מסע טרקטורונים בירדן, דווקא בחורף
במקום לצלול מתחת לפוך בסוף שבוע חורפי במיוחד, שלחנו את רוני נאק לתור את המדבר הירדני בקור מקפיא. הוא נהנה מכל קילומטר
בתחילה הרגשתי כאילו טענו אותי לתוך אחד ממשחקי המירוצים המטורפים האלו של פלייסטיישן או אקס-בוקס. מרחבי מדבר סביבי, זר לי, בצבעים, בריחות ובטמפרטורות הנמוכות וסביבי 16 טרקטורונים, דוהרים במבנה לא מכונס ומהיר מאד. אין שביל, אין דרך ויש רק דיונות, נקיקים, חריצי מים ומסדרונות רחבים בין צוקי סלע אנכיים. הקצב מהיר מאד – מספיק מהיר כדי שיקבלו שלילה במקום, אם מדובר היה בישראל, אבל אנחנו בואדי רם. שמקבל אותנו אליו בשיא החורף, עם צבעים עזים, גשם, ברד, וריחות חזקים של פריחה.
לאתר השטח של רוני נאק
עברנו את הגבול
רכבתי על הכלי ה-17 במסע טרקטורונים אשר יצא לירדן בתזמון שהוא מוצלח וחסר מזל באותה מידה. 20 שנים לשלום הרשמי עם שכנתנו, יומיים אחרי תקרית הירי בגשר אלנבי, לתוך סופת חורף שהציפה את נחלי הדרום ושלחה רבים מחבריי לציד שיטפונות מוצלח מאד. לי ציפו שלושה ימים בירדן השכנה ובעיקר באזור ואדי רם - שהוא אתר מורשת עולמי של אונסקו - ושמו נגזר מרומו המתנשא לממוצע של 1,000 מטרים מעל לפני הים, עם פסגות הנושקות ל-1,800 מ'. ויש לכך משמעות רבה בעיקר בסופות החורף. ומי שמכיר קור מדברי עז יודע על מה אני מדבר.
כצפוי, המעבר לירדן הוא סבך בירוקראטי שלוקח מעט זמן ודי הרבה ממון. יהיה עליכם לתרגם את רישיונות הרכב, לעבור שרשרת עמדות ולהשתחרר מכ-300 דינרים המכסים את כל הנ"ל פלוס ביטוח חובה ולוחיות רישוי ירדניות. וכפי שיודע כל בוגר טאבה, רצוי להיות סבלניים מאד, להבין שבכל זאת מדובר בתרבות אחרת, לנשום אוויר ולזרום עם הפקידים החביבים בסך הכל.
היום הראשון מוקדש כולו לוואדי, להכיר את החברים בקבוצה ולהרגיל את העיניים לנוף המדהים של האזור. וה"מדהימות" הזו מכה בכל כך הרבה צורות שצריך לעצור רגע ולהבין את מה שהעיניים רואות. צוקים אדומים, נראים כגלידה נוזלית, חולות אדומים וצהובים, רכס רודף רכס של הרים וראשם בענן והכל מאד גדול, עצום ורם. הרבה גשם ירד בוואדי, הידק היטב את החולות והשאיר את האבק על הקרקע. בעיות עבירות לא היו - לא מהסוג המדברי של לשקוע בחולות. לעומת זאת, פגשנו יותר מפעם אחת מלחות מוצפות משול לשול בשכבת מים בת ס"מ ספורים, והקרקע מרגרינה חלקלקה.
גבול סעודיה
היום השני היה הארוך ביותר, יצאנו מזרחה מיד אחרי ארוחת הבוקר, לרמת המדבר המזרחית ולנגיעה בגבול הסעודי. אנו יוצאים מהוואדי דרך אזורים חקלאיים רחבי ידיים המנצלים את המים הרבים הנלכדים במלחות ומחלחלים לאדמה. ממשיכים וסופת חול מכה בנו, תוך דקות הראות יורדת לכמה עשרות מטרים, חול דוקר כל פיסת עור חשוף וגשם דק וטורדני יורד באלכסון כמתעקש להתגבר על שכבות הבידוד שלבשתי.
ככל שעלינו בגובה - לכמעט קילומטר וחצי מעל לפני הים - כך היה קר יותר והעננים ירדו נמוך יותר. הנוף המרהיב של הוואדי התחלף במישור חמאדה שטוח ואינסופי והאזור נראה כלקוח מסרט פוסט-אפוקליפטי. התחושה רק התחזקה כשהגענו לתדלק על דרך החאג' לסעודה. ארבעה חבר'ה, גרים בפחון רעוע, מוקפים חביות סולר, דלק ושמן, מתדלקים עם משאבה ידנית מתוך ג'ריקנים מוכתמים. וכדאי שתתקשרו אליהם לפני שאתם מגיעים - לא בטוח שיהיה להם דלק בכלל...
פגשנו שריד ממסילת הברזל התורכית שמלחמת העולם הראשונה עצרה את בנייתה ולא הושלמה מעולם, עצרו למנוחה במצד פצוע על דרך המסחר העתיקה, וירדנו בחזרה לפנות ערב לוואדי רם ולנחמה שמגיעה עם סוף הסופה וחמימות של אוהל בדואי ותה מרווה מתוק.
הביתה
לא לפני שנבקר כמה מהדיונות הגבוהות יותר של הוואדי. אני מוותר, אבל כמה אמיצים ובהם גם ג' (נכה צה"ל קטוע רגליים) מצליחים להתגבר על הדיונה העצומה ולהגיע לראשה. נפרדים מהוואדי ברכיבה מהירה מאד, טסים מול הקשתות ויוצאים לנוף הררי המזכיר מעט את צפון הבקעה - רק הרבה יותר גבוה.
נקב ג'בל עווינת - הוא השם של ההר ואנו יורדים לערבה על מותניו הדרומיות. זו אחת הדרכים היפות בהן נהגתי מעולם - בלי להגזים. ציר הררי צר, ומתפתל מעברו האחד תהום פעורה ומצידו האחר קיר תלול. אני לא יודע על מה להסתכל קודם, על השביל או על הנוף המדהים והכל-כך-שקוף של המדבר אחרי הסערה.
ההר נגמר ואנו נכנסים לערוץ חצצי וקניוני אשר נשטף רק יום קודם בשיטפונות. החשש שלא יהיה לנו מוצא דרך המפלים שלו מתבדה, ואנו חוצים שדות בולדרים וסלעים ללא דרמה מיוחדת עד שיוצאים לדיונות הירוקות והפורחות שבערבה הירדנית - המדבר בשיא פריחתו. ואנו מתקלפים משכבות הבידוד הרבות אשר נערמות על המושב.
כשעה על הכביש הירדני וחזרנו למעבר הגבול המנומנם והרגוע. מד המרחק מורה על 500 קילומטרים מאז חמישי בבוקר - הספק יפה. החזרה לישראל קלה ומהירה הרבה יותר. אני נוהג את עשרות המטרים שבין המחסומים ואת פניי מקבלת סלקטורית אסופת שיער ששואלת בחיוך האם התיקים שלי, מי ארז אותם והיכן הם היו - איזה כיף לחזור הביתה.
הכותב היה אורח מועדון שטח ופנאי של עופר אבניר
תודות: עופר אוגש (אתר השטח) וטריפ טרקטורונים
לפנייה לכתב/ת 
