שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    באנו לשנות
    נכון לעונת הכדורסל הזאת, יותם הלפרין וליאור אליהו הם שניים עם סיפור אחד: פרדה חורקת ממכבי תל אביב ופריחה נהדרת בהפועל ירושלים. עם הראשון הסתובבנו ודיברנו על המהפך הזה. השני אמר עזבו, אני פשוט אכתוב לכם הכל

    אם יש משהו שאני לא אוהב זה לדבר ממקום חלש.

     

    לא אוהב למצוא תירוצים לזה שדברים לא הצליחו או לא הלכו כמו שצריך. אני רגיל להתמודד עם מצבים מעמדה של חוזק, של הצלחה. שבע שנים ביורוליג, זכייה באליפות ספרד, ארבע הופעות עם הנבחרת באליפות אירופה וארבע אליפויות בארץ - אני מניח שכל אלה נותנות לי לגיטימיציה להיות אופטימי ומאושר.

     

    בכל מקום אליו אני מגיע מיד שואלים אותי על ה"לחץ" ועל ה"ציפיות". גם כשהגעתי בנובמבר להפועל ירושלים. התשובה שלי היא שבעשר השנים האחרונות, מרגע שעליתי לראשונה על הפרקט בכפר בלום, תמיד שיחקתי במקומות עם ציפיות: במכבי תל אביב, בטאו ויטוריה, בנבחרת ישראל ועכשיו בירושלים. לא רק שאין לי בעיה לשחק בלחץ ובציפיות להישגים מידיים, אני פשוט לא יודע איך משחקים אחרת. לא מסוגל לכוון למקומות 5־6. אם לא מקום ראשון, אז קדימה - מלחמה.

     


     

    הבעיה מתחילה כשהמציאות האמיתית, המהנה, החיובית - זאת שאני מכיר מהיומיום באימונים, מהטיסות ומהמשחקים - מתנגשת במציאות המעוותת, השלילית והקטנונית. השתרשה פה תרבות כזאת שאנשים מרשים לעצמם לומר לספורטאים כל מה שבא להם, איפה שבא להם. "מה ליאור, מה קרה עם מכבי?"; "תגיד, איך כספי ומקל ב-NBA ואתה לא?". מילא אם היו זורקים לי את זה ביציאה מאימון או אחרי משחק, אבל זה הזוי לשמוע את זה כשאתה יושב עם חברה שלך במסעדה. אנשים רואים אותי פעמיים בשבוע בטלוויזיה או זורקים את הזריקה שלי בספורטק ומשוכנעים שהם יודעים מי אני. הם לא.

     

     (אילן ספרא) (אילן ספרא)
    (אילן ספרא)

     

    אבל אני לא תמים. ברור לי שספורט הוא לא עוד עסק כמו חנות או מכולת. ברור לי שאנשים מתחברים לא רק לקבוצה ולסמל אלא גם לשחקנים. הבעלים והמנהלים רוצים למקסם את הרווחים והם צריכים שהאוהדים יקנו כרטיסים, מינויים וגופיות של שחקנים. אני מבין שבעידן הזה אני לא רק אדם פרטי אלא גם כלי במשחק של אנשים עם כסף גדול ואינטרסים רבים. בלי להיכנס לסכומים מדויקים, אני לא בעמדה להתלונן, אבל גם אין לי כוונה להתנצל על הכסף שאני מרוויח. מה שאני אומר זה שאם כבר אנחנו משחקים את המשחק, לפחות נשחק אותו כמו שצריך. ובגלל זה אני גם מוצא את עצמי כותב כאן את הדברים האלה.


     

    אני לא מאשים את האוהדים בשום דבר. הקהל הרחב לא באמת מבין מה קורה מאחורי הקלעים, וזה לא מפריע לאנשים להאמין שהם כן יודעים מה קורה כי "קראתי בעיתון" או "אמרו בטלוויזיה". אבל כמו ההוא שכתבו עליו בעיתון הרבה דברים והוא בכלל לא ידע שהוא כזה, גם רוב הדברים שכותבים ואומרים עליי לא קשורים למציאות. הבעיה היא במי שמוסר את האינפורמציה.

     

    סתם דוגמה: בקיץ לפני שנתיים, אחרי עונה של איזה 80 משחקים, נחתי אולי שבועיים ומיד נכנסתי למשטר אימונים רצחני לקראת ליגת הקיץ של ה-NBA. הדבר היחיד שישב לי בראש זה שלא אגיד לעצמי אחרי שפרשתי שלא עשיתי מספיק. הלכתי לשם אך ורק בשביל עצמי, לא בשביל שום עיתונאי או פרשן. הציפיות שלי לא התממשו ומיד חזרתי להתאמן עם הנבחרת, בלי לחשוב על שחרור. לא ציפיתי לפרחים בשדה התעופה, אבל גם לא לשאלות כמו "ליאור, יכול להיות שאתה לא ב-NBA כי אתה לא משקיע מספיק?". לא ראו את זה עליי, אבל בערתי מבפנים. איך לעזאזל אני יכול עוד להשקיע?

     

     (יובל חן) (יובל חן)
    (יובל חן)

     

    זה מה שמטריף אותי, הפער בין מי שאני ובין איך שאני נתפס. התרגלתי, אבל זה מטריף אותי. היום ברור לי שעיתונות הספורט בארץ עובדת בשיטה של הדבקת תוויות: אם שתית צ'ייסר במועדון אתה בטוח "בליין", ולא משנה שזאת הייתה היציאה היחידה שלך החודש. מילא זה, אבל אתה גם "לא מנהיג", "לא שומר" ו"לא עובד קשה".

     

    זה תמיד גורם לי לחשוב על שחקן שאומרים עליו כל הזמן שהוא "סוס עבודה". פעם, דקה אחרי סיום אימון של הנבחרת, כשהוא כבר עם התיק על הגב, זרקתי לו בצחוק: "עובד קשה, אה?". הוא קלט אותי וצחק. אבל ככה זה עם התוויות האלה. אנשים שמעולם לא ראו אותי מתאמן מחליטים שאני כזה או אחר. וברגע שזה נדבק, אי אפשר להשתחרר.

     

    אחרי הקמפיין הלא מוצלח של הנבחרת באליפות אירופה האחרונה, שחקנים אמרו אחד לשני: "בשביל מה אני צריך את כל זה? אני בא ותורם מהזמן, מהפרנסה ומהבריאות שלי, ולא רק שלא מעריכים אותי אלא יורדים עליי?". זה בסדר לבקר אותי אחרי 30% מהשדה. זה בסדר להגיד שאני נראה לא מרוכז. אבל "דחליל"? זה מעליב. זה אלים.

     

     (צילום: עודד קרני, מנהלת הליגה) (צילום: עודד קרני, מנהלת הליגה)
    (צילום: עודד קרני, מנהלת הליגה)

     

    הבעיה האמיתית מתחילה כשמשתמשים בתקשורת כדי לפגוע בשחקנים. כדי להסביר איך זה מתבטא במקרה שלי אני צריך לקחת צעד אחורה: אמנם גדלתי ברמת גן, בהתחלה בבית"ר ואז במכבי רמת גן, אבל שש השנים בתל אביב עשו אותי מזוהה עם מכבי. מאז שנפרדנו אין אחד שלא שואל אותי מה הלך שם. עכשיו, כשחקן ירושלים, מהיריבות הגדולות של מכבי על התואר, אני מנסה שלא לחשוב על זה. אבל מה לעשות, גם אני בן אדם. כזה שנפגע כשפוגעים בו.

     

    חושבים שעזבתי את מכבי בגלל כסף, אבל זה לא קשור לזה אלא למשהו הרבה יותר בסיסי: אמון. חזרתי למכבי אחרי שהיא איבדה את האליפות לגלבוע-גליל ובעקבות הביקורת הרבה שהיא ספגה על איבוד הזהות הישראלית. בכל מקרה, ויתרתי על המון כסף כדי להתיר את החוזה עם ויטוריה ולחזור לישראל. לא הייתי מאושר בספרד, רחוק מהמשפחה ומהחברים. חייתי שם עשרה חודשים, ובכל ערב כשחזרתי הביתה לא הרגשתי בבית. הבנתי שאני לא יכול למכור את הנשמה שלי בשביל כדורסל, גם אם זה נותן תחמושת לכל מיני פרשנים.

     

     (צילום: עוז מועלם) (צילום: עוז מועלם)
    (צילום: עוז מועלם)

     

    במכבי נתנו לי הרגשה שהם רוצים אותי לתקופה ארוכה - וגם שילמו לי יותר ממה שהם תכננו - והחתימו אותי לחמש שנים. הנציגים שלי ואני אפילו לא שמנו לב לסעיף הקובע שבתום שלוש שנים יש לכל אחד מהצדדים אופציית יציאה.

     

    זה מחזיר אותי אל העונה שעברה ואל האופן שבו בעלי עניין משתמשים בתקשורת ובמה שנאמר ונכתב בה. כולם אומרים היום שלא הרשמתי לכל אורך העונה שעברה. אנשים שוכחים שזה דווקא התחיל טוב עד שבפברואר נפצעתי בברך, מה שהשבית אותי כמעט לחודש. זאת הייתה הפציעה הרצינית הראשונה בקריירה שלי.

     

    גם כשחזרתי לא הרגשתי מאה אחוז, וככל שהתקדמה העונה התברר לי שסעיף היציאה ההוא עומד פתאום על הפרק. הייתה תחושה שמשהו הולך לקרות. וכאן אין לי ספק שמישהו במכבי דאג לטפטף לתקשורת שבקיץ הולך להיות שמח עם ליאור. הקצב של הידיעות בעיתונות היה חסר פרופורציות - "עשוי לעזוב", "אולי לא ימשיך" - כאילו מישהו מכין את הקרקע.

     

     (צילום: אוהד צויגנברג) (צילום: אוהד צויגנברג)
    (צילום: אוהד צויגנברג)

     

    צריך להבין שהתקשורת לא משפיעה רק על הקהל ביציעים ועל האנשים ברחוב. מאמן ששומע מהתקשורת שהוא צריך לעשות מהלך מסוים עם שחקן מסוים, לרוב ישנה את דעתו על אותו שחקן. אולי הוא לא יעשה בדיוק מה שדורשים ממנו בתקשורת, אבל הוא בטח יעשה שינוי כלשהו. ואני לא מדבר רק על מאמנים זוטרים, אלא גם על הגדולים ביותר.

     

    מה היה לי לעשות בעניין? מכבי זה המקום המשמעותי ביותר בקריירה שלי - שם נהייתי שחקן יורוליג בכיר, שם קיבלתי לראשונה את סרט הקפטן. למרות כל זה, כשהתחיל גל הרמזים על שחרור אפשרי שלי, לא היה אף אחד בקבוצה שהרגשתי מספיק קרוב אליו כדי לדבר על זה. הייתי לגמרי לבד. למעשה עד היום אף אחד ממכבי לא טרח להסביר לי מה הלך שם. לא חשבתי לגשת לדייויד בלאט, כי היה לי ברור מה הוא יגיד לי: שאין לו מושג מי יכול להוציא דברים כאלה לעיתונות ושיש לי את הגיבוי המלא ממנו. אם אני מאמין לדברים האלה או לא זה כבר לא כל כך משנה.

     

    אני יודע, אין היגיון לחשוב שקבוצה לא רוצה את כל השחקנים שלה בכושר הכי טוב שאפשר. אבל גם אי אפשר לנתק את הקשר בין האווירה מחוץ לפרקט ובין מה שקורה עליו. הדיבורים על העתיד שלי בקבוצה השפיעו על היכולת שלי. היה שם הכל חוץ משקט תעשייתי - חשתי שאני לא מקבל מספיק קרדיט וביטחון על המגרש. לא ציפיתי שאחרי כל טעות אצטרך שוב לעשות את הדרך לספסל.

     

     

    העונה הסתיימה בטעם מר עם הפסד האליפות למכבי חיפה, ומכבי ניצלה את סעיף היציאה מהחוזה. אבל אז היא הפתיעה אותי עם הצעה לחוזה חדש. רגע, הסעיף ההוא קבע שאם הצדדים לא מרוצים אפשר לחתוך, ולא כדי להציע חוזה חדש בתנאים פחות טובים. אם אתם לא מרוצים, למה אתם מציעים לי חוזה חדש? ואם אתם רוצים להמשיך, אז למה לא בחוזה הישן?

     

    הכסף לא באמת היה הבעיה. אני הסכמתי להוריד בשכר. הפגיעה האמיתית הייתה שמכבי דרשה להכניס סעיף יציאה בסיום כל עונה. אם הייתי מבין שזאת מדיניות המועדון, שככה זה עם כל השחקנים, הייתי מסכים. אבל התברר לי ששחקנים אחרים, ולא כאלה שענדו את סרט הקפטן עד לפני חמש דקות, נהנו מחוזים ארוכי טווח בלי חשש שיחתכו אותם. ברגע שהבנתי את זה העמדתי חומה.

     

    מכבי הביעה בי אי אמון. בדיעבד אני יכול לספר שאף פעם לא ציפיתי לשום דבר מהאנשים שם. הרי מי שנמצא 40 שנה בעסק יודע טוב מאוד איך שחקן עם ותק כמו שלי יגיב כשיגידו לו שבסיום כל עונה אפשר להעיף אותו. זה כמו שאני אציע לאורח שלי תה, אבל אגיד לו שאין לי לא ספלים ולא תיונים. עמדתי בכללי הנימוס והצעתי תה, אבל האמת היא שלא הייתה לי כוונה שהוא ישתה.

     

    שיחקתי כדורסל עוד לפני מכבי. בשנים האחרונות מדברים הרבה על הפוטנציאל שלי, בעיקר כשרוצים להזכיר שלעומת אחרים אני לא ב-NBA. אבל כילד וכנער, הכדורסל הישראלי לא זיהה בי פוטנציאל גדול. והאמת, זה היה הדדי: בילדות בכלל לא כיוונתי לקריירת כדורסל. גם לא הייתי גבוה במיוחד. עד גיל 16 הייתי באזור 1.80 מטר. לא נמוך, אבל לא מהנפילים ששיחקו אז בנבחרות.

     

    הראשון שאמר לי "אתה תהיה שחקן" היה בחור בשם רוני, מאמן בבית"ר רמת גן. הייתי בכיתה ז' והדיבורים שלו מאוד הלחיצו אותי. הוא היה בטוח שזה מה שיעזור לי, אבל אותי זה רק הרחיק. אמרתי להורים שלי שאני לא נהנה, והחלטתי לפרוש. זה היה באמצע השנה, ואחרי חודש כבר התגעגעתי שוב למשחק, אבל אימא שלי לימדה אותי שצריך לדעת לעמוד בהחלטות שלך. זה לקח נכון, אני מנסה ליישם אותו עד היום, אבל בכיתה ח' חזרתי לשחק ובסוף אותה שנה התקבלתי לבית הספר בליך, שנחשב אז לקולג' הישראלי.

     

    המאמן שלי בבליך מאור חמו המליץ עליי למאמן נבחרת טרום-קדטים. הגעתי לשני אימונים והעיפו אותי כי אני "לא ברמה". יכול להיות שזה היה נכון, כי ההתפתחות שלי באמת הגיעה מאוחר יותר, אבל לפניה הייתה עוד נקודת שבר. ממש ככה, מילולית: בכיתה י"א הייתי מושבת במשך שמונה חודשים בגלל שברים בידיים. סבתא לילי הייתה באה לבית החולים וצועקת עליי, "למה אתה צריך את הכדורסל הזה? כל היום שובר רגליים וידיים".

     

    אני לא יכול לומר שהדברים האלה לא הידהדו לי בראש. התחלתי לתהות על היכולת הפיזית שלי לעמוד בתנאים האינטנסיביים של הספורט הזה. כעבור שנה גיליתי שהגעתי לגובה שני מטר והשלמתי צמיחה של 20 סנטימטר בשנתיים, אבל גם זה לא ממש התניע את הקריירה שלי. התחלתי את כיתה י"ב בבליך ובמכבי רמת גן, ועל סגל נבחרת העתודה עדיין לא חלמתי. אבל אז הגיע השינוי.

     

    כשהבנתי שאופציית טייס הקרב ירדה מהפרק בגלל עיוורון הצבעים שלי (תכל'ס, אם לא הכתום המהבהב ברמזור יכול להיות שהקריירה שלי הייתה נגמרת מזמן), חשבתי להמשיך את המסלול של אבא שלי ולהתגייס לצנחנים. אלא שבמקביל דברים התחילו לבוא לי בקלות על הפרקט. פה 20 נקודות, שם 30 נקודות. השיא הגיע בחצי גמר גביע המדינה לנוער. היריבה, איך לא, מכבי תל אביב. כל מי שהחזיק מעצמו משהו בכדורסל הישראלי הגיע לראות את הדבר הבא בכדורסל הישראלי - כוכבי העל של מכבי אנטון קזרנובסקי ויוני ניר.

     

    אפילו לא חלמתי שאקלע נגדם 42 נקודות. אף אחד לא הבין מאיפה זה בא, וגם אני לא. בהמשך קלעתי 44 נגד הפועל ירושלים והייתי טוב גם מול קבוצות אחרות. אני חושב שמספרים כאלה לא חזרו מאז בליגה לנוער. אבל גם זה לא ממש הפך אותי לפרוספקט. הנחת העבודה בגילים הצעירים היא שאם הגעת לאמצע י"ב ועדיין לא שיחקת בנבחרות, הסיפור שלך די גמור. הכי הרבה שתצליח להשיג בצבא זה מעמד של ספורטאי פעיל ותוכל לשחק בליגות הנמוכות.

      

    אני מאמין שהחיים לוקחים אותך למקום שאתה צריך להיות בו. כולנו חיילים במשחק שמישהו מנהל שם למעלה. מישהו, לא יודע מי. במקרה שלי, אריק שיבק הלך פתאום נגד הזרם ולקח אותי לנבחרת העתודה. בתור ילד שמעולם לא השתייך לאף אחת מהנבחרות הערצתי את מי שכבר היו שם. שחקנים כמו יותם הלפרין, אבי בן שימול, רביב לימונד. רציתי להיות כמוהם. הם היו דבוקים אחד לתחת של השני במשך חמש שנים ופתאום הגעתי אני משום מקום. הרגשתי אאוטסיידר ואני יודע שגם הם די חששו.

     

    שבועיים אחרי תחילת האימונים שלי עם העתודה היה לנו משחק אימון נגד הפועל לב השרון. לפני שעלינו לפרקט, שיבק הסתכל עליי ואמר: "אתה בחמישייה". אני זוכר את הרגע הזה ולא אשכח אותו לעולם. כל השחקנים הסתכלו אחד על השני בהפתעה, והאמת היא שגם אני לא האמנתי. זאת נקודת המפנה בקריירה שלי. הרגע שבו הכדורסל הפך מתחביב נחמד למקום הכי קרוב שיש למקצוענות. בום. תכף אולי אסגור חוזה, אשכרה ארוויח כסף מכדורסל.

     

    אני זוכר כמה מוזר הרגשתי בקיץ 2003, כשחתמתי על החוזה הראשון שלי בגליל עליון של עודד קטש. אמרתי לעצמי שרק לפני חודשיים ההורים שלי שילמו כסף כדי שאשחק, ופתאום משלמים לי בשביל זה. וחוזה ובית ואוטו. זה סיפור שהייתי רוצה להעביר לילדים שחושבים שהם לא מספיק טובים: לפעמים הדברים האלה מתגלים מאוחר יותר. אם לא בגיל 18, אז בגיל 20 או 21 זה גם אפשרי. אבל אם מניחים את הרומנטיקה בצד, נשארים עם כישלון המערכת לאתר כישרונות בגיל צעיר.

     

    כולם מדברים על הקושי של השחקן הישראלי לעבור מגיל נוער למקצוענות. לטעמי הבעיה מתחילה ברדיפה של הנבחרות הצעירות אחרי שחקנים שיעזרו להן לנצח מיד במקום להכשיר את אלה שיש להם פוטנציאל להצליח כבוגרים. מה זה משנה אם זכינו בטורניר נוער או קדטים אם רק קומץ שחקנים ממנפים את זה ונהיים מקצוענים. יש פה פאק אדיר - איפה הכוכב בן ה-16 כשהוא מגיע לגיל 19? אני אומר שהוא נשחק מהלחץ.

     

    אני זוכר את עצמי בגיל 15-16. הייתי מעביר את השבת במנוחה ובערב הולך לאימון במכבי רמת גן. כששמעתי איך נראות השבתות של שחקני הנבחרות - שעתיים אימון בבוקר ועוד שעתיים בערב, וזה עוד לפני השבוע העמוס שמחכה להם בקבוצות ובנבחרות בתי הספר - חשבתי שזה טירוף. שנתיים כאלה, והם מגיעים לגיל 18 מותשים. היום ברור לי שאני מתפרנס מכדורסל הרבה בגלל הגילוי המאוחר שלי. אנטון קזרנובסקי, חבר טוב שלי מגלבוע-גליל ואחד שעבר את המסלול המלא של הנבחרות, אומר לי היום: "איזה כיף לך שלא היית חלק מהטירוף הזה".

     

    הגעתי לגליל וכבר אחרי שבועיים חזרתי לרמת גן. אני זוכר איך לקראת המעבר צפונה, כשהעמסתי את החפצים שלי על האוטו של אחי הגדול כפיר, אימא שלי ישבה בחוץ ובכתה כאילו הבן שלה נכנס לעזה. לא עמדתי בעזיבה של הבית, במגורים לבד. לראות פתאום רק עצים סביבי - זה היה הדבר הכי מוזר בעולם. הייתי כולה ילד מבולבל בן 18, אחד שחי במעטפת משפחתית חמה ואוהבת.

     

    מאז אוהבים להתעסק ביחסים שלי עם הסביבה הקרובה שלי, ככה מנסים להסביר את העובדה שאני לא ב-NBA. אני לא מרגיש צורך להתנצל על הקשר החזק שלי למשפחה, לחברים וגם למדינה. לכל אחד יש קווים אדומים, וגם לי. לא אשחק במקום שארגיש בו לא מאושר או משועמם.

     

    אז חזרתי לרמת גן, אבל אחרי שני אימונים שם הבנתי שזה לא רציני, ושוב אותו ריטואל: הציוד על האוטו של כפיר ונסיעה לגליל. הם הבינו אותי וקיבלו אותי בזרועות פתוחות. אחרי שלוש שנים שם, כשחתמתי במכבי תל אביב, כבר היה לי קשה לחזור להמולה של מרכז הארץ. התמכרתי לשקט.

     

    נהוג לקשור בין העזיבה שלי את גליל אחרי שבועיים לעזיבה שלי את ויטוריה אחרי שנה אחת. היה לי ברור שגם אם הספרדים יציעו לי סכומי עתק אני לא נשאר שם. מצחיק אותי שאנשים אומרים שלא התאמתי, והוכחתי בפלייאוף של הליגה הספרדית עד כמה זה מגוחך. גם הטענות שהאימונים של דושקו איבנוביץ' היו גדולים עליי הן לא יותר מאגדות. נכון, אימוני טרום העונה היו אינטנסיביים, אבל במהלך העונה היו אימונים באורך של טיפה יותר משעה. יותר קל מאשר בארץ.

     

    בשורה התחתונה אמנם סיימתי עם אליפות שם, שזה משהו שמשתווה מבחינתי לזכייה ביורוליג, אבל לא נהניתי וחששתי לעבור עוד עונה כזאת. יש מי שאומר שוויטוריה הייתה יכולה להקפיץ אותי ל-NBA, אבל בינינו, גם ממכבי יכולתי להגיע לשם.

     

    אז למה אני לא ב-NBA? גל מקל הוא הדוגמה לכך שחשוב להיות במקום הנכון ובזמן הנכון. בשנים האחרונות היו לפחות שלוש קבוצות NBA שאמרו לי "בוא תחתום", אבל העסקה נפלה בגלל שיוסטון, בעלת הזכויות עליי, ביקשה פיצוי של מאות אלפי דולרים. הליגה מוצפת היום בשחקנים זולים שאפשר לקחת גם בלי לשלם דמי שחרור.

     

    אני לא מרגיש צורך להיות ב-NBA רק כדי להוכיח משהו. נמצאים שם השחקנים הכי טובים, אבל לא כל מי שמשחק שם הוא בהכרח יותר טוב משחקנים שלא משחקים שם. טיאגו ספליטר הגיע עם סן אנטוניו לגמר הפלייאוף ומירזה טלטוביץ' הוא חתיכת סקורר בברוקלין, ושניהם שיחקו איתי בוויטוריה בלי שהיו לי רגשי נחיתות מולם. כך גם לגבי שחקנים אחרים ששיחקתי איתם ושהגיעו ל-NBA. תולים את זה בהגנה שלי? אני לא רואה שההגנות שם כל כך טובות. יש ב-NBA לא מעט שומרים לא טובים, וגם אני לא שומר כזה רע כמו שאומרים עליי.

     

    מה שכן, יכול להיות שאם בקיץ אחד הייתי מוותר על הנבחרת ועובד באימונים אישיים, זה היה משפר את הסיכויים שלי ב-NBA. כספי ומקל ויתרו כל אחד בתורו על הנבחרת במשך שנה, אבל הרבה יותר קל להסביר היעדרות כזאת כשיש לך חוזה NBA, וגם ככה הביקורת על שניהם הייתה קשה, שלא בצדק לטעמי. אגב, אני ממש לא מקנא בהם. אני אוהב אותם ורוצה בהצלחתם, ולא בקטע ג'נטלמני כזה.

     

    מבחינתי האופציה לצאת ל-NBA מעולם לא ירדה מהפרק, למרות שברור לי שאם בתוך שנה-שנתיים לא יקרה משהו, יהיה לי קשה מאוד להגיע לשם בגיל 30. אבל מי יודע, ניסים קורים, ולכן יש לי אופציית יציאה ל-NBA בחוזה עם ירושלים.

     

    לא צריך להגיע לכל אימון בירושלים כדי לראות שאני מאושר שם. האמת, אחרי הפרדה ממכבי תכננתי לקחת חצי שנת חופש ולחזור לשחק רק בינואר. הרגשתי חנוק מהלופ האינסופי הזה - יורוליג וליגה בעונה, נבחרת בקיץ, לפעמים גם ליגת הקיץ של ה-NBA. שנים על גבי שנים התחברו לי בלי רגע של שקט. אני חושב שהפציעה בעונה שעברה לא הגיעה משום מקום. זה העומס הזה. בקיץ היו לי כמה הצעות טובות מחמש־שש קבוצות אירופיות, אבל התת-מודע שלי צעק עליי: "אתה חייב לנוח".

     

    אנשים לא מבינים שלספורטאי מקצועני אין שישי ואין שבת. את ימי החופש אנחנו מבלים בדרך כלל בטיסות, כך שיום של חופש אמיתי מגיע בערך פעם בחודש. כבר אמרתי, אני מרוויח סכום יפה על כל הטירוף הזה ולכן אני לא מתלונן, אבל זה שאתה עושה את מה שאתה אוהב לא אומר שלא קשה לך.

     

    החלטתי לקצר את החופש כשהבנתי שבירושלים הולכים על משהו גדול באמת, לא לשנה-שנתיים אלא לטווח ארוך. המפגש עם בראד גרינברג היה שונה מכל מפגש שחקן-מאמן שהיה לי בקריירה. במשחקים הראשונים בירושלים הייתי צריך להתרגל לעובדה שאני נשאר על הפרקט גם אחרי טעות. רוב המאמנים בארץ מנסים לשלוט במשחק יותר מדי, לא סומכים על השחקנים שלהם. בראד מבין שיש לי מודעות עצמית, שאני לא מרשה לעצמי לעשות טעויות. הוא גם מבין שאנחנו בני אדם ושטעויות הן חלק מהמשחק. הוא נותן מקסימום ביטחון בשחקנים שלו.

     

    עם כמה שאני מרגיש בירושלים בבית, הקהל הרחב עדיין תופס אותי כשחקן של מכבי, אבל זה ישתנה בקרוב, ויתרגלו לראות אותי באדום במלחה, או בעזרת השם בשנה הבאה בארנה הבנויה. שואלים אותי הרבה עד כמה הקהל משפיע על המשחק. כשחקן, אתה לומד להתייחס לאווירה שמסביב כאל לא יותר מרעש רקע. אני תמיד מרגיש כאילו אני משחק במגרש הבלטות ברמת גן. שום דבר לא מוציא אותי מהריכוז. רק כשיש ריצה מטורפת והאנרגיות בשיאן, אתה מתחבר לאקסטזה של הקהל. ובתחום הזה הקהל של ירושלים יודע את העבודה.

     

    אחד הביטויים לנוחות שלי בירושלים הוא השלשות. בנוער ובגליל חצי מהמשחק שלי התבסס על זריקות לשלוש. הייתי קולע חמש שלשות במשחק. במכבי זה כמעט נעלם, ואין לי הסבר לזה. בתחרויות שלשות באימונים אני מנצח את הקלעים הכי טובים. לדעתי יש פה בעיה פסיכולוגית שעם השנים התגברה - יש מחסום שמונע ממני לזרוק במשחק. אני מרגיש שאני צריך ללכת לאזור הנוחות שלי.

     

    אני חושב שהכל התחיל במשחק מול ציבונה ב-2007, כשנבן ספאחיה, אז מאמן מכבי, העיף אותי לספסל אחרי שלשה לא טובה שזרקתי. הוא לא החזיר אותי עד לסיום. המסר היה שאם אני רוצה לשחק, אז כדאי שלא אעשה דברים כאלה. לפחות ככה אני הבנתי אותו. אז התחלתי להדחיק את הרצון שלי לזרוק שלשות. גם בלאט ראה שאני קולע באימונים. עכשיו אני עובד על זה מאוד קשה. באימון הראשון בירושלים גרינברג אמר לי: "תזרוק". זה בא ממנו. עכשיו אני צריך לעבוד על עצמי כדי לעבור את המחסום הפסיכולוגי. אני מכניס לעצמי לראש שזה חייב להיות חלק מהמשחק שלי. מקווה שבקרוב יתחילו לראות תוצאות.

     

    מצבנו כקבוצה, נכון לכתיבת שורות אלה, ממש לא רע. אבל אני לא ממהר להסתנוור מההישגים של החורף. פפי תורג'מן, שהיה הקפטן שלנו בגליל, אמר לי פעם: "כשכולם עצובים, תדע להרים אותם. כשכולם שמחים, תדע להוריד אותם לקרקע". זה משפט שמגדיר את הקריירה שלי, הוא מלווה אותי מההתחלה. הפועל תל אביב העיפה אותנו מהגביע בסוף דצמבר, והרגשנו חרא. הכי קל היה לצלול ולוותר על העונה. אז עשיתי מה שאני תמיד עושה ברגעים כאלה ודיברתי לעצמי: "יש משחק ביום ראשון ועוד משחק ביום חמישי, העונה עוד ארוכה". חזרתי על המשפטים האלה כמה פעמים, וזה אולי נשמע קלישאה, אבל זה מרים אותך.

     

    בינתיים הכל עובד כמו שצריך, וכל הכדורסל הישראלי רוצה שהאליפות תוכרע בגמר בינינו ובין מכבי. אשקר אם אומר שתסריט הנפת הצלחת עם ירושלים נגד מכבי לא עבר לי בראש. אני קורא לזה שיעור לחיים: תמיד אני צריך להוכיח את עצמי מחדש, אבל יש פעמים שאני צריך להוכיח את עצמי אפילו יותר.

     

     (אילן ספרא) (אילן ספרא)
    (אילן ספרא)

     

    יותם הלפרין יוצא מהרכב לאוויר הקריר של צפון ירושלים.

     

    "ליאור, תעשה חימום טוב היום כי כבר יומיים לא עשית כלום", הוא מפציר בדאגה בכותב הכתבה הקודמת, שרק התאושש מהתקררות קלה, רגע לפני אימון ערב בשלהי פברואר. ואם טון הדיבור העדין של הלפרין הוא משהו שקהל הכדורסל כאן כבר למד להכיר, הרי שהתקיפות שלו באה לי בהפתעה. אבל רק לי: אליהו, שרגיל לזה, הפנים ויישם. אם הוא יחפף קצת בחימום, תהיו בטוחים שהוא שוב ישמע מהקפטן הלפרין. הפעם בתוספת מבט ואולי גם איזו צ'פחה קטנה.

     

    זה אחד הסממנים הנסתרים והחשובים ביותר בעונת 2013-4 של הפועל ירושלים: הלפרין רואה משהו ואומר את זה בלי לעשות חשבון. בטבעיות. חיובי או שלילי, מצחיק או רציני. זורק מילה טובה פה וגם נותן הערה קטנה שם. צוחק עם הצעירים בחימום, מעביר איזה מסר מהמאמן לאחד הזרים. כל הזמן מדבר, כל הזמן יוצר קשר עם החברים, עם הצוות. מחבר, מדביק, איך קוראים לזה?

     

    מנהיג. יותם הלפרין, מנהיג.

     

     (צילום: עוז מועלם) (צילום: עוז מועלם)
    (צילום: עוז מועלם)

     

    הקפטן לא רואה כאן חדשות גדולות. "זה דבר קבוע אצלי שאני נותן מילים טובות ומעודד", הוא אומר לי בשיחה שמסכמת חודש של מעקב מקרוב, במשחקים ובאימונים, בעיצומה של עונת החזרה שלו לישראל. "תמיד הייתי אחד שחשוב לו לשמור על אווירה חיובית, לצחוק ולהצחיק". אבל מאיפה בא החלק התקיף? הביקורת? "את זה אני באמת עושה יותר השנה. זה שאתה רואה אותי בא ומכוון ומייעץ, זה חדש. אבל אני הקפטן, ואני חייב לומר לך שלהיות הקפטן של הפועל ירושלים זה אחד הדברים הכי קלים שעשיתי בקריירה".

     

    רגע, מה? עד שהתרגלנו לזה שהוא קפטן נבחרת ישראל - יותר תפקיד ייצוגי מאשר משרה תובענית, עם כל הכבוד - עכשיו הוא בא ואומר לנו שתפקיד הקפטן בקבוצה קפריזית ומשוגעת כמו הפועל ירושלים זה משהו שבא לו בקלות? אנחנו מדברים על אותו יותם הלפרין?

     

     (צילום: אוהד צויגנברג) (צילום: אוהד צויגנברג)
    (צילום: אוהד צויגנברג)

     

    ובכן, כן. בערך. יותם הלפרין 2014, שבועות ספורים אחרי שהחליף קידומת וחגג יום הולדת 30. יותם הלפרין, אבא לשני זאטוטים. יותם הלפרין, קפטן הפועל ירושלים. המנהיג והדמות הדומיננטית והקולנית ביותר בקבוצה שמשחקת את הכדורסל הטוב ביותר בארץ ושמנצחת בצרורות, בליגה ובאירופה.

     

    הרבה גורמים חברו יחד כדי להפיק העונה את היותם הלפרין הכי טוב שראינו. אחד מהם הוא הגיל: שנינו נולדנו באותו חודש, וכשאני אומר לו שאני מרגיש את חילוף החומרים מאט, הוא מספר איך זה נראה כשאתה מתפרנס ממה שהגוף שלך יכול לעשות: "אין לי עוד הרבה שנים לשחק כדורסל, ואני חייב לשמור על עצמי. הגיל משחק תפקיד מאוד משמעותי. אם פעם התבססתי ב-80 אחוז על מה שאני יכול לעשות פיזית ו-20 אחוז על ניסיון, אז היום זה הפוך".

     

    השיחה הזאת מתנהלת במושב האחורי ברכב של ליאור אליהו. גם יניב גרין חולק את החלל תוצרת גרמניה הזה, שכרגע משייט לו מתל אביב לירושלים בכביש הפתוח של צהרי שבת אפרורית. אני מנסה פסיכולוגיה בגרוש ואומר, יש משהו סמלי בזה שבחרת לדבר איתי במקום שאי אפשר לברוח ממנו. "למה בחרתי לדבר כאן?", הוא שואל את עצמו ועונה לעצמי, "כי מה שאתה רואה פה זאת סיטואציה שאנחנו חווים העונה שמונה-עשר שעות בשבוע לפחות. אנחנו עושים את הנסיעות האלה כמעט כל יום, וזה כיף. אנחנו צוחקים כל הדרך ויש לנו את הריטואלים הקבועים שלנו. ליאור אחראי על המוזיקה, יש לנו את המקומות שאנחנו עוצרים בהם לאכול, את נקודות הציון".

     

     (צילום: אוהד צויגנברג) (צילום: אוהד צויגנברג)
    (צילום: אוהד צויגנברג)

     

    המשולש הלפרין-אליהו-גרין היה אחד הדברים שבלטו במיוחד בחודש שבו צפיתי בהלפרין מריץ את הפועל ירושלים. "יכולתי להעביר את הנסיעה הזאת עם כל אחד מהשחקנים בקבוצה", מתאר קודקוד הלפרין את הדינמיקה. "טבעי שיהיה חיבור בין הישראלים, אבל זה משהו מיוחד. אלה חברים".

     

    מהצד נראה שהחבר גרין נותן להלפרין את הגב להיות יותר רציני, קשוח, ואילו אליהו מוציא מהקפטן את הצד הקליל יותר שלו. וכמו על הפרקט כך גם ברכב, הלפרין מחליק בטבעיות מתפקיד אחד לאחר. כמו על המגרש גם במכונית אין דרך אחת ויחידה להגדיר אותו. האם אפשר להשליך בחזרה מהג'יפ למה שקורה העונה במלחה, שם הוא נראה כמי שמרגיש בבית? "בטח. זה חלק מזה. זאת העונה שעברה לי הכי מהר בקריירה, וחלק מההסבר הוא השלישייה שכאן ברכב. מה אני אגיד לך, הזמן רץ כשנהנים".

     

    כן, הוא מאושר מהסיטואציה הנוכחית. זה ניכר בכל דבר שהוא עושה: הצורה שבה הוא מנהל התקפות, האופן שבו הוא מחלק הוראות, הקלות שבה הוא מתקשר עם כל שחקן בקבוצה שלו. האמת, גם בחופשיות שהוא מדבר איתי. הכל אצלו משדר נוחות, ביטחון עצמי, בגרות. בעיקר שקט נפשי. אבל בג'ינס וטריקו או באדום-לבן של ירושלים, עם הבייבי פייס האלה שהזיפים לא באמת מצליחים להסתיר, העיניים הכחולות הגדולות והקול הגבוה, הוא עדיין נראה לי לפעמים כמו הילד ההוא מנוקיה. אחרי הכל, עבר זמן מאז הפעם האחרונה שראינו אותו משחק בליגה שלנו, והזיכרונות ההם נשארו לנו בראש.

     

     (צילום: אוהד צויגנברג) (צילום: אוהד צויגנברג)
    (צילום: אוהד צויגנברג)

     

    כשאני תופס את עצמי נודד למחוזות האלה, מדמיין אותו עומד בפינה בפוזשן חשוב, נזכר בו מחטיא זריקה קריטית או שומע בוז דווקא מהקהל שאמור להיות בעדו, אני מתעשת ומבין: זה לא הוא, זה אני. הוא התקדם הלאה ואני תקוע בעבר. לא שם לב שהגבר שראיתי בחודש האחרון הוא שחקן כדורסל אחר לגמרי.

     

    בגיל 30, כשהוא חוזר לליגת העל אחרי חמש שנים בחו"ל, פתאום נופל האסימון. יותם הלפרין עשה חתיכת דרך עד לנקודה שבה אני פוגש אותו, נ"צ שאף ישראלי לא ביקר בה כבר הרבה זמן: השחקן הכי טוב בקבוצה שניצבת במקום הראשון בליגה, נכון לפחות לאותה נסיעה לירושלים ולכל החלק הראשון של העונה. הקפטן של המוליכה. ולא "קפטן" לענייני הנפות גביע כמו במכבי תל אביב, אלא באמת, הלכה ולמעשה. המנהיג של הקבוצה.

     

    אם המילים "הלפרין" ו"מנהיג" נשמעות מוזר בלי איזה "לא" קטן באמצע, אז בואו נעשה סדר ונבהיר כבר עכשיו: זה לא הדבר היחיד לגביו שאנחנו טועים בו. דוגמה בסיסית שממחישה כמה דברים תקבלו אם תנסו את התרגיל הזה - זרקו לאוויר את השמות דריק שארפ, דייויד בלו ויותם הלפרין, ובקשו מחובב הכדורסל הממוצע לסמן את היוצא מן הכלל. התשובה תמיד תהיה הלפרין, כי הוא לא ידית או צלף. ובכן, סתם לצורך הוויכוח, בכל הקריירה שלו במפעלים אירופיים פוגע הלפרין מעבר לקשת ב-42 אחוז. כמו שארפ ויותר טוב מבלו.

     

    הדבר הראשון שהדוגמה הזאת ממחישה הוא עד שמעולם לא שפטנו את הלפרין דרך הכדורסל שלו, כמה אנחנו לא מעריכים את השחקן שהוא צמח להיות. במקום לראות את זה התעסקנו בכל הדברים שמסביב: באופי, בקול, בפנים, בשפת הגוף. יש הלפרין של תדמית, יש בחור שמשחק בהפועל ירושלים, והשניים לא ממש נפגשים. עכשיו אנחנו צריכים לעצור ולשאול את עצמנו איך קרה שיש כזה פער בין מה שאנחנו חושבים עליו ובין מי שהוא באמת. איך זה שאנחנו כל כך לא בכיוון כשזה מגיע לקפטן הנבחרת שלנו.

     

    "נחנק ברגעים החשובים". "סף שבירה נמוך". "לוזר". "נעלם במאני טיים". "בורח מאחריות". "לא ממצה את הפוטנציאל". "הכי מוכשר והכי פחדן". "חרא של שחקן". "לא סובל את האופי שלו". "שורה תחתונה - שחקן אפס". זאת התדמית של יותם הלפרין כפי שהשתקפה בטוקבקים לכתבה אחרת על יותם הלפרין שפורסמה לפני יותר מארבע שנים במגזין הזה.

     

    אם תחזרו לטקסט ההוא של ערן סלע מדצמבר 2009, תראו שהקשר בין הדברים האלה ובין המציאות היה רופף כבר אז. אם תראו משחק אחד של הפועל ירושלים העונה, תבינו כמה כל הדיבורים האלה התרוקנו מתוכן. מהיציע במלחה אפשר לראות שחקן שכל הקבוצה שלו סומכת עליו, מהצוות והשחקנים ועד אחרון האוהדים. שחקן שיסדר לעצמו זריקה כשהמהלך תקוע, בלי לדאוג אם היא תיכנס או תצא, בלי לדאוג מה יגידו אחר כך. למרות שיגידו. עדיין יגידו.

     

    "אף פעם לא ברחתי מאחריות", הוא עונה לביקורת המרכזית כלפיו. "לפעמים הייתי במצבים שהיה אפשר לפרש אותם ככה, אבל מעולם לא ברחתי, לטוב ולרע. המשחקים בעתודה ובאליפות העולם, הסל במדריד, ההחטאה נגד חולון, הופעות בגמרים, אליפויות אירופה, פיינל פור עם אולמפיאקוס ופיינל פור של היורוקאפ עם סנט פטרסבורג. המצבים שבחרתי להיכנס אליהם - ביוון או ברוסיה או בבאיירן מינכן, או כשחזרתי למכבי אחרי לובליאנה כישראלי מרכזי - כל הדברים האלה, כל הרשימה הזאת, מישהו שבורח היה נכנס לכל הסיטואציות האלה?

     

    ברור שהיו לי משחקים פחות טובים, אבל תמיד הייתי במרכז, ומי שבוחר להיות במרכז לא בורח מאחריות. זה לא הולך ביחד. ככה גדלתי, ככה סימנו אותי, ואני מאוד גאה בדרך שעשיתי. הייתי בא השנה להפועל ירושלים אם הייתי בורח מאחריות?".

     

    אני שואל למה זה מה שאנשים עדיין אומרים. הוא עונה במשפט שמסכם מבחינתי את הבעיה האמיתית של אוהד הכדורסל הישראלי עם קפטן הנבחרת שלו: "כי אנשים רצו לראות את עודד, רצו את העדי הבא. אבל אני לא עודד ואני לא עדי".

     

    זה הסיפור האמיתי כאן. התקשורת מכרה לאוהדים שהם הולכים לראות את הכוכב הגדול הבא, גארד סקורר שלוקח הכל על עצמו, וזה לא מה שיצא. הלפרין הוא הראשון שמודה בזה: "היו לי תקופות שהייתי הולך הצידה ומוותר לאחרים בקבוצה כשאולי לא הייתי צריך לוותר, וזה הספיק. לאנשים לא הייתה הסבלנות או ההבנה שזה תהליך: התקשורת אמרה משהו, זה נתפס, וזהו".

     

    רק לפני כמה עמודים כתב כאן ליאור אליהו שלספורטאי אין שום שליטה באופן שבו הוא מצטייר בתקשורת ואצל הקהל. להלפרין יש סיפור שמדגים את זה: "כשחזרתי מלובליאנה למכבי, אחרי שנבחרתי בדראפט, כבר עשו כתבה בחדשות של שמונה על הישראלי הראשון ב-NBA. רק בחרו בי בדראפט, סיבוב שני. לא יודע מאיפה זה בא או מי עשה את הכתבה הזאת. אבל זה גרם לכך שבגיל 22 באתי כישראלי מוביל למכבי, ואנשים ציפו לדברים שלא יכולתי לתת באותה עונה, וזה נשאר איתי. בעונה הבאה הגענו לגמר הפיינל פור ונבחרתי לחמישייה השנייה של היורוליג, זה כבר לא שינה. לא היה עוד ישראלי שעשה את זה, אבל לא דיברו על זה. דיברו על מה שהתאים לסטיקר. החטאה נגד חולון, הפסדים בגמרים. ככה זה".

     

    זאת כרוניקה מוכרת. מצד אחד תקשורת שממהרת להמליך את הנסיך, מצד שני בחור צעיר שלא עומד בציפיות שהקהל טיפח. בתרבות הספורט השטחית, האכזרית והצהובה שלנו, קצרה מאוד הדרך מאכזבה לכעס ומכעס לבוז.

     

    בוז. זאת מילה טעונה מאוד בהקשר של הלפרין, אתם יודעים. "הבוז שקיבלתי מהקהל של מכבי תל אביב זה הדבר שנשאלתי עליו הכי הרבה פעמים בקריירה", הוא אומר בלי טיפה של חוסר סבלנות, "ואני אגיד לך איך זה הרגיש באותו רגע, רבע שעה אחר כך, שעה אחר כך, שבוע, שנה ואיך זה מרגיש היום, כמה שנים טובות מאוחר יותר. בסדר? אז באותו הרגע זה השפיע עליי ב-100%, מנטלית ומבחינת כדורסל ומכל בחינה אפשרית. אחר כך פחות. אחר כך עוד פחות. היום זה כבר על אפס. זהו. התקדמתי".

     

    צריך רק זוג עיניים כדי לראות שהוא באמת נמצא במקום אחר. מספיק לשים לב לניואנסים הקטנים של ההתנהלות שלו על הפרקט: באחד המשחקים בפברואר, בזמן שהשופטים התעסקו באיזה החלטה, הוא עמד במרכז המגרש, החזיק את הכדור בשתי ידיים וזרק אותו גבוה בתנועה של שחקן כדורעף. כשהכדור נחת הוא עירסל אותו בתנועת קבלה של כדורעף, והשליך אותו שוב למרומים. שיחק. לבד. כמו ילד בפארק מתחת לבית שלו. כמו אחד שכבר לא לוקח שום דבר קשה מדי.

     

    הלפרין מתאר את זה ככה: "היום אני כבר לא מתרגש מסיטואציות קשות ויודע לשמוח יותר בסיטואציות משמחות. אם היום אשמע שריקות בוז, אני לא אתייחס לאלה ששורקים: אני אסתכל על אלה שלא שורקים. היום אני יודע להפריד בין אלה שחשובה לי דעתם ובין אלה שמתעסקים בכל המסביב. אלה שיש להם בראש תבנית או דמות שהם בנו, ולא מעניין אותם מה שקורה בפועל. זה כמו תאילנד: אף פעם לא הייתי שם, אבל שמעתי וראיתי. כשאגיע לתאילנד היא יכולה להיות יותר יפה ממה שחשבתי או יותר מכוערת ממה שחשבתי, אבל זה שאני דמיינתי אותה איכשהו לא אומר שהיא כזאת".

     

    בחודש פברואר לא היו שום שריקות בוז. ברצף משחקים אחד הראה הלפרין שהוא פשוט משחק כדורסל מצוין, אולי הטוב ביותר שלו מאז שהיה המלך הלא מעורער של נבחרת הנוער. זה התחיל במשחק הביתי נגד נס ציונה שבו קלע שש שלשות ומסר אסיסט אחד במחצית הראשונה, ואז הפך עורו מקלעי לרכז והוסיף שלשה אחת במחצית השנייה לצד שמונה אסיסטים, וסיים עם שורה סטטיסטית נדירה: שבע שלשות ותשעה אסיסטים. בניצחון החוץ בגלבוע הוא קלע 19 נקודות, ואחריו הגיע משחק היורוקאפ נגד לובליאנה שבו דרווין קיצ'ן נפצע, והלפרין לקח על עצמו יותר משימות ריכוז וניהול בדרך לעשר נקודות ולתשעה אסיסטים. במשחק הליגה העוקב, בלי קיצ'ן, קלע שבע נקודות בשבע זריקות בלבד. על הדרך הוא חילק 12 אסיסטים ואיבד רק כדור אחד. אני חוזר: יחס איבודים-אסיסטים של 1:12.

     

    "זה מה שאני הכי אוהב לעשות, לתת לקבוצה מה שהיא צריכה", הוא מנתח את התצוגות האלה. "אולי גם זה חלק ממה שתרם לסטיגמה שלי: אני לא רכז טהור ולא פיור שוטר ולא סקורר. אי אפשר להגדיר אותי כשחקן במילה אחת כמו שהיה אפשר להגדיר את קטש ואת גורדון. אבל כן חשוב לי לנצח ומאוד חשוב לי להיות חבר טוב לקבוצה. חשוב לי שתהיה מחויבות, ובתוך זה אני אעשה מה שהקבוצה צריכה". ואם היום ירושלים צריכה שהוא יעשה קצת מהכל, אז הוא עושה קצת מהכל. אם היא צריכה בעל בית, הוא יהיה בעל בית.

     

    הלפרין אטם אוזניים לרעשי הרקע כשחתם בירושלים. "לא קיבלתי פידבקים טובים מבחוץ על המועדון", הוא משתף בלבטים שחווה בקיץ האחרון, "אבל הרגשתי דברים טובים, ראיתי מי האנשים ומה הם עושים, והבנתי שזה זה". במילים אחרות, הוא התעלם מהחוכמה המקובלת והלך עם השכל הישר ועם מה שראה בעצמו. הוא לא יגיד את זה, אבל נדמה לי שאנחנו יכולים ללמוד ממנו משהו בהיבט הזה.

     

    "היום אני מבין כמה ההחלטה הייתה נכונה, מהדברים הגדולים ועד לקטנים", הוא אומר. "באתי לקבוצה שאף פעם לא זכתה באליפות, וזה אתגר ענק. אם הייתי הולך למכבי תל אביב או לחו"ל, הייתי הולך למשהו מוכר. ורציתי משהו אחר. בגיל 30 רציתי להתחיל פרק חדש, עם קבוצה שמתחילה פרק חדש".

     

    אבל הוא דיבר גם על הדברים הקטנים. נגיד, "ללכת לאכול חומוס עם המנכ"ל של הקבוצה. אלה דברים שלא היו לי בעבר ואין לי ספק בכלל שזה מוציא ממני את המיטב". וכשהלפרין מדבר על דברים שלא היו לו בעבר, אנחנו מיד חושבים על מכבי תל אביב. על מה היה קורה לולא שיחק בחו"ל בשש משמונה השנים האחרונות. זאת שאלה שהוא חושב עליה רגע לפני שהוא עונה.

     

    "אם הייתי נשאר כאן כל הזמן הזה", הוא אומר, "הייתי היום שחקן פחות בשל. פחות מוכן, למשל, לקחת על עצמי את התפקיד שיש לי בירושלים. בחו"ל חוויתי כל כך הרבה דברים שונים. נגיד, לבוא למשחק ליגה כאנדרדוג מוחלט. זה משהו שלא היה קורה לי אם הייתי נשאר במכבי כל השנים האלה. הדברים האלה בונים. זה ניסיון יקר. וכמובן השקט. גם השקט עזר".

     

    אוקיי, אז זה הכדורסלן שהוא בגיל 30. לקראת סוף הזמן שלנו יחד אני שואל על הגבר שהוא היום. "אחד שהמשפחה חשובה לו יותר מכל ושתמיד יעשה הכל כדי לא לאכזב חבר", הוא עונה, "וגם אחד שלפעמים לוקח את העבודה הביתה. אם יש למישהו יום רע במשרד והוא חוזר הביתה עצבני, לפחות הוא לא צריך לשמוע על זה בחדשות הספורט, ביציע העיתונות ולמחרת בעיתון, כשבין לבין יש גם טלפונים עם הסוכן. זה ככה כשאתה שחקן כדורסל, ואני לא רק עוד שחקן שצמח פה. אני קפטן הנבחרת ומדברים עליי בצורה קצת שונה. היום אני מאוד אוהב את זה. היום אני נהנה מזה".

     


     

    הגיע הזמן שגם אנחנו נתחיל ליהנות.

     

    הסתובב חודש עם הלפרין: ניצן פלד. סייע לאליהו כטריילר מאחור: גלעד צוויק

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים