שתף קטע נבחר

השבוע ה-43

הימים הראשונים שאחרי לידת הבת הבכורה שלך יכולים להיות די מלחיצים, אבל עמוס בר הוא לא טיפוס שנלחץ. הו לא: הוא טיפוס שנכנס להיסטריה טוטלית מלווה בהתקפים משתקים של רחמים עצמיים

זה היה, ללא צל של ספק, עובר מת. משהו שרואים בסרטי אימה סוג ז', שמור בצנצנת פורמלין במעבדה של הדוקטור המרושע, לרגע של קלוז-אפ לפני שהוא חושף את תוכניתו השטנית בפני שלד מגחך או חתול ערום ונתעב. הראש מלופף סביב עצמו בזווית לא הגיונית של מפרקת מנותצת. הגולגולת מעוותת כמו כדור שנדרס. האף מחוץ פנימה. העיניים, כמובן, עצומות. שום תזוזה בגוף הקטן, הפתטי וחסר החיים שנמשך הרגע מתוך החור השחור והמדמם שבין רגליה של מאיה.

 


 

דקה או שתיים לפני כן עוד צעקתי: "ראש, ראש, אני רואה ראש", והיא צעקה "אני לא יכולה יותר, אני רוצה למות", וידעתי שהיא תמות. ששתיהן תמותנה כמו בפרברי העוני של לונדון במהפכה התעשייתית. ובכלל שיקרתי: זה לא היה ראש. זה היה גוש בשר מפונצ'ר עם כמה שערות עלובות שנדחק מתוך רחם כמו גידול ממאיר שסוף סוף הגיע הזמן להוציא אותו.

 

ואולי עדיף ככה. אנחנו לא מוכנים לזה. אני לא מוכן לזה. בכלל בכלל בכלל. נחזור בלי תינוקת לבית עם חדר ילדים מוכן ושמח, נשקע בדיכאון ונריב ונאמלל זה את זו, ואז ניפרד. ואני אבכה דמעות של אובדן וגם דמעות של הקלה כי בשם אלוהים, המשחק הזה כמעט הגיע לנקודת האל-חזור. רק נס, נס של עובר מת אחרי תשעה חודשים, יכול לשחרר אותי ממנו עכשיו.

 

התינוקת המתה שלנו סגולה ומגואלת בדם, אחוזה בידיה של המיילדת. הידיים הקטנטנות שלה, העור המכווץ כמו אחרי תשעה חודשים באמבטיה. בית החזה הפצפון עם הפטמות המיקרוסקופיות. שום אוויר של עולם חדש לא ינפח אותו. הכוס שלה, האיבר היחיד שלא נראה קטן עד גיחוך ודמע, מגיע כמעט עד לגובה הטבור.

 

מפלצת קטנה של אבא. תינוקת מסכנה. מאיה מסכנה. מסכנה המיילדת ומסכנים ההורים שלי ואימא של מאיה שממתינים במסדרון. ועמוס המסכן מכולם, מתפלל לנשימה ראשונה וחרד מפניה כמו מפני שואה גרעינית. שקט קצר. עוד רגע המיילדת תאמר שהיא מצטערת. שהכל נגמר. עוד רגע ונצלול כולנו לבכי חסר המעצורים של הזוועה. 


ניע קטן של הידיים, כמו גוזל בנפילה חופשית שמנסה לעוף כנגד גרוויטציה לועגת. קול השתנקות. החזה הקטנטן מתעגל. ובכי. הבכי הקטן הזה ששומעים בסרטים שנייה אחרי הלידה וכולם מחייכים ושמחים כאילו זה לא הרגע הנורא בחייהם. שתי יפחות בוקעות מהתינוקת החיה שלי. שתי יפחות קטנות שמבהירות לי: הפור נפל.

 

האגו המושתן שלי אנס את היצור העלוב הזה לחיים. בכוחה של קצרות הראייה האנוכית שלנו נשאבה הנפש חסרת האונים הזאת לעולם והיא נידונה להתהלך עליו, לסבול ולאהוב, להתבלבל ולהיעטף בשכבות של תסכול ובדידות ופחד, ובסופו של דבר לגווע על פניו ולהותירו חסר אלוהים וחסד כפי שהיה מימי בראשית, אדיש למותה כמו גם לחייה. לא תהיה חנינה.

 

מזל טוב, חתיכת חרא. נולדה לך בת.

 

החטא הקדמון ועונשו הקבוע

בסך הכל רציתי לזיין. זאת הייתה התכלית של חיזורי הפייסבוק ביני לבין החיפאית הנשואה, הצעירה ממני ב-11 שנים. מספר חד-ספרתי כלשהו של זיונים אביביים בדירה היפואית החדשה שלי, ואז חברות נעימה וקלילה ושיחות מעמיקות על שטויות במיץ כמו ששני גיקים חמושים בסרקזם יודעים לנהל בלי טיפת מאמץ. מישהי שתבין ותחבב אותי, ושתהיה מספיק לא-יצור בשביל להיעזר בה במשימה המתסכלת של קניית בגדים.

 

קרה לי לא פעם שמישהי השתמשה באפיזודה סקסואלית קצרה ואינטנסיבית איתי בשביל להבין ששום דבר טוב לא מחכה לה בחוץ ולחזור לחבר שלה. ירידה לצורך עלייה. הרפתקה לצורכי השתבללות וקינון. זה בטח מה שיקרה גם עכשיו.

 

הם חיים בנישואים פתוחים, היא וההייטקיסט הגבוה שלה, שצריך להיות מאוים מפניי כמו מפני פרעוש מת. בתסריט הבורגני של חיי האהבה שלהם נכתב לי תפקיד של ניצב, שובר שגרה לא מזיק בדרכם מזוג היפסטרים למשפחה בהירה ומאושרת. לא מישהו שמראים להורים. לא משהו שמספרים עליו לילדים. גורנישט מיט גורנישט.

 

זה היה במאי 2012. בנובמבר עברנו לגור יחד ובמאי האחרון היא שלחה לי תמונה של שני קווים על מקל. העולם כפי שהכרתי אותו הגיע לקיצו. וכפי שקורה בטרגדיות המשובחות ביותר, כשהמלכודת ננעלת יש רגע של זיכוך. קתרזיס. הגיבור הראשי רואה לפתע את כל הקשרים שפיספס, את דרכיו הנסתרות של הגורל שאין להימלט ממנו, את מלוא הסכלות של ההיבריס ואת הפתטיות של ניסיונותיו להימלט ולשלוט בחייו. אדיפוס ניקר את שתי עיניו. קסנדרה עמדה על חורבות טרויה. אני זכיתי להצצה באמת מוחלטת שחירבה לי סופית את ההנאה ממין.

 

אני לא מדבר על הסקס הנפלא שהיה לנו ושירד באסלה יחד עם הקאות הטרימסטר הראשון, הסקס שנצטרך לקושש כגנבים כמו כל זוג הורים מעכשיו עד שיפסיק לעמוד לי. עם מות הזוגיות כבר השלמתי מזמן. כפרות. מה שהושמד עבורי לגמרי הוא הניתוק המלאכותי בין מין ובין הִתרבות. כל חיוך מפתה, כל ציצים מאושרים וזקופים שקורצים לי ברחוב, ואני רואה את החיתולים והקקי שבקצה תרשים הזרימה.

 

בשר מעכס בתנועות ריקוד. חיזור. רומנטיקה. סקס. הכל לשם אובר-אכלוס של פלנטה קודרת. לשם זה הולך. איך יכולתי להתעלם מזה עד עכשיו? אפילו לאונן בשקט מול המחשב בלילות הקרים אני כבר לא מסוגל. מי את בכלל? אולי את חרא בנאדם. אולי את חרא של אימא. למה שארצה לכבות את אִשי בגופך ולעשות לך גורים?

 

כלום לא נותר מהמסתורין הנשי כשאתה נהיה אבא. כוס זה דבר שעפים ממנו תינוקות ואז תופרים אותו, לא רק עיר מקלט חמימה ומייחלת. ציצים צריך למרוח בלנולין, לנקז מתוכם את גודש החלב ולחבר אליהם משאבה מטרטרת, יקרה כמשכורת חודשית - שמונה מאות שקל! הם כבר מזמן לא חוף מבטחים להניח עליו כף יד אוהבת או מוח עייף. רומנטיקה מעוררת בי צחוק מריר. שירי אהבה נראים לי כמו לעג לרש.

 

אחות צעירה חולקת איתי את פינת העישון. אני מגניב מבט מהיר על הגוף שלה. היא סקסית. היא מחייכת אליי ואומרת מזל טוב. אני מועך את הסיגריה

וחוזר למחלקה.

 

עזבו את המים, תשפכו את התינוק

על פי ספר הזוהר, מכל טיפת זרע ששפכתם לבטלה נברא מלאך שיושב על האוזן של אלוהים ומקטרג עליכם. כמה תקטרג עליי הטיפה הפוקסיונרית הזאת, שחמקה דרך כל שכבות ההגנה של האימא נוטלת הגלולות שלה וקיבלה אותי בתור אבא? בגיל 37 אני סוחב את עצמי בתבל מוכה ותשוש כמו ישו ברחובות ירושלים.

 

גורר אחריי כאב משנות ה-70, פדיחות מימי בית הספר ותחושת החמצה מגיל ההתבגרות ואילך. האם זאת הירושה שאוכל להעניק לך, קטנה? את כל השיט שלי אעמיס על 2,900 הגרמים של משקלך. תסביכיי יועתקו אלייך מבלי לאבד טיפה. אבא הולך לשגע לך את השכל. עם דפוק שכזה בתור אבא לא תצטרכי להמציא מפלצות דמיוניות מתחת למיטה.

 

עכשיו את בוכה. בצדק. גם אני רוצה לבכות. הייתי משלם כל מחיר, עושה כל דבר, חותם על כל מסמך, ובלבד שלא אצטרך לעמוד מול הידיעה שצילקתי את הנפש הרכה שלך. שעם כל הרצון הטוב והילדותיות והתמימות והיעדר היכולת, בי האשם. אבל אני מקדים את המאוחר. בטח אפיל אותך ארצה תוך כמה שעות או ימים ברגע של חוסר תשומת לב. אחנוק אותך בטעות עם בקבוק סימילאק. ארעיב אותך. אתרשל בניקוי הטבור עד כדי זיהום קטלני. אשכח לעטוף אותך בשמיכה ותצטנני ותמותי, ואני אצטרך להמשיך לחיות, ועוד לבשר על כך למאיה.

 

יש הורים רגועים בעולם. אני נלחץ כבר מעכשיו מהידיעה שיום אחד היא תצטרך אותי ולא אהיה שם. אשב עם הסמארטפון כמו מטומטם בזמן שהיא תולה את עצמה על הנדנדה, הטיפשה. בטח לא אדע ללמד אותה לעמוד על שלה, לא להתפתות לזרים, להגיב בצורה ברורה כשמציקים לה. כל הדברים האלה שאני לא יודע לעשות גם היום ומעדיף להסתגר בתוך נפשי, לחכות שזה ייגמר ולהדחיק עד המוות.

 

אלוהים, תן לילדה שלי ללמוד לא להאמין לכל אחד ולא להיות תמימה ולהיות קשוחה ורעה כמו האנושות שבראת כי לי אין את היכולת ללמד אותה את הדברים האלה בעצמי. תן לה את השכל לא להקשיב לאבא הספרותי והרגיש והשמאלני שלה שחושב שהוא מסוגל וצריך להבין את הנפש האפלה ביותר. תן לילדה שלי לגדל אגרופים. עשה ממנה פמיניסטית רדיקלית עם אטיטיוד ופה מלוכלך למען לא תירא רע כשתהלך בגיא הצלמוות גדוש הבולבולים המרושעים שם בחוץ.

 

אני רואה בעיני רוחי את הילדה שלי נמעכת תחת גבר גדול, מנסה להבין אם היא נהנית ואיך בכלל הגיעה לסיטואציה הזאת. תובעת תשומת לב וחיבה וכבוד בסיסי מעולם שבעיקר מעוניין לזיין אותה. נכנסת חמושה בנאיביות ובאמון למכונית זרה, לדירת רווקים. משתכרת כאילו אין איך לנצל ולזרוק אותה. אם יש לי איזשהו סיכוי להיות אבא לא לגמרי חסר אחריות, הוא עובר בלהפציץ אותה כמה שיותר מהר בחשדנות ובפמיניזם.

 

זה או זה או איסלאם. איך לתת לה את הכלים להיות פתוחה אך מוגנת? קלילה אך תמיד על המשמר? ולמה לעזאזל אני חושב על זה עכשיו, מול עגלה שקופה של בית חולים ותינוקת מצווחת? כמה זמן את כבר בוכה כשאבא בלופ של המחשבות שלו? בואי לתינוקייה. נהפוך את זה לבעיה שלהם.

 

מוזיקת המקרה הסוציאלי

האיש עם הזר נמצא בתינוקייה, משמיע קולות תינוקיים שאנשים טיפשים משמיעים לתינוקות כדי לוודא שיהיו לטיפשים בעצמם. אני קצת מתפלא שהוא כאן. ראיתי אותו לראשונה אתמול, כמה שעות אחרי הלידה. הוא נכנס למחלקה עם זר פרחים וחבר והאחות ניגשה אליו ואמרה ששעת הביקור כבר הסתיימה ושיחזור מחר. אבל אני האבא, הוא ענה, ובאותו הרגע הבנתי שני דברים.

 

הראשון: אולי הוא אבא, אבל הוא ללא ספק לא בן זוג. בני זוג במחלקה מתזזים כמו אלקטרונים ומנסים להיות מועילים. אין להם ראש לפרחים. הדבר השני הוא שהתסריטאי של חיי בטח לא יתאפק וידאג שהנמענת של זר הפרחים תהיה היולדת שחולקת חדר עם מאיה. היא צעירה מאוד. 22, אולי 23, וכל הזמן יש אצלה מבקרים שמדברים בקולי קולות וצועקים בסלולרי. האיש עם הזר נכנס לחדר שלנו ואני רואה אותו עומד ליד מיטתה. הזר בידו האחת, כשהפרחים כלפי מטה.

 

לקראת כיבוי האורות בקעו צעקות מעבר למחיצה. אל תיתנו לו את התינוק שלי, צועקת היולדת. הוא עוד יגנוב לי אותו. לא סתם אין לו צמיד. האחות מנסה לשכנע אותה: אבל הוא האבא.

 

אז מה אם הוא האבא.

אז מותר לו לראות את הילד שלו.

שיראה אותו, אבל רק כשאני משגיחה.

 

נראה שהוא בכל מקום, האיש עם הזר. אני רואה אותו מחוץ לתינוקייה כשהשומר מגרש אותו כמעט בכוח. אחר כך במחלקה, מסתתר מהשומר מאחורי עציץ גדול. גם בבוקר הוא כאן, מוביל את אשתו בכיסא גלגלים ומנסה להבטיח לה שכל החרא ביניהם שייך להיסטוריה. אחרי זמן מה היא מסכימה לפגישה משותפת עם עובדת סוציאלית.

 

הסוציאלית מגיעה בשעות הצהריים. כמעט לכל היולדות יש תפרים, אבל רק הנערה בסיכון שלנו לא מוכנה לזוז מטר בלי כיסא גלגלים. עכשיו מתברר שגם איתו היא לא מוכנה לזוז יותר מדי, והאחיות מבקשות מאיתנו במבוכה לפנות את החדר לשעה וחצי הקרובות. אם תרצי לעבור חדר אז נוכל לסדר את זה אחר כך, לוחשת אחת מהן. מאיה, בלא נעים לי אשכנזי, לוחשת שלא צריך ותודה.

 

יאללה יאללה, נשמעת צעקה מעבר למחיצה. זאתי כל הזמן עושה רעש והתינוק שלה בוכה כל היום ובעלה גם ישן פה וחשב שלא שמתי לב. בצקצוק של חמלה עם יותר מקורט התנשאות אנחנו יוצאים מהחדר והולכים לרשום את התינוקת שלנו בעמדה של משרד הפנים. נעמי, שם ברירת המחדל שבחרנו. מאיה פשוט לא אהבה את השמות הטובים בהרבה שהצעתי: איזבל, לילה והללויה.

 

תודה לכם, איש עם זר ונערה בסיכון יקרים. הענקתם לי קצת פרופורציה. יהיה אשר יהיה, התינוקת שלנו תגדל אהובה ומפונקת, עם זכויות היתר של אשכנזייה מבית משכיל במרכז תל אביב. בעיות ההורות שלי תהיינה בעיות של עשירים. שום דבר שגן אנתרופוסופי, בית ספר דמוקרטי ו-15 שנות טיפול פסיכולוגי לא יוכלו לפתור. מתוסבכת כמו אבא. סוציופתית כמו אימא. העיקר שתהיי מחוננת - או לכל הפחות אמנותית - כמו כל הילדים הבהירים בשכונה.

 

נו כבר, נומי נומי

כל זמן שהיינו בבית החולים, המשאלה מספר אחת שלי הייתה לחזור הביתה בלי סבתות ובלי כלום. לשכב במיטה - אני מצד אחד, מאיה מצד שני ונעמי באמצע - ולקחת את כל הזמן שאנו זקוקים לו כדי להפוך למשפחה. עכשיו הזמן הזה התחיל סופסוף. אני נועל את הדלת וקושר את הכלבה. שקט. אידיליה. חדר השינה שלנו כמעט מתפוצץ מרוב אהבה. נעמי ישנה ומניעה את ידיה כמו ג'וק מעולף. גם אנחנו עייפים אחרי יום ארוך ובטח בקרוב נירדם.

 

התנועות של נעמי נעשות חדות יותר. היא מתעוררת ומתחילה לבכות. היא רעבה. מאיה, בתנועה מורגלת, מצמידה אותה לפטמה. תאכלי, מתוקה. איזה אושר. נעמי לא נצמדת. היא בוכה בתסכול. מאיה מחפשת תנוחה נוחה יתר ומנסה שנית. שני קולות מציצה ואז בכי. ועוד ניסיון. ושוב איזה רגע של גישוש תינוקי ותקווה. ושוב בכי. אולי זה קקי? אין קקי. הילדה בוכה ומסרבת לינוק. אנחנו מחליפים לה בכל מקרה. היא בוכה בזמן ההחלפה ובוכה את נשמתה על הציצי של מאיה. תנסי את השני. בכי מתגבר. אולי את התנוחה הזאת שלימדו בקורס הכנה ללידה.

 

הבכי מוצא את דרכו אל נוזל השדרה שלי, מטפס אל המוח ומתעלל בו כבגופה כפותה. אנחנו אחוזי פלצות וטרוטי עיניים, מוציאים זה על זו את כל התסכול של חוסר האונים מול תינוקת רעבה. את עושה את זה לא נכון. אתה מוכן לסתום כבר ולתת לי להניק. לא ככה הראו לנו. ככה עשיתי בבית החולים. למה לא הלכת ליועצת הנקה. דווקא הלכתי כי לחצת עליי והיא בילבלה אותי לגמרי. אולי ניתן לה סימילאק. קראתי בספר שהימים האלה קריטיים לייצור החלב.

 

שעה וחצי אחר כך אנחנו בדיוק באותה נקודה, אבל יותר לעומק ועם הרבה יותר סימני קריאה. שני אויבים בנפש ופרי אהבתם. היא בוכה בלי הפסקה, שתיהן בוכות בלי הפסקה, ואני צועק. תני לה סימילאק! תסתום! את צריכה להיות רגועה בשביל להניק מה את לא מבינה?! אני רגועה! אני רגועה לגמרי! אני כל כך רוצה לישון. שלושתנו רוצים לישון ולא יכולים לישון והחדר הוא גיהינום אחד גדול ואני נשבע שאני אחנוק אותה. אין לה שום יכולת להיות אימא.

 

השחר עולה. סוף סוף אנחנו מסכימים על סימילאק. הילדה מתמסטלת תוך 60 סי-סי ואני מניח אותה בעריסה. אנחנו קורסים במיטה גב אל גב במרחק מקסימלי זה מזו. אני לא אעמוד בזה. ברגע של צלילות לפני שינה שחורה בלי חלומות אני מבין שהחששות שלי מלצלק אותה או לגרום למותה הם כלום לעומת הפחד מאשכרה לגדל אותה.

 

כל כך פצפונים שהם כמעט פנטזיה. הכל, מלבד הדבר האמיתי. הכל מלבד מאמץ סיזיפי שאין לו תאריך תפוגה. אסונות אני מכיר. כישלונות בשבילי הם פינאטס. זה המאמץ המתמשך שאין בו הפוגות ואין בו הזדמנויות שניות ואין בו מדליות שרובץ עליי כמו מפלצת מסוג חדש לגמרי. הצצה ראשונית לכובד הפסיכי של ההורות הזאת שנכנסתי אליה כמו גנב חובבן. סיבוב ראשון ואני מפסיד כמעט בנוקאאוט, ויודע ששום דבר לא יחלץ אותי מהזירה.

 

אין כמו בחור המסריח הזה

שבע לפנות בוקר עם ריח של התעוררות במילואים. מה הפלא. אני רעב ועייף וחרמן ומשווע לחרבון מושקע ולסיגריה של חסד. מי יודע כמה זמן יעבור עד שאפייס את צרכיי. אני קם. מאיה ישנה על הגב בפה פעור וחצי מכוסה, עם שמש חורפית על הציצים. יפה כמו מישהי מחיים של גבר טוב פי אלף ממני. גם נעמי ישנה על הגב, חנוטה בשמיכה עם רקמה של בית שמציירים בגן. סיסרא ישן על הרצפה כי הוא אכל את המרבץ של עצמו. ושתי ישנה על סיסרא כי היא יכולה. הם מרימים אליי עיניים מייחלות ומאשימות. הזנחת אותנו.

 


 

זאת המשפחה שלי. קצת ווירדוז, אבל עצמי ובשרי. בחרתי או לא בחרתי. הבנתי לתוך מה אני נכנס או לגמרי לא. זה לא מעניין. באנחת השלמה אני עוטה על עצמי את התחפושת שבה נגזר עליי לשחק את התפקיד שנכתב עבורי עד הסוף המר, מוריד את אוכלי החינם, מטאטא את הבית מקילו וחצי השערות שהשירו ב-24 השעות האחרונות ומכין ארוחת בוקר למאיה ולי. ריח של קפה, ביצים חרוכות וכלבים רטובים. ריח של בית.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
מומלצים