שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    "להעיר אריות": בין ההישרדותי, לספרותי

    ספרה של איילת גונדר-גושן "להעיר אריות" אינו רק כתב האשמה כלפי החברה, אלא מעין טלנובלה פוליטית שמתוך הקצנת הדרמה המתחוללת בה, נחשפות אמיתות פשוטות לגבי מערכות יחסים אנושיות ולגבי מאבק חברתי

    לאחר לילה קשה נוסף, מתעכב איתן, גיבור הרומן "גיבור אריות" של איילת גונדר-גושן, כמה רגעים לפני שייכנס לביתו: "מבט חטוף הספיק כדי לאשר את מה שכבר ידע לאשורו...שהבית אינו יודע דבר על הבתים האחרים, שגם להם ארבעה קירות אבל לא מיטות ולא מים חמים, עשרים מזרנים פרושים על הרצפה והשחפת גומאת את המרחק ביניהם בצעדים קטנים". ההבנה הפשוטה הזאת, אבל המודחקת כל כך, מניעה את הציר שעליו נעה עלילת "להעיר אריות", ספרה השני של גונדר-גושן, שזכתה בפרס ספיר לספר ביכורים לשנת 2012, על ספרה "לילה אחד, מרקוביץ'".

     

    אותה ההבנה, שמה שיש לך חסר לאחרים - היא מודחקת, משום שההדחקה מאפשרת קיום שגרת חיים "נורמאלית", כזו שאינה משבשת את הסדר היומיומי. אולם הדחקה זו מתנפצת בפניו של איתן, רופא שהוגלה לבית החולים סורוקה (גלות היא מוטיב מרכזי ברומן), לאחר שביקש לחשוף שחיתות בבית החולים שבו עבד במרכז הארץ. הוא עובר עם אשתו וילדיו ליישוב עומר, כאשר לילה אחד - דווקא בלילה שבו הרשה לעצמו קצת חירות ויציאה מהשגרה - הוא דורס למוות בשגגה גבר אריתראי, ובאימתו הרבה הוא זונח אותו, ובורח.

    "להעיר אריות". מבט אל שולי החברה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "להעיר אריות". מבט אל שולי החברה
     

    הניגוד בין אופיו שוחר הטוב והצדק לבין המעשה שעשה, עומד במרכז פענוח דמותו לאורך הרומן. איתן אינו מתכוון להתוודות על שעשה בפני אשתו, חוקרת בכירה במשטרה שמוצאה מזרחי, מוצא שממנו היא ניסתה ומנסה לחמוק, אך למחרת בבוקר מופיעה בפתח ביתו אשתו של הגבר שהרג, וסוחטת אותו סחיטה מפתיעה למדי: עליו להתייצב מדי לילה במחסן נטוש ולטפל בפליטים שאינם יכולים לקבל טיפול רפואי. איתן נאלץ להישיר מבט אל שולי החברה במובנם החשוף ביותר, ומתוך כך גם לחפור פנימה בעצמו. העלילה הולכת ומסתבכת נוכח אירועים מצטלבים, כשברקע אנו נחשפים לסיפורן של דמויות המשנה עד לסוף המרעיש.

     

    בספר זה משתמשת גונדר-גושן באלמנטים עלילתיים דרמטיים: שחיתויות, מוות, קרבות, משלוחי סמים, ארוטיקה, ועוד, וממקמת אותם במישור התחתון של החברה; זה שמתעלמים ממנו או מדחיקים אותו, או במקרים אחרים - מנסים להוקיע אותו. אולם פעולות אלו אינן מגיעות מתוך תיעוד ישיר, אלא תוך כדי מפגש ההרסני בין אותה וילה ביישוב עומר, לבתים האחרים של הפליטים, שבהם אין אפילו מיטות או מים זורמים. המחברת כורכת יחדיו מציאות חיים הרווחת בקרב פליטים מאפריקה, בדווים בנגב ויוצאי עדות המזרח, המנהלים מערכת יחסים מסוכסכת עם החברה הישראלית ועם תפקידי הכוח המרכזיים בה, בדגש על השיטור והרפואה.

     

    אימה וכוונות טובות

    לא מן הנמנע למצוא את הביקורת שמעלה גונדר-גושן כלפי החברה הישראלית בעניינים אלו: ביקורת הנעה בין הציבורי והפרטי. היא אף מציגה את בעלי השררה שברומן (כשוטרים, רופאים בכירים) בצורה נלעגת וכוחנית. אך ככל שהרומן מסתעף, לא נמצאת בו דיכוטומיה חד-משמעית מבחינת עיצוב הטיפוסים משני צדי המתרס. עם התקדמות העלילה נסדקות עוד ועוד הקליפות של הדמויות, ואנו מגלים כי המחברת מבקשת להשיל מהם את ייצוגם על פי זהותם הלאומית, העדתית או המקצועית, ולהצביע על כך שכל הדמויות הן בשר ודם: אנשים שטועים, שמנסים לשרוד, שאינם טהורים כלל, ושיחד עם זאת, יש בהם כוונות טובות.

     

    המערך הזה, שהוא אולי מובן מאליו אך פעמים רבות אינו זוכה לייצוג ברור דיו בספרות המקומית, מעניק לרומן את הכוח הרגשי שבו. אין זה רק כתב האשמה כלפי החברה, אלא מעין טלנובלה פוליטית שמתוך הקצנת הדרמה המתחוללת בה, נחשפות אמיתות פשוטות למדי לגבי מערכות יחסים אנושיות ולגבי מאבק חברתי, שפעמים רבות הוא מאבק קיומי.

     

    לכך, כאמור, תורמת דמותו של הגיבור, המשולח מגן העדן משום שידע יותר מדי, ונאלץ לאכול מרורים עלי-אדמות, כאשר הטוּב הבסיסי שנמצא בו עומד למבחן מתמיד אל מול המציאות. אנו רואים זאת באופן שבו הוא ממלל את חוויותיו כרופא-שטח, ביחסיו המורכבים עם אשת הגבר שהרג, וגם באמצעות מערכת היחסים עם אשתו.

     

    גונדר-גושן משתמשת במהלך של הפניית המבט פנימה, והוא שמהווה את התנועה ברומן. הגיבור, בעל כורכו, מתבונן פנימה אל חייו ואל אישיותו. אשתו בוחנת את זהותה ואת הרצון שלה לברוח ממנה; סירקט דמות האריתראית, מתבוננת נכוחה אל מצב הפליטים, אך נדרשת גם להעמיק את המבט פנימה,

    אל תוככי עצמה כדי לדלות משם את המומים והכשלים. וכך הלאה. הרומן נע כל הזמן קדימה, אך התנועה הזו נובעת תדיר מהמבט הפנימי, שלא אחת מעורר אצל הדמויות תובנות ומעשים.

     

    בנוגע לאיכותו הצורנית של הרומן: אין ספק שגונדר-גושן יודעת לספר סיפור. אולם גם רומן זה, כמו רבים אחרים שנכתבים בשנים האחרונות בעברית, הוא ארוך מדי ומסועף שלא לצורך. לא נמצא בו כמעט מבנה צורני מעניין, שהיה יכול לתרום רבות לסיפור. הפרולוג של הסיפור - שסגנונו שונה משאר הספר - יוצר ציפייה לסוג כתיבה אוורירי יותר וחד, אך ציפייה זו אינה מתממשת.

     

    לעתים המחברת יוצרת מבנים תחביריים מיוחדים וסטנדרטים פחות, או שהיא מנסחת את הסיטואציה דרך בחינת אובייקטים ולא מתוך תיאור ישיר של מערך אנושי. במקומות הללו, הרומן "עולה מדרגה" והופך למעניין יותר. במקומות הסטנדרטים, שהם הרווחים ברומן, הדגש מושם על התוכן, ועל התמה החברתית-פוליטית שהיא לב הסיפור. במקומות אחרים, גונדר-גושן משתמשת בסוגריים כדי להוסיף פרטים שלעתים חורגים במידת-מה מהרצף העלילתי, אך הסוגריים הללו מסגירים את היעדר הנחיצות של הטקסטים שכלואים בהם, ועליהם - כמו על קטעים רבים אחרים לטעמי - היה ניתן לוותר, ולמקד את תשומת הלב במבנה ייחודי שיהיה בעל משמעות לתמה של הסיפור, ויכול היה להעשיר אותה.  

     

    "להעיר אריות", מאת איילת גונדר-גושן. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 317 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אלון סיגווי
    איילת גונדר-גושן. אלמנטים דרמטיים בתוך סיפור חברתי
    צילום: אלון סיגווי
    לאתר ההטבות
    מומלצים