שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    גירל פאוור: עכשיו הבנות שרות, והן מעולות

    גם לכם נדמה היה שאין מספיק נשים במוזיקה הישראלית? ובכן, עכשיו יש - והן הוציאו אלבומים חדשים. ונחשו מה? הם מעולים. מהגרוב של אסתר רדא, דרך השיק של רוני אלטר ועד להקפדה של רז שמואלי

    Ester rada - אסתר רדא

    טוב, הבנו את זה כבר אחרי ה-ep הקצר, קצר מדי, של רדא. אבל עכשיו, אחרי האזנה לאלבום הבכורה המלא שלה, זה ברור עוד יותר: צמחה כאן זמרת ויוצרת ענקית, בקנה מידה בינלאומי. רדא כותבת ומלחינה מצוין, שרה טוב לא פחות וגם יש לה את הלוק והגרוב המתאימים כדי לבלוט הרבה מעל הבינוניות השלטת בשירה הנשית בישראל. תוסיפו לכך את המוצא האתיופי, שלפחות בעולם התרבות הישראלי הולך והופך דווקא ליתרון, ואת הבחירה הנכונה שלה במוזיקאים ובנגנים המקיפים אותה, ותקבלו את הזמרת הכי נכונה פה כרגע.

     

    אסתר רדא. בינלאומית (עטיפת אלבום) (עטיפת אלבום)
    אסתר רדא. בינלאומית(עטיפת אלבום)

    Monsters, Lose it ושירים אחרים מהאלבום של רדא נשמעים פשוט חו"ליים, ויכולים להביא אותה רחוק. אבל השאלה היא: מה עם הקרוב? יש שני אלמנטים שעלולים למנוע מרדא מלהפוך לכוכבת שהיא ראויה להיות בישראל. הראשון הוא ההתבססות על מוזיקת גרוב ונשמה - לא בדיוק הסגנון הכי אכיל כאן. גם אמנים מקומיים מצליחים שמייצרים מוזיקה כזו, כמו הדג נחש או קרולינה, מתבלים את הגרוב שלהם במזרחית, רוקנרול ושאר ירקות. אצל רדא, המטבח שומר על אותם טעמים לאורך כל האלבום כמעט. וזו עלולה להיות בעייה מסחרית. אגב, גם בחוויית ההאזנה חסרות עוד כמה בלדות ממיסות כמו Could it Be, שישברו קצת את מתקפת הגרוב האינטנסיבית.

     

    העניין האחר הוא האנגלית. לא אפצח כאן שוב בדיון העקרוני בסוגיה, אבל אין ספק שבחירה בשפה שאינה עברית היא עדיין מכשלה, עבור מרבית הקהל הישראלי. ההבדל בין סנסציה מרכז תל אביבית, לכוכבת בכל רחבי הארץ. ובלי קשר, הייתי מאושר לשמוע את רדא שרה גם בעברית. כשזה טוב, זה הכי קרוב.

     

    Go wild - רוני אלטר

    גם רוני אלטר שרה רק באנגלית (ומתגוררת בפריז. זה כבר עניין למחקרים). וגם במקרה שלה, השפה יוצרת ריחוק מיידי. אבל שווה לצלוח אותו. כי מעבר לים שוכנים שירים מקסימים באמת, מלאי חוכמה ואווירה, שאלטר כתבה, הלחינה ומבצעת. בולטת במיוחד ההפקה המוזיקלית של אלון לוטרינגר, שהפיק גם את אלבומה הקודם של אלטר - יחד עם עופר מאירי - וצובע את האלבום החדש בצלילים חמים מאד, שמצליחים להיות גם פשוטים וגם מורכבים באותו זמן. אל תשאלו אותי איך, פשוט תקשיבו.

     

    אלטר שרה לאורך כל האלבום בקול שאינו מתאמץ במכוון, והולם היטב את האופי המלנכולי של היצירה, המציעה רצף של דרמות מהסוג המאופק, כזה שלא מתפרץ כמעט אף פעם עד הסוף. והפער הזה, שבין הרגש העצור לבין הביטוי המוחצן שלו, שאינו מגיע, הוא סוד הקסם המרכזי שלה. הכי אהבתי את Lazy הפותח, ואת People מכמיר הלב, שמילותיו מרמזות אולי על הסיבה לכך שאלטר כבר לא חיה בתוכנו ("אנא תנו לי להיות עצמי"). ובכלל, זה אלבום מאד מאד לא ישראלי, כמעט בכל פרמטר, וקשה לזהות דרכו שהאנשים שעומדים מאחוריו גדלו כאן. העובדה הזו לא אומרת דבר על איכותו (הגבוהה, ולפרקים אפילו המענגת), אבל אותי זה קצת מעציב. מודה.

     

    יריות באוויר - רז שמואלי

    יש משהו דומה בין האלבום של אלטר לאלבום הבכורה של רז שמואלי. בשניהם שולטת הפקה מוזיקלית מסוגננת מאד (אצל שמואלי מדובר באמיר צורף. כל עבודה שלו היא נשיקה קטנה על לחי המוזיקה הישראלית); ויש טון מלנכולי ודרמטי, שבאופן מכוון אינו מתפרץ. אצל שמואלי זה בולט עוד יותר, כי קיים דימיון קולי מפתיע בינה לבין נינט - והזיכרון עתיר האסוציאציות ממתין כל הזמן להתפרקות עתירת סימני הקריאה בפזמון. אבל זאת לא מגיעה.

     

    זה מפתיע במיוחד, לאור העובדה שגם שמואלי היא בוגרת של תכנית ריאליטי טלוויזיונית - The Voice. ומצד שני, היא לא זכתה בה. וכנראה שלא במקרה. אין לה את הפן הפופוליסטי הזה, שמגיש את השיר למאזינים כשהוא כבר לעוס למחצה. העמימות והאיפוק האלה שולטים גם בכתיבה שלה. שמואלי מדברת, בכישרון בלתי מבוטל, על מערכות יחסים פגומות, על בדידות, על חוסר יכולת לתקשר עם הצד השני. ולמרות שחלק מהמילים והלחנים הם לא שלה, היא וצורף השכילו לברוא יצירה אחידה, שנשמעת אישית לגמרי.

     

    ב"אף אחד" הפותח היא מכניסה מיד לאווירה הדרמטית, שממשיכה עם "זהב" המצוין, החצוצרה הטעונה ב"אליפות שחייה", הלחן המתוק מריר של "פנסים" ועוד הרבה רגעים קטנים ומענגים, שמתגברים מהאזנה להאזנה. מעל להכל, זהו אלבום מוקפד. מעיצוב העטיפה שלו, דרך בחירת המוזיקאים ועד לניואנסים הקטנים של ההפקה המוזיקלית. אין לי מושג מהי ההצדקה הכלכלית להקפדה כזו (שגם בטח גבתה מחיר), בעידן שבו כבר לא קונים אלבומים (והלוואי שאתבדה). אבל בפרמטרים אמנותיים, רז שמואלי רשמה כאן יופי של סיפתח. וגם הוכיחה שריאליטי מוזיקלי יכול להיות רק אמצעי, ואפילו יעיל, לכיוון המטרה האמיתית. העולם האמיתי.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    רוני אלטר אסתר רדא רז שמואלי
    לאתר ההטבות
    מומלצים