הלוחם האגדי מאיר הר-ציון הלך לעולמו
הלוחם שהפך לסמל הגבורה הצה"לי והישראלי הלך לעולמו והוא בן 80. הר-ציון שירת ביחידה 101 תחת אריאל שרון ובחטיבת הצנחנים. הוא היה בין מקימי סיירת מטכ"ל
לבו של הלוחם האגדי וסמל הגבורה נדם: מאיר הר-ציון, ששירת ביחידת 101 תחת פיקודו של אריאל שרון ובחטיבת הצנחנים, הלך היום (ו') לעולמו בחוות שושנה שבכוכב הירדן והוא בן 80. פעולותיו בזמן שרותו הצבאי הקנו לו מוניטין של לוחם ומפקד בעל כישורים יוצאי דופן ולימים הפך לסמל גבורה צה"לי וישראלי. הבוקר הוזעק צוות מד"א גלבוע לבית שבו התגורר במשך עשרות שנים, אך הפרמדיקים נאלצו לקבוע את מותו.
מאיר הר-ציון נולד בהרצליה. בגיל 3 עברה משפחתו לרשפון. שם נולדו אחיותיו שושנה ורחל. את רוב זמנו החופשי בילה הר-ציון בצפייה בטבע ובסיורים רגליים. בשנת 1952 לקח מאיר בן ה-17 את אחותו שושנה, שהייתה אז בת 14, לטיול רגלי סובב כנרת, מעמק הבטיחה, לאורך חופיה המזרחיים, שם ישבו חקלאים וחיילים סורים. הטיול הסתיים בכלא הסורי. "החוקרים שאלו אותי שאלות שלא ידעתי לענות", הוא שיחזר אז, "הם היכו אותי על כפות הרגליים. זה כאב מאוד". מאיר ושושנה הר-ציון הוחזקו בכלא קוניטרה ובדמשק, ורק בתיוור האו"ם והצלב האדום שבו לישראל לאחר כחודש.
את תחילת שירותו הצבאי עשה הר-ציון בנח"ל כמדריך בקורס טר"שים (טוראים ראשונים), תפקיד אשר גרם לו תסכול רב. בזכות המוניטין שיצא לו כסייר שמכיר כל פינה בישראל ומעבר לה גוייס ליחידת 101, יחידת הקומנדו שהוקמה באותה העת על ידי אריאל שרון. הר-ציון, שכונה בפי רבים בשם "הר", קשר קשרי אמון וידידות עם מפקדו אריאל שרון והפך לשותפו בהנהגת היחידה.
ב-14 באוקטובר 1953, מספר חודשים לאחר הקמתה, השתתף הר-ציון בפעולת היחידה בכפר קיביה שבשומרון. במהלך הפעולה נהרגו כ-70 ערבים. פרטיה המדוייקים של פעולת קיביה שנויים במחלוקת מחקרית וציבורית, בעיקר בשל תוצאותיה הטרגיות. בינואר 1954, בין השאר בשל פעולת קיביה, פורקה יחידת 101.
בהמלצת הרמטכ"ל משה דיין הוסמך הר ציון לקצונה (ללא קורס קצינים), ובגיל 21 היה לסרן הצעיר בצה"ל. "כמפקד מחלקה, מפקד פלוגה ומפקד הסיירת החטיבתית נשא מאיר הר-ציון תמיד במשימות הקשות ביותר", כתב עליו מפקדו שרון, "תוך זמן קצר הפך מאיר ללוחם הנועז ביותר של יחידת 101 והצנחנים, לסייר מעולה ואולי המעולה ביותר שידע צה"ל מעודו".
עם פירוק היחידה ומעבר חייליה לגדודי הצנחנים, מונה הר-ציון למפקד סיירת צנחנים. בפברואר 1956 הוענק לו צל"ש על "אומץ לב ומנהיגות למופת בקרב", אותם הפגין במהלך מבצע "עלי זית" (דצמבר 1955) - פשיטה על מוצבי הצבא הסורי בגדה המזרחית של הכנרת. לימים הומר הצל"ש הזה בעיטור העוז.
אישיותו ופעולותיו יוצאות הדופן של הר-ציון העמידו אותו במרכזן של לא מעט מחלוקות ודיונים ציבוריים ותקשורתיים. למשל, מסעו לפטרה. בשנות ה-50 הפך הביקור בשרידי העיר הנבטית פטרה ("הסלע האדום"), שבירדן למעין מבחן אומץ בקרב חוגים מסויימים. מאיר הר-ציון עשה את המסלול הזה בקיץ 1953, ביחד עם ידידתו רחל סבוראי. "אפילו נוף עין גדי הפלאי נעשה תפל" הסביר ביומנו מדוע החליט להסתכן במסע חשאי לפטרה. לפחות 12 ישראלים צעירים נהרגו בדרך לפטרה, ולפחות חלק מהם יצאו לדרך בעקבות סיפורים ששמעו על מסעו של מאיר הר-ציון.
נקם את רצח אחותו
לפן מעורר המחלוקת של הר-ציון תרמה גם פרשת נקמת דמה של אחותו שושנה. שושנה הר-ציון נרצחה ביחד עם חברה, עודד וגמייסטר, על ידי בדואים משבט אל עזזמה, כאשר טיילו מירושלים לעין גדי וחצו שטח שהיה אז בשליטה ירדנית. רוב פרטי הפרשה הוסתרו מהציבור, אך גם מה שלא פורסם הודלף לאחר מכן וכך נודע כי הר-ציון ושלושה מחבריו, באישור בשתיקה של דיין ושל שרון, חצו את הגבול, תפסו שישה בדואים משבט אל עזזמה שלטענתם היו שותפים לרצח שושנה, הרגו חמישה מהם ואת השישי שלחו עם הודעה: "תמסור לממשלתך ולשבט שלך שהרגנו חמישה תמורת שני צעירים ישראלים".
בתגובה לפעולה הגישה ירדן תלונה רשמית למשקיפי האו"ם. הר-ציון וחבריו נכלאו במשטרת נס ציונה, ובממשלת ישראל התנהל ויכוח חריף מה לעשות אתם. שר המשפטים פינחס רוזן דרש בתוקף להעמידם לדין. ראש הממשלה דוד בן גוריון נטה לסיים את הפרשה במהירות וללא ענישה חמורה. הר-ציון הושעה מהצבא למספר חודשים ומיד אחר כך חזר לשירות מלא.
אחרי "ההקפאה" שנמשכה חצי שנה, חזר הר-ציון לסיירת הצנחנים. בספטמבר 1956, במהלך פעולת פשיטה על משטרת א-רהווה בירדן, נפצע פציעה קשה. חייו ניצלו בזכות ניתוח חירום שביצע בו רופא צבאי, מוריס אנקלביץ'. "הוא שכב
שם עם שלולית דם מאחורי הראש. בדקתי וראיתי שצווארו נפוח והוא נחנק והוא היה בלי הכרה" שיחזר אנקלביץ', "היה חושך נוראי ומלחמה מעל לראש והחלטתי שצריך לדאוג לנשימה שלו. לקחתי את האיזמל, לא אולר ולא סכין כמו שמספרים, ודחפתי בפנים ציוד מיוחד להנשמה והוא התחיל לנשום". אנקלביץ' זכה בצל"ש עבור הניתוח שביצע תחת אש - הראשון שהוענק לרופא צבאי בצה"ל.
הר-ציון הפצוע פרפר שבועות בין חיים ומוות. הוא איבד את כושר הדיבור, שתי ידיו נפגעו והרופאים חזו שישאר נכה באופן קשה. אבל אותה נחישות והתמדה שאיפיינה אותו כחייל, הובילו אותו לשיקום מוצלח. בין הצל"שים ותעודות ההוקרה שקיבל בחייו אפשר גם למנות את "פרס הנכה המשוקם" שהוענק לו ב-1964. אז כבר ישב הר-ציון בחווה הגדולה שלו, "אחוזת שושנה" בהר הרוחות, (כאוכאב אל האווא), ברמת כוכב שבמזרח הגליל התחתון.
למרות הפציעה נמנה הר-ציון עם מקימי סיירת מטכ"ל, בה שימש כמדריך, והשתתף בלחימה במלחמת ששת הימים. בשנת 1969 פרסם את זכרונותיו, "פרקי יומן".
בהספד לראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, שהלך לעולמו בחודש ינואר, הזכיר ראש הממשלה בנימין נתניהו את שני הלוחמים בנשימה אחת: נתניהו סיפר אז על היסודות שהניח שרון בדוקטרינת הלחימה של צה"ל, "ובראשם תפישת התגמול והיוזמה במלחמה נגד הטרור. הוא עשה זאת בהקימו את יחידה 101 כשהוביל לוחמים עתירי תהילה כמאיר הר-ציון וחבריו. אריק גם גילם ויישם בפיקודו את תורת האיגוף בקרב".
לפנייה לכתב/ת 
