שתף קטע נבחר

"הגעתי לשיא? זו רק ההתחלה!"

נינט טייב, מיתוס ישראלי מגיל צעיר, מגיעה להופעה חד-פעמית במועדון 'שלישי ישראלי'. ראיון עם מי שהתחילה כמאמי לאומית ועכשיו היא רוקרית אש ולהבה

"הייתי ילדת שכונה בקרית גת בדרום הארץ. מאוד ביישנית, נחבאת אל הכלים, אבל כשזה היה נוגע להופעה או לעמוד בבמה ולשיר, והיו כאלו הרבה, בטקסי יום הזיכרון והשואה, בבתי ספר או בכל מיני טקסים עירוניים כאלה בעיר - אז כל הביישנות הייתה נעלמת. עד היום, על הבמה אני שונה מאוד מביום יום. הייתי ילדה מאוד ביישנית, אבל המופנמות הזאת בעצם גרמה לי לחפור עמוק ולהגיע למקומות שאני נמצאת בהם היום. אני מאוד אוהבת לחפור עמוק. נראה לי שמשם התחילו כל השירים שלי, זה בדיוק המקום שממנו אני כותבת.

 

"בשנים האחרונות לקחתי פנייה חדה מהקהל וממה שהוא רצה ממני. הלכתי למקום שלי, למה שאני רוצה להגיד. אז הייתה איזו התנגשות, היה נתק ביני לבין הקהל. הייתה תקופה שהקהל החליט לנטוש, אני לא יודעת מה הוא חשב, אבל בוא נגיד שהוא לא היה האוהד הכי גדול של המוזיקה שעשיתי אז. היום המצב כמובן מאוד שונה, יש לי קהל חדש שמאוד מעריך ומטפח את המוזיקה שלי והולך איתי את כל הדרך. יש הרבה הופעות מפוצצות ויש קהל מאוד כיפי ואני רוצה לתת לו בחזרה, אבל אני מודה שבעבר היו לי הרבה עניינים עם הקהל. זו מערכת יחסים היסטורית, מבוססת על יחסי אהבה שנאה.

 

 (צילום: מישל גבינט) (צילום: מישל גבינט)
(צילום: מישל גבינט)

 

"באתי מ'כוכב נולד' ואנשים הצביעו והרגישו שיש להם איזושהי בעלות עלי, וכשלא סיפקתי להם את הסחורה אז היה כעס מאוד גדול. אבל זה בסדר, זה תהליך והוא עבר והיום לשמחתי אנחנו במקום אחר לגמרי. היום לא נראה לי שמישהו יתחיל לטעון: "זה אמיתי? זה לא אמיתי?" זה מאוד משמח אותי, כי זו דרך מאוד ארוכה והיא משתלמת בסופו של דבר.

 

"זה לא ששיניתי סגנון ערב חורפי אחד, זה תמיד היה שם וחיכה להזדמנות. באתי מרוק, צמחתי לתוך סצינת הרוק הרדיו החזק הישראלי. גדלתי על 'נירוונה' בשנות התשעים, על הבמות בארץ בעטו אביב גפן, 'היהודים', 'איפה הילד' וכל להקות השוליים. זה ששרתי בגמר את 'ים של דמעות' הפך אותי, שלא באשמתי, לזמרת ארץ ישראל היפה. זה היה משהו שגוי, אבל מאז, למרות הסטיגמה, עשיתי דרך מאוד ארוכה. שלא תבין לא נכון, זה היה שיר אדיר, אבל פשוט רוק אנד רול זה משהו שתמיד היה בתוכי. רק בשנים האחרונות באמת היה לי את האומץ ללכת על זה ולא אחרי מה שדורשים ממני, ולהיות מוכנה לשלם כל מחיר".

  

 (צילום: מישל גבינט) (צילום: מישל גבינט)
(צילום: מישל גבינט)

 

הכל קרה כשהייתי בת 19. בהתחלה אני בעצמי לא הבנתי מה קורה ואם בכלל קורה. הייתי על סוג של ענן, שפשוט רכבתי עליו. טסתי על כמות האהבה העצומה שקיבלתי. בהתחלה היה לי מאוד נעים, ואז התחילו אצלי בפנים כל השאלות של בעצם למה אני מקבלת את כל האהבה הזאת, האם עשיתי מספיק בשביל זה וכל החפירות הארכיאולוגיות שאני מומחית בהן.

 

"אבל בעצם משם התחלתי לצאת לדרך החדשה כי רציתי להבין מה יש לי להגיד בתור אומן. הזכייה ב'כוכב נולד' היתה בעצם להתחיל באיזו פסגת הר, מבלי שטיפסתי את כל ההר הזה, והיה לי נורא חשוב כן לעבור את הטיפוס ולהרוויח ביושר את האהבה של הקהל.

 

"אי אפשר להשוות את העונות של 'כוכב נולד' שבאו אחרינו. אנחנו היינו העונה הראשונה, הכל היה מאוד תמים ואף אחד מאיתנו, לא המתמודדים ולא ההפקה, לא ידע מה זה הולך להיות. כל המתמודדים שבאו אחר כך ראו מה זה לחץ והתחילו לעבוד מהרמה שהעונה הראשונה קבעה. ואז זה היה להם הרבה יותר אינטנסיבי ולא פלא שהיה מאוד קשה. אבל אנחנו עושים מה שאנחנו הכי אוהבים לעשות, שזה לשיר וזה ליצור מוזיקה למרות התחרות ההיסטרית.

 

 (צילום: מישל גבינט) (צילום: מישל גבינט)
(צילום: מישל גבינט)

 

"אני חושבת שלולא המשפחה שלי והדרך שבה גדלתי והחינוך שקיבלתי מההורים, לא הייתי מצליחה לעבור את זה. היו באמת הרבה נקודות בדרך שכמעט ואיבדתי את שפיותי, אבל החינוך של אימא ואבא החזיק אותי. זה גם מה שגרם לי להבין באמת בסופו של דבר מה הדברים החשובים בחיים ולא לאבד את הראש.

 

"ההורים חינכו אותנו על אהבת האדם, לא משנה מי הוא ומה הוא ומאיפה הוא בא ומה המעמד שלו ומה הכוח שלו. וככה אני גם מתייחסת לאנשים, לקהל, לחברים, זה באמת לא משנה. זה שאני מפורסמת לא הופך אותי ליותר טובה מאף אחד. הכל תמיד בגובה העיניים אצלי ואני חושבת שזה מה ששמר עליי".

 

"היצירה והכתיבה הן מה שמדליק אותי, אבל הכי אני אוהבת לעמוד על במה, לשיר ולנגן ולעשות אהבה עם הקהל. זו הרגשה נהדרת, הרגשה שהצלחת לעשות משהו, להשפיע, להיכנס לאנשים ללב, לשמח אותם, לעצבן אותם, לגרום להם להרגיש משהו, לא משנה מה.

 

 (צילום: מישל גבינט) (צילום: מישל גבינט)
(צילום: מישל גבינט)

 

"היום אני כותבת את השירים שלי בעצמי, אבל אין לי שום בעיה עם שירים או לחנים של אחרים. כמובן שמאוד חשובה לי החותמת האישית, שזה באמת להגיד את הדברים בדרך שלי ובאני מאמין שלי, לשפוך את המחשבות ולתת את זה ישירות לקהל. אין לי שום עניין של אגו או משהו כזה, אני אשמח לשיר כל שיר שבאמת מדבר אלי, אבל היום רוב השירים האלה הם שירים שאני כותבת.

 

"אני כותבת יותר לעצמי ולא לקהל מסויים. אני כותבת את מה שאני מרגישה, אבל החומרים שלי נועדו לכל מי שירצה להקשיב. אני גם לא מאמינה בלהגדיר ולהגיד 'המוזיקה הזאת מתאימה לקבוצה הזאת', אין דבר כזה, זה היופי במוזיקה. אני יכולה לשמוע שיר באינדונזית ולהתרגש מבלי להבין את המילים, כי זה בדיוק הכוח של המוזיקה. זו השפה הכי מדוברת בעולם, כל אחד מבין אותה".

 

 (צילום: מישל גבינט) (צילום: מישל גבינט)
(צילום: מישל גבינט)

 

ידעת עליות וירידות, האם הגעת לשיא?

"אוי ואבוי לי אם הגעתי לשיא, זאת רק ההתחלה. אני כבר עשר שנים בטירוף של העבודה אבל השיא עוד לפניי לגמרי, בעזרת השם".

 

את מאמינה?

"אני לא דתיה, אני פשוט מאמינה באלוהים, אני חושבת שכל דבר שקרה לי בחיים קרה בגלל זה, כן בהחלט".

 

מה היתה הנפילה הגדולה שלך?

"לפני כמה שנים, הגעתי לאל. איי. כאורחת בגאלה של איזה אירגון ישראלי. אחת ההופעות הנוראיות ביותר שהיו לי בחיים. זו הייתה הפעם הראשונה שהופעתי בעיר, לא ממש ידעתי למה לצפות והתרגשתי, היו לי כאבים מתחת לחזה. כשאני בהתרגשות כזו, כל הגוף שלי פעיל, בוא נקרא לזה ככה, זו פשוט הייתה הופעה לא טובה".

 

עם מי אהבת לשתף פעולה על הבמה?

"שיתפתי פעולה עם כל כך הרבה אומנים ומכל אחד לקחתי משהו אחר, אני גם מקווה שנתתי משהו, אבל אני לא יכולה לענות על השאלה הזאת כלשונה, כי אם לא הייתי אוהבת לעבוד עם עמיתים מוזיקלים מן הסתם לא הייתי עובדת עם אף אחד. כל אחד שעבדתי איתו היה מורה שלי. שלום חנוך, גלעד כהנא, עברי לידר, היהודים. הם מורים מאוד גדולים".

 

את מי היית רוצה לפגוש בלוס אנג'לס?

"יש הרבה אנשים שהייתי רוצה לפגוש באמת. אחד הוא יותר זמר וכותב שירים מדהים, השני הוא שחקן. הראשון זה אלכס טרנר, סולן להקת "Arctic Monkeys", הייתי רוצה לשבת איתו לבירה. והשני הוא ג'ואקין פניקס, שהוא בעיניי אחד השחקנים הגאוניים בהוליווד היום. יכול להיות מטורף לפגוש אותם".

 

את משנה תסרוקות כל הזמן. אני סקרן להבין למה.

"אני מאוד אוהבת לגוון בחיים שלי, אם זה באיך שאני נראית, אם זה במוזיקה שאני עושה. אני חושבת שלהיות במישור או באיזשהו סוג של סטגנציה זה משהו שהכי מפחיד אותי, לא במובן הטוב של המילה, בצד המשעמם של המילה. בקשר לעניין של המראה החיצוני שמשתנה כל הזמן, זה לא משהו מתוכנן, אנשים תמיד חושבים שיש לי איזו סוללה של מעצבים שקובעים איך ומתי אני אשתנה ולמה, וזה כל כך תלוי ומותנה, כי זה הכל לפי המצב רוח שלי באותו יום, ככה זה היה עם כל התסרוקות למיניהן. אני גם מאוד אוהבת אופנה אז זה משהו שמאוד מדבר אלי. לנסות ולגוון".

 

יש בך עדיין מרד נעורים ?

"יש בי משהו מורד, זאת הגישה שלי בחיים, הייתי גם ילדה כזאת. בילדות המאוחרת שלי, גיל ההתבגרות, בוודאי שיש איזו התקוממות, אבל כל אחד עובר את זה. מרד הנעורים שהיה לי בגיל ההתבגרות, זה משהו שמקשיב לאינטואיציה שלי ולפעמים זה אומר ללכת כנגד כל השאר, זה לא משהו בכוונה. זה פשוט שאני באמת מקשיבה לעצמי על אף ההתנגדות מהשאר, זאת ההגדרה הכי טובה שאני יכולה לתת לך".

 

איך זה להיות סלבריטי גדול בישראל?

"בוא נגיד שכמעט אין יום שלא מחכים לי מתחת לבית, אבל זה לא משהו שאני נותנת לו יותר מדי מקום. בהתחלה זה היה די מטריף אותי, אבל עברתי כל מיני פאזות עם הפלישה לפרטיות הזאת, היום אני פשוט לומדת לא לתת לזה את המקום שלו, להמשיך ולעשות מוזיקה ולעשות את מה שאני אוהבת ולהתמקד בזה. מצאתי שכשאני לא נותנת לזה מקום בחיים שלי ושאני עושה את הדברים שלי באמת ממקום אמיתי ונקי, אז שאר השטויות זה ממש שטויות. וכשאני אומרת שטויות, אני מתכוונת לכל מה שקשור לרכילות וחדירה בלי גבולות לחיים הפרטיים שלי. זה באמת מוגזם ומציק. אני יכולה להבין שמתעניינים בחיים האישיים שלי, אבל יש איזה קו אדום שלפעמים הוא פשוט נחצה ויותר אני לא נותנת לזה מקום. אני מתמקדת במוזיקה, כתיבה, יצירה, אפילו מציירת קצת, זה מה שחשוב באמת".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: מישל גבינט
רוק אנד רול. נינט טייב בהופעה בניו-יורק
צילום: מישל גבינט
מומלצים