שקורה. כמובן שאני מקווה שתהיה הפגנה אפקטיבית, אבל מבחינתי הצלחה זה יהיה אם נצליח לפתוח שיחה ולהמשיך לעשות משהו גם אח"כ. לי אישית קשה להיות בניו-יורק", הוא מוסיף. "אני פה שנה ואני מתגעגע הביתה, לתל אביב. קשה לי להיות כל כך רחוק. אז אולי זה סוג של דרך להמשיך להרגיש ישראלי – להמשיך להתעסק בדברים שקורים בארץ".