שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    סדרה עם לב: נפרדים מ"איך פגשתי את אמא"
    אלפי בדיחות ממוחזרות, תשע עונות, זוג מגפיים אדומים ואחד - חכו לזה - בארני סטינסון: נקודות התורפה של "איך פגשתי את אמא" אמנם התרבו מעונה לעונה, אבל בכל זאת אתם תגעגעו אליה
    דבר אחד חשוב לזכור לגבי "איך פגשתי את אמא": לא צריך צריך לשפוט אותה לפי מה שאתם מרגישים כלפיה כרגע, אלא לפי מה שהרגשתם כשפגשתם אותה.

     

    באחד הפרקים האחרונים של העונה התשיעית והאחרונה, שמסתיימת תיכף (הלילה, ב', ישודר הפרק האחרון ב-yes) , יושב טד, גיבור הסדרה, עם האמא שאותה הוא מחפש כבר יותר מ-200 פרקים (אפילו מרקו היה יותר זריז) ומבין שהם כבר סיפרו אחד לשנייה את כל הסיפורים שיש להם לספר. על העז, האננס, התערבות הסטירות, ה"סנדוויצ'ים", הכפילים, רובין ספרקלס, אף אחד לא שאל אותך פטריס, על זה ששום דבר טוב לא קורה אחרי שתיים בלילה. הכל כבר נאמר.

     

    ובשלב הזה, במקום להתבאס כמו שרוב הדמויות ברוב הסדרות היו עושות, הם נותנים כִיף. מרוצים מעצמם שהגיעו למעמד הזה של זוג זקן שכבר אין לו מה להגיד יותר. מבחינתם, זה לא בהכרח מעיד שהם משעממים או תקועים בעבר, אלא זה סימן למשהו טוב, לקירבה ארוכת שנים, לאינטימיות. לשׂיבה זוגית שהורווחה ביושר.

     

    זוכרים לה את הימים הראשונים. "איך פגשתי את אמא" (צילום: CBS) (צילום: CBS)
    זוכרים לה את הימים הראשונים. "איך פגשתי את אמא"(צילום: CBS)
     

    כך בדיוק כדאי להתייחס גם ל"איך פגשתי את אמא" – לזכור לה את הימים שבהם היא ריתקה אותנו עם סיפורים מקוריים על העבודה המסתורית של בארני, המגפיים האדומים של טד, קנדה, שיחות בטלפתיה, האיש העירום, חליפות, דלעת זנותית ומטרייה צהובה. ונזכור את כולם, ולא רק את הארבע עונות האחרונות שבהן היא כבר התחילה לחזור על עצמה, לחיות על אדי תהילת העבר, להיתקע ולקרטע. זה מגיע לה. כי יש סיבה לכך שהסדרה הזאת זכתה להגיע לעונה תשיעית - הישג די נדיר לסיטקום בימינו - ויש גם סיבה לכך שאנחנו נגררנו עד הלום יחד איתה, גם אם התלוננו כל הדרך. והסיבה היא שזאת - חכו לזה - באמת סדרה טובה.

     

    המבקרים בארצות הברית מעולם לא אהבו את "איך פגשתי את אמא". בתשע השנים שחלפו מאז שעלתה למסך ב-2005, היא היתה מועמדת לאמי בסך הכל פעם אחת, והשחקן היחיד שקיבל מועמדות על התפקיד שלו היה ניל פטריק האריס (בארני). שניהם לא זכו. היא לא היתה מוערכת כמו "רוק 30" או "משפחה מודרנית", ולא הגיעה לנתוני רייטינג מבהילים כמו "המפץ הגדול " ו"שני גברים וחצי", ימח שמן.

     

    דווקא עכשיו, כשהיא עוד שנייה הולכת לגן עדן בעקבות אבא של מארשל, פתאום המבקרים נזכרו לחבק אותה. פתאום ב"וושינגטון פוסט" מדברים על כמה היא היתה מחוברת לקהל הצעיר, במגזין "The Atlantic" מסבירים מה הטלוויזיה האמריקנית תפסיד כש"איך פגשתי" תיגמר, וב"ניו יורק מגזין" מתחננים: "בבקשה שלא נגלה שהאמא מתה בפרק האחרון!", כאילו פתאום כל כך אכפת להם מהסדרה שעד לפני רגע השמיצו. ואפשר להבין את זה: "איך פגשתי" היא סדרה שעוסקת, בין היתר, בנוסטלגיה, ולקראת הסוף המבקרים מתרפקים על הזיכרונות.

     

    ניל פטריק האריס. היחיד שהיה מועמד לאמי (צילום: CBS) (צילום: CBS)
    ניל פטריק האריס. היחיד שהיה מועמד לאמי(צילום: CBS)
     

    ומה הוא בדיוק הדבר הטוב הזה שאנחנו מתרפקים עליו, שהיה שם לפחות עד העונה שבה בארני ורובין הפכו לזוג וחירבשו את הכל? הגרעין הזה שהופך את "איך פגשתי" לסדרה שברור לנו שיש טובות ממנה, אבל אין טובות כמוה? היה לה קונספט מתוחכם של פלאשבקים ומסעות בזמן. ותעלומה גדולה שגרמה לצופים לזקוף אוזניים, לצוד בעיניים כל פרט, ובעיקר לחרוק שיניים ולשרוד את העונות החלשות רק כדי לגלות מה קורה בסוף. ושחקנים עם כימיה מצוינת. ותחושה שהיא הדבר הכי קרוב בטלוויזיה ל"חברים" חוץ מהשידורים החוזרים של "חברים". ואת ניל פטריק האריס. והיא היתה מלאה בכיף, בתובנות על החיים של אנשים צעירים בעיר הגדולה ובקאץ' פרייזים ובדיחות חוזרות שממשיכות לחזור גם כשבא לך שהן יתאבדו כבר. אבל יותר מכל זה, היה לה לב.

     

    "איך פגשתי את אמא" עשתה את מה שרוב הסיטקומים בימינו לא מעזים – היא הציגה דמויות עגולות, מורכבות, שטרחו להשתנות מעונה לעונה, גם אם זה אומר שהן נהיו זקנות יותר ומגניבות פחות. אלה דמויות שצחקנו איתן, אבל לא עליהן. חלקנו אפילו התרגשנו כשטד נפרד סופית מהאובססיה שלו לרובין על החוף בפארהמפטון, בעוד היא מתעופפת באוויר לצלילי "Eternal Flame". כן, איזה קיטש, אמאלה, אבל זו "איך פגשתי את אמא". סדרה מצחיקה בלי להיות צינית. מגניבה בלי להיות מרירה. סדרה קומית שכולנו רוצים לדעת מה יקרה לדמויות שלה בפרק האחרון. נסו רגע להיזכר מתי בפעם האחרונה הרגשתם כך כלפי דמויות בסיטקום של רשת ברודקסט אמריקנית.

     

    מצחיקה בלי להיות צינית (צילום: CBS) (צילום: CBS)
    מצחיקה בלי להיות צינית(צילום: CBS)
     

    אבל כל דבר טוב ב"איך פגשתי את אמא" הופך בסופו של דבר גם לנקודת התורפה שלה. כי היוצרים של הסדרה פשוט לא יודעים איך ללחוץ על הברקס בזמן. וככה יש עוד פלאשבקים, ועוד דייטים מיותרים של טד, ועוד דרכים מופרכות שבהן בארני מצליח להשיג בחורות בחליפת צוללן תוך כדי שהוא מדבר כמו ילד קטן ונועל את המגפיים האדומות, ועוד רגע חמוד בין ליליפאד למארשמלו, ועוד פעם האננס, ורובין ספרקלס והעז והכפילים ופטריס, ולפני שאנחנו שמים לב, מרוב רגעים קסומים כבר אפשר להקיא קיא קסום. גם העונה האחרונה, השנויה במחלוקת (נדמה לי שכולם שנאו אותה, אני לא) כלאה את עצמה בתוך קונספט "הכל מתרחש ביומיים" תובעני, שמצד אחד איתגר את הכותבים ונתן לקונספט השחוק איזו סטירת ריענון קטנה, ומצד שני, העניק לנו תענוגות מפוקפקים כמו פרק שכולו בחרוזים או פרק שבו מארשל לומד איך לתת את הסטירה של אלף השמשות המתנפצות. הצילו.

     

    עוד רגע קסום (צילום: CBS) (צילום: CBS)
    עוד רגע קסום(צילום: CBS)
     

    סיטקום של פעם

    אבל חכו לפני שאתם נושמים לרווחה, כי עוד רגע כבר תתגעגעו לסדרה הזאת, שמשאירה אחריה אדמה חרוכה של סיטקומים חדשים ולא מוצלחים שהגישה לנו הטלוויזיה האמריקנית בשנים האחרונות. הטובים שבהם - "ברוקלין 9-9" ו"המטורפים", נניח - די מצחיקים ברגעים מסוימים, וברגעים אחרים הם ערימה של פאנצ'ים מתאמצים שנאמרים על ידי דמויות חד ממדיות. ושניהם לא יחזיקו אותי תשע עונות שלמות מול המסך.

     

    תיכף יצטרף אליהם גם "איך פגשתי את אבא", הספין אוף המתוכנן בכיכובה של גרטה גרוויג ההיפסטרית ("פרנסס הא"), שיוצרי "איך פגשתי" המקורית כבר מדווחים בטוויטר עד כמה הם מרוצים ממנו. כמו שאנחנו מכירים אותם, זה אומר שהם ינסו למחזר שם את כל השטיקים של "אמא" עד שאפילו ראנג'יט הנהג יתבייש לקבל שם תפקיד אורח.

     

    ניפגש בספין אוף? (צילום: CBS) (צילום: CBS)
    ניפגש בספין אוף?(צילום: CBS)

    "איך פגשתי את אמא" הוא הסיטקום-של-פעם המגניב האחרון. זה מה שהפך את הסדרה הזאת לכל כך פופולרית, העובדה שהיא הצליחה להיות מיושנת וחדשנית בבת אחת, וכך גם לפנות לצעירים ולמבוגרים ולאפשר לכולם ליהנות ממנה במידה כמעט שווה. כי היא סחית ורגשנית כמעט כמו שהיא קולית ומעודכנת, כי היא מצולמת באולפן עם שלוש מצלמות וצחוק מוקלט כמו הסיטקומים של האייטיז, אבל יש לה קונספט וקצב ושפה שלא היתה להם זכות קיום בעולם ללא טוויטר ויוטיוב ואייפון.

     

    למעשה, "איך פגשתי את אמא" סובלת מאותה בעיה ש"אבודים" סבלה ממנה כשירדה מהמסך לפני ארבע שנים: זקנתה מביישת את נעוריה. העונות האחרונות הצולעות שלה הצליחו להשכיח מאיתנו את העובדה שהגענו אליהן רק כי מלכתחילה התאהבנו והתמכרנו. ויש עוד כמה דברים משותפים לשתי הסדרות האלה: שתיהן מלאות בפלאשבקים ובעיסוק בזמן, ושתיהן הציבו תעלומה גדולה במרכז העלילה שלהן.

     

    אבל יש ביניהן גם הבדל מהותי: אחת הציגה מיליון שאלות ולא טרחה לענות עליהן, בעוד שהשנייה עשתה מאמצי-על בפרקים האחרונים כדי לקשור בסרט את כל הקצוות. אחת מהן עלתה לאוויר בלי לדעת איך היא תיגמר, בעוד שלשנייה כבר צולמה סצנת סיום עוד לפני שהפרק הראשון שלה שודר (הם היו חייבים להכין מראש את התגובה של הילדים של טד לפני שהשחקנים שמגלמים אותם יגדלו). אחת מהן גם העניקה לצופים שלה את אחד הסיומים הכי לא מספקים שאי פעם נראו על המסך הקטן. והשנייה? איכשהו, יש לי תחושה שזה יהיה סיום ששווה לחכות לו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים