תרבות הסמים של לוס אנג'לס

שאול שוורץ כבר היה פחות או יותר בכל מקום שיש בו מלחמה בעולם. כצלם עיתונות הוא התרוצץ באפגניסטן, הסתובב ברואנדה ונכנס עם צה"ל לרמאללה, ראה זוועות, גופות והרבה דם. הוא חשב שהתחסן, עד שמצא את עצמו בעיר חוארז שבמכסיקו, מצלם סרט על המלחמה האבודה בסחר הסמים, על המחיר הנורא שהיא גובה מאזרחים חסרי ישע ועל התרבות הפסיכית לחלוטין שהיא מייצרת. "אתה יוצא מאל פאסו, טקסס, העיר הכי בטוחה בארה"ב, הולך 10 דקות ברגל ומגיע למקום יותר נורא מבגדד", אומר שוורץ, צלם ישראלי המתגורר היום בניו יורק, "זו מכונת דם בלתי פוסקת. הייתי בהרבה מקומות רעים בעולם, אבל אף פעם לא הרגשתי כזה חוסר אונים".

מחוסר האונים הזה יצא סרט תיעודי שהדרך המילולית היחידה לעשות איתו צדק זה להגיד לכם למצוא דרך לראות אותו. 'נרקו קולטורה' הוא תיעוד מדהים של ההרס הנורא שזורעים קרטלי הסמים במכסיקו, בשיתוף פעולה מלא, מרצון או לא, של המלחמה האמריקאית חסרת התוחלת בהם. במשך שנתיים עקבו שוורץ והמצלמה שלו אחרי גיבורי המציאות הזו, משני צידי הגבול, כשהטוויסט הגדול של הסרט הוא תיעוד תרבות הערצה מטרידה שמתפתחת אצל בני נוער ממוצא מכסיקני החיים בארה"ב, ומבחינתם ראשי הקרטלים האלה הם כמעט רובין הוד. ומי שחושב שתפיסתו לפני מספר שבועות של מלך הקרטל הגדול מכולם, אל צ'אפו, תשנה משהו, כדאי שישכח מזה מהר. "זה לא ישנה כלום, ואולי אפילו יגרום ליותר אלימות כי עכשיו יהיו מאבקי כוח", אומר שוורץ, "אל צ'אפו החזיק חצי מדינה והמלחמה על השוק האמריקאי היא מאוד אלימה. אחרי שתפסו אותו שמנו לינק לידיעה בעמוד הפייסבוק שלנו. בשעות הראשונות כל התגובות היו 'זה לא הוא, זה כפיל, עבדו עליכם'. אחר כך כשהתברר שזה כן הוא, התגובות הפכו להיות בעיקר לטובתו".

איך מגיע צלם מרעננה לעשות סרט על חוארז?

"עזבתי את הארץ לפני 15 שנה כי קצת נמאס לי מהביצה ורציתי לצלם דברים אחרים. איכשהו התחברתי למכסיקו. אני יודע את השפה, הייתי נשוי תקופה לאשה מכסיקנית, מכסיקו מרתקת אותי. ב-2008 כל נושא המלחמה בסמים ממש תפס תאוצה והתחלתי להסתובב בגבול של ארה"ב עם מכסיקו. צילמתי בחוארז והתמקדתי בסיפור הרגיל של האלימות. למרות שהתמונות היו טובות והתפרסמו בכל מקום, הרגשתי שזה לא מעביר את האפקט, שאנשים לא מזדעזעים. אמרו לי 'עבריינים הורגים עבריינים, יש את זה בכל מקום'. הבנתי שהדרך היחידה להמחיש את זה היא בסרט. ובאמת פתאום הכל הופך להיות כל כך ברור, מה הקרטלים האלה עושים ומה מביא את הילדים לחשוב שהפושעים האלה הם באמת איזה רובין הוד".

כמה פעמים ביקרת שם?

"בערך 20 פעם בשנתיים. הפעם הראשונה היתה פשוט מדהימה. נסעתי לחוארז בכלל בשביל משימה אחרת לגמרי, ותוך יום הבנתי שמה שהולך פה זה לא ייאמן. מלחמה של ממש על הגבול ואף אחד לא מדבר על זה. התחלתי להסתובב עם עיתונאים מקומיים בין הזירות והגופות, ושמתי לב שלכל מקום מגיע וואן לבן ובתוכו חוקרי מז"פ מכסיקנים. חשבתי שאם אצליח להתחבר אליהם זה יתן לי גישה יותר קלה, ואולי גם יותר בטוחה, לזירות עצמן. לקח קצת זמן, אבל הצלחתי להכיר את מפקד היחידה, והוא נתן לי גישה שהם לא נותנים לצלמים מקומיים מחשש שדברים ידלפו".

חוקר מז"פ בשם ריצ'י הוא הגיבור הראשון של הסרט. שוורץ נצמד אליו לכל מקום. ריצ'י מדבר בחופשיות רבה, שמדהימה במיוחד כשרואים כי רוב השוטרים האחרים מסתובבים עם מסיכות שאמורות להגן עליהם מפני זיהוי על ידי סוחרי סמים. "אני חושב שבהתחלה ריצ'י לא לגמרי הבין במה מדובר, הוא חשב שאני אבוא פעם פעמיים, לא שאשב לו שנתיים על הווריד. ביחידה הזו יש בין 25-30 איש, יש תחלופה גבוהה כי מאוד קשה להחזיק מעמד בעבודה הזו ויש גם כאלה שפשוט נרצחים על הדרך. רובם דווקא הסכימו להצטלם כי אני עיתונאי זר, זו העיתונות המקומית שהם בורחים ממנה".

שמת לעצמך מגבלות עיתונאיות?

"כן. מהר מאוד השלמתי עם העובדה שאני לא בתפקיד העיתונאי החוקר. לא שאלתי מי רצח את מי ואיך עברו הסמים. רציתי לראות איך זה לחיות בגיהנום כזה מושחת שנמצא מטר וחצי מקליפורניה. הבנתי שיהיה מסוכן לשאול יותר מדי שאלות. בהתחלה היינו עומדים מאחורי הקו הצהוב בזירות הרצח. לקרטל יש מודיעים בכל מקום, כך שבכל פעם שירדנו מהוואן הזה היו מסתכלים עלינו, מי אלה ומה אלה. פעם מצאו שם קבר אחים של 22 איש, ושמענו בוואן את החבר'ה של המז"פ מדברים על זה שאולי בכלל הצבא רצח את כל אלה. זה בדיוק סוג השיחות שלא רק שלא צילמנו, אלא הבנו שעדיף שלא נשמע. לא פחדתי שיהרגו אותי בטעות, פחדתי שיהרגו אותי בכוונה, פחדתי לדעת דברים שאני לא צריך. פעם היינו בזירת רצח ומישהו ניגש לאיש הסאונד ואמר לו באוזן 'אתם כולכם תמותו'. דברים שם קורים מאפס למאה בחצי שניה. כשנכנסתי עם צה"ל לרמאללה היה אולי יותר מפחיד מבחינת האקשן המלחמתי, אבל פה זה משחק מוחות והחיים נורא נורא זולים".

בצד השני של הגבול, הכוכב של שוורץ הוא בחור מכסיקני בשם אדגר, שגר בלוס אנג'לס ומתפרנס מכתיבה והפקה של שירי הלל לראשי הקרטלים. יום אחד, בעודו מצלם זירת רצח בטיחואנה, קיבל שוורץ טלפון שהזמין אותו לראות הופעה בריברסייד שליד לוס אנג'לס. "צילמתי את הרצח, עברתי את הגבול ושעה אחר כך הייתי בריברסייד. הייתי בהלם ממה שראיתי. המוני אנשים במועדון רוקדים לצלילי שירי הלל לנרקו. צילמתי כמו מטורף. אז גם הבנתי שהסטילס באמת לא יכול להעביר את זה כמו הסרט".

עוצמת ההערצה של הילדים האלה לאנשים כמו אל צ'אפו עוברת בכמה סצינות פשוט מזעזעות.

"ביום הראשון שראיתי את ההופעה בריברסייד ממש שנאיתי אותם. באתי מזירת רצח עם בגדים מסריחים ואני רואה אנשים שרים שיר הלל לסרטן הזה. עם הזמן הכרתי את אדגר, מצאתי בו צדדים נחמדים, הבנתי שהוא מפרנס משפחה מהקשקוש הזה ובלי זה הוא בטוח היה בכלא".

עדיין לא מצדיק את ההערצה הזו. מאיפה זה בא?

"זו הדרך של חבר'ה מכסיקנים צעירים באמריקה להתחבר לשורשים שלהם, במיוחד אם הם כבר ממש ילדים אמריקאים שהולכים למועדוני היפ הופ או מועדונים אחרים וזה לא מדבר אליהם. זה שלא תפסו את אל צ'אפו עד עכשיו רק הגדיל את המיתוס שלו - הנה הפרחח שמנצח את כל הכסף והעוצמה. אדגר יגיד לך 'מה, טרנטינו לא עושה סרטים אלימים? אתם לא מעריצים את המאפיה האיטלקית בקולנוע ובטלוויזיה?'. הילדים אומרים לי 'כולם שקרנים וצבועים, בסופו של דבר כולם עושים כסף מהמלחמה בסמים ולאף אחד אין באמת אינטרס לעצור את זה, לפחות אנחנו אומרים את האמת'. אמת פסיכית, אבל אמת. פעם השירים האלה היו מאוד מעודנים, מין שירי מחאה בוב דילנים על המציאות המכסיקנית. אבל כשהתחילה המלחמה נגד הסמים ב-2006 הכל הפך להיות קיצוני. פעם מכסיקני היה רוצה להגיע למכסיקו סיטי ולהצליח שם, היום הם רוצים להצליח בלוס אנג'לס".

נשמע שפיתחת טיפה הזדהות איתם.

"לא, ודאי שלא, אבל אני מבין יותר מאיפה זה בא. כל הזמן חיכיתי שאדגר יתפוס את עצמו, אבל הוא לגמרי בתוך זה. בפעם הראשונה שהוא והלהקה ראו את הסרט, היו מחיאות כפיים ובסוף אדגר יצא במהירות החוצה. הלכתי אחריו והוא אמר לי במבט מאוד עצוב 'שמת לי חתיכת מראה מול הפרצוף'. התקווה שלי היא שהסרט יראה לילדים משהו שהם לא יוכלו להתכחש אליו, שאולי הם יבינו שהם הופכים את הרוצחים האלה לגיבורים. אבל אני כן מבין מאיפה זה בא. אלה ילדים לטיניים בארה"ב שפתאום מצאו משהו להתחבר אליו".

'נרקו קולטורה' נעשה בתקציב של 350 אלף דולר – נמוך מאוד יחסית למורכבות של הסרט - וזכה לתגובות נלהבות כשהוצג בפסטיבל 'סאנדנס' האחרון. את שוורץ בן ה-39 התהליך מילא בעיקר כעס. "מקבלים פה את הסטטוס קוו, אין מה לעשות, נחיה עם זה, קצת כמו עם השטחים בארץ. זה זוועה שמשלימים כאן עם המציאות הזה ואמריקה צריכה לקחת אחריות. כל הנשקים שמגיעים למכסיקו באים מאמריקה, ואמריקה היא הצרכן הכי גדול של הסמים. כל המלחמה הזו בסמים לא עובדת, המחיר של הקוקאין רק יורד כל הזמן והוא הופך יותר ויותר קל להשגה. במכסיקו נהרגו מ-2006 80 אלף איש, באמריקה יושבים מיליונים בכלא על הסמים הכי קלים, הממשלה רק שופכת עוד ועוד כסף על אסטרטגיה כושלת, וכמובן שהאמריקאים לא מוכנים לשום הגבלות על הנשק. ומי משלם את המחיר? ילדים מכסיקנים בחוארז. אז הנוער המכסיקני רואה את כל זה ואומר 'לעזאזל, כולם משקרים, כולם צבועים', וככה ראשי הקרטלים האלה הופכים אלילים יווניים. בכלל לא משנה שתפסו את אל צ'אפו, מהר מאוד יהיה אל צ'אפו חדש".