שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    סיפור הצלחה

    היא גדלה בפתח תקווה. בגיל 25 היא הגיעה לקנדה. עשור וחצי לאחר מכן היא הפכה לאחד השמות החמים ביותר בעולם הספרות הצפון אמריקאית. סיפורה של איילת צברי

    אומרים שתמונה אחת שווה אלף מילים. במקרה של איילת צברי, סופרת וצלמת קנדית-ישראלית המתגוררת בקנדה מזה 15 שנה, השילוב היצירתי בין תמונות למילים שווה הרבה יותר מכמה אלפים בכל הנוגע לתוצר האומנותי שהיא מפיקה.

     

    צברי (40) שנולדה וגדלה בפתח תקווה, מעידה על עצמה כי "חיידק" היצירתיות קינן בגופה כבר מגיל צעיר מאוד: "זה הדבר היחיד שרציתי לעשות מאז שאני זוכרת את עצמי. התחלתי לכתוב ברגע שלמדתי את האלף-בית ועוד לפני זה נהגתי לספר סיפורים בעל פה ואפילו ציירתי קומיקס ללוות אותם. לאחרונה כשהייתי בארץ אמי הראתה לי סיפורים שכתבתי בכיתה א' וחלקם עוד מנוקדים. בגיל עשר התחלתי לשלוח מכתבים ל"הארץ שלנו" ובתיכון הייתי כתבת נוער ב"מעריב לנוער". עבדתי כעיתונאית במשך כמה שנים, אבל גם זה בא מתוך רצון לכתוב פרוזה. פרשתי כשהבנתי שהעיתונאות נגסה מהזמן וההשראה שרציתי להקדיש לכתיבה היצירתית".

     

    לאחר שסיימה את שירותה הצבאי החליטה צברי לראות את העולם: "טיילתי הרבה בשנות ה-20 שלי. ביליתי תקופות ארוכות בהודו וגרתי במנהטן כמה חודשים. שרצתי גם על חופים בתאילנד למספר חודשים וניסיתי את לוס אנגלס לחודש. אחרי שבעל המספרה הישראלי בה חפפתי ראשים, מול אולפני NBC, לא שילם לי את הכסף שהיה חייב לי החלטתי לחזור להודו", היא מספרת בחצי חיוך. בשנת 1998 כשהיא בגיל 25 צברי עברה להתגורר בוונקובר שבדרום מערב קנדה.

     

    צילום: אלסין דוידי ()
    צילום: אלסין דוידי

     

    טיילת בכל כך הרבה מקומות בעולם, מדוע מכל המקומות החלטת לחיות דווקא בקנדה?

    "זאת לא היתה בדיוק החלטה. בשנות ה-20 המוקדמות שלי טיילתי המון ובאחד מטיוליי בהודו פגשתי בחור קנדי מווקובר. התאהבנו, ולאחר שהוא בא לתל אביב לגור איתי לתקופה ועוד כמה טיולים משותפים, נסעתי לקנדה בלי תוכנית ממשית להישאר לאורך זמן. מערכת היחסים נגמרה לאחר כמה שנים אבל משום מה אני נשארתי".

     

    לאחר הגעתה לוונקובר צברי החליטה להוסיף מימד אקדמי לפן היצרתי שלה והיא נרשמה ללימודי צילום וקולנוע באוניברסיטת קפילאנו בעיר. "כשהגעתי לונקובר היה לי קשה עם אובדן השפה", מספרת צברי, בישראל עבדתי כעיתונאית ב"מעריב", כתבתי סיפורת בעברית והשפה העברית היתה חלק גדול מהזהות שלי. הרגשתי מתוסכלת מחוסר היכולת שלי לתקשר ולהתבטא באותה רמה שלה הייתי רגילה. ההחלטה ללמוד צילום וקולנוע באה מתוך רצון למצוא דרך חדשה לספר סיפורים שאינה תלויה במילים". בשנת 2001 צברי סיימה את לימודיה באוניברסיטה כאשר תמונות שצילמה הוצגו זמן קצר לאחר מכן ב- "Presentation House Gallery" בצפון ונקובר. במקביל, תמונות שצילמה במהלך הטיולים שלה באסיה הופיעו במגזין האמריקאי "Passion Fruit". בשנת 2007 צברי סיימה בהצלחה תכנית בת שנה בסטדיו לכתיבה באוניברסיטת "סיימון פרייזר" בבראנדבי, פרבר שנמצא מערבית לונקובר. לאחר 11 שנים בונקובר הפסטורלית, צברי טסה חמש שעות מזרחה והגיעה לטורונטו, שם היא למדה תואר שני בכתיבה יצירתית באוניברסיטת "גואלף". בשנת 2011 סיימה בהצלחה את לימודיה ולמעשה קבעה את משכנה החדש בעיר הגדולה בקנדה.

     

    מה השוני בין החיים בטורונטו לחיים בונקובר?

    "כשעברתי לוונקובר אורח החיים שם מאוד התאים לי. באתי היישר מישראל והייתי רגילה לקצב יותר מהיר ולאורח חיים אינטנסיבי ודי מתוח. השקט של ונקובר היה מרענן. הרגשתי שאני נרגעת, מאיטה, נושמת. אבל אחרי 11 שנים התחלתי להתגעגע לאנרגיה והקצב של העיר הגדולה. מאוד אהבתי את ונקובר כשחייתי שם. היא עיר יפהפייה ונעימה ומקום נפלא לחובבי טבע, אבל היא לפעמים יכולה להיות קצת קרירה, מנומסת מדי. אני מאוד אוהבת את האנרגיה של טורונטו, שהיא יותר מלאת חיים ותרבות, יותר שאפתנית ויותר יצירתית. בשבילי השינוי היה מבורך. הרבה דלתות נפתחו לי בטורונטו. אבל אני עדיין מאוד קשורה לונקובר ולאנשיה וחוזרת לבקר לעיתים תכופות".

     

     

    זינוק בקריירה  

    הפריצה הגדולה בקריירה הספרותית של צברי התרחשה בשנה שעברה. היצירות שלה זכו להכרה ארצית ומיצבו אותה בצורה מרשימה כאחת הסופרות המובילות היום בעולם הספרות הקנדית. סיפורה האישי "מרק תימני ומתכונים נוספים", שמתאר את אמה ומערכת היחסים שבינהם דרך המתכונים התימניים שאמה מכינה, הוביל את צברי לזכייה בפרס הראשון בקטגוריה של סיפורים יצירתיים מציאותיים בטקס של ה-"National Magazine Award" בטורונטו ובטקס של ה-"Western Magazine Award" בונקובר. צברי: "זוהי מסה מתוך ספר בכתובים תחת אותו שם שהתפרסם לראשונה במגזין סיפרותי בעל תפוצה די צנועה ולא ציפיתי שהוא יזכה לכזאת הכרה. הייתי די המומה מהתגובה וגם אמי היתה מופתעת". 

     

    THE BEST PLACE ON EARTH
    THE BEST PLACE ON EARTH

    צברי נכנסה ללב הקונצנזיוס הספרותי במהלך שנת 2013 כאשר שימשה במשך שבוע כעורכת אורחת בעיתון הנשיונל פוסט, אחד העיתונים בעלי התפוצה הגדולה ביותר בקנדה ומאמריה פורסמו בעיתון במהלך אותו שבוע. בנוסף, סיפורים מתוך "THE BEST PLACE ON EARTH" ומסות שכתבה פורסמו במגזינים ספרותיים מוכרים בצפון אמריקה כגון: Event, Grain ו-Room and Prairie Fire Prism international. ההצלחה שלה בשנה האחרונה לא נעלמה גם מעיני רשות השידור הקנדית (CBC) שציינה את צברי בשנת 2013 ברשימה היוקרתית של עשרת הסופרים הקנדים שממולץ לעקוב אחריהם בשנים הבאות. "זאת היתה הפתעה נעימה במיוחד. בשנים האחרונות עקבתי אחרי הרשימה הזאת בדבקות וזה נפלא להופיע בה", מתייחסת צברי לכבוד שנפל בחלקה. היא ידעת שמעכשיו רף הציפיות הולך להיות גבוה מאוד באשר ליצירות הספרותיות הבאות שלה וערוכה להתמודד עם הלחץ הכרוך בכך: "יש לחץ. אבל ציפיתי לכך. זה חלק מהתהליך. ברגע שהוצאה לאור משקיעה ומאמינה בך כסופרת, ברגע שמופיעות ביקורות חיוביות, ברגע שקוראים נעשו מודעים לקיומך, אין דרך להמנע מזה. באיזה שהוא מקום הספר הראשון הוא הספר היחיד שסופרת כותבת בלי לחץ בכלל. יש איזה סוג של חופש יצירתי שאי אפשר לשחזר. אבל אני לא מתלוננת. זה זה בא מתוך מקום מאוד חיובי ואלה החיים והקריירה שעליהם חלמתי. אני שמחה שיש עניין וציפיות ממני".

     

    צברי שהפכה לאמא בשנה האחרונה עם הולדת בתה הבכורה ממחישה כיצד העניין שינה לך את החיים: "לפני שהפכתי לאמא, סופרות אחרות אמרו לי שהאמהוּת הפכה אותן לאמניות טובות יותר. ובאמת, ההורות מעוררת השראה. היא נתנה לי סוג של פרספקטיבה על העולם שלא היתה לי קודם ורמת פגיעות ודחיפות שמזינה את התהליך היצירתי. אני כותבת עכשיו במין צורך מטורף, כאילו חיי תלויים בזה. אבל זה גם גרם לי להבין כמה זמן היה לי לכתוב קודם שלא הערכתי. פתאום אני מוצאת את עצמי כותבת בכל רגע פנוי, אפילו אם זה לעשר דקות בין החלפת חיתול להנקה".

     

    במקביל להצלחה שהיא גורפת בקריירה הספרותית שלה, צוברי לא זונחת גם את תחום הצילום. בשנים האחרונות היא צלמה לא מעט, בין השאר עבור The Writer's Studio in Simon Fraser University in Vancouver, כמו גם לאתרי אינטרנט שונים ואירועים כגון: חתונות, הופעות והרצאות, אך היא מעידה על עצמה כי היא מתמחה בצילומים של אנשים ובעיקר פורטרטים של סופרים. צברי: "אני מוצאת יופי אינסופי בפרצופים ובבני אדם. אני חושבת שבאיזה שהוא מקום זה מקביל לאהבה שלי ליצירת דמויות בספרות. יש משהו בהסתכלות העמוקה והאינטימית הזאת בפניהם של אנשים, בהתבוננות הקפדנית ברגעים של פגיעות שובה לב מול המצלמה ובהזדמנות לעשות זאת באופן כמעט סודי, מאחורי מחיצה, שמאוד מתאים לסופרת".

     

     

    המקום הטוב עלי אדמות  

    ספרה האחרון שיצא לאור ונקרא "The Best Place on Earth", הוא אוסף של 11 סיפורים קצרים. צברי התחילה לעבוד על הספר כתיזה שלה לתואר השני עם הסופרת הקנדית קמילה גיב ששימשה כיועצת שלה. כשהיא סיימה את התואר היא שלחה את הספר ל-HarperCollins, אחת מחברת ההוצאה לאור המובילות בקנדה, ותוך ימים בודדים הציעו לצברי חוזה. ציר הזמן עליו מתבסס הספר נע ממלחמת לבנון בשנות ה-80, דרך מלחמת המפרץ בתחילת שנות ה-90, תקופת האינתיפאדה השנייה שהתרחשה במחצית הראשונה של שנות ה-2000 ועד השנים האחרונות במדינת ישראל.

     

    מיהן הדמויות בספר?

    "הדמויות הן בעיקר מזרחיות ונמצאות בשוליים בדרך זו או אחרת. היה לי חשוב להראות דמויות ממוצא מזרחי, בעיקר תימני ולתת קול לסיפורים שלהן, כי כילדה לא מצאתי דמויות כאלו בספרים שאהבתי". 

     

    איך נולד השם של הספר?

    "כשגרתי בונקובר הסלוגן על לוחיות הרישוי של בריטיש קולומבייה היה: The Best Place On Earth . זה נראה לי כל כל ארוגנטי להניח שמקום אחד, יפה ונעים ככל שיהיה, הוא הכי טוב בעולם. אני חושבת שלכל אחד יש את המקום הכי טוב בשבילו. לפעמים זאת ארץ מולדתו ולפעמים לא. לפעמים זה חבל ארץ, או בית, או חדר, או מקום שהוא לא בהכרח פיזי. תמיד התעניינתי בתחושת שייכות, במשמעות של המילה בית לאנשים שונים, בנושאים כמו הגירה וקליטה. הסלוגן עורר בי סיפור שקראתי לו: THE BEST PLACE ON EARTH שמתאר שתי אחיות, האחת גרה בירושלים והשניה באי פסטורלי ליד ונקובר :שני מקומות שאנשים שחיים בהם גאים לקרוא להם בית. שתי האחיות ייצגו את שני הבתים שלי ושתי הזהויות שלי והמתח שבינהם. כשהגיע הזמן לבחור שם לספר הסתכלתי על הספר בשלמותו ראיתי את החוט המקשר, החיפוש אחר בית, מקום וזהות. השם התאים".

     

    הצגת את הספר בשש ערים שונות ברחבי קנדה. אילו תגובות קיבלת?

    "אין דבר מהנה יותר מההזדמנות לדבר עם קוראים ולשמוע את התגובות שלהם. באיזה שהוא מקום מרגע שספר מתפרסם, את מאבדת בעלות עליו. הוא הפך לישות עצמאית עם חיים משלו ואני הפכתי לעדה. אני אוהבת לשמוע איזה סיפורים ודמויות דיברו לאנשים ולהיות מופתעת ממה הם מצאו בספר ואיך הם קראו אותו".

     

    ההנחה היא שישראלי שהיגר לקנדה ויקרא את הספר יוכל בקלות להתחבר לסיפורים כי הוא בא מתוך המציאות הזו. איך הקנדי הממוצע מתחבר לספר?

    "בקנדה הביקורת היתה חיובית. שמחתי לראות שהקוראים מצאו נקודות השקה ולא התקשו להתחבר. הרבה מהסיפורים מדברים על בית ועל חיפוש של בית ומתארים יחסים משפחתיים וזוגיים סבוכים. אלו הם נושאים אוניברסלים. לפני מספר ימים ביקרתי במועדון קוראים ואחת המשתתפות אמרה לי כמה שהיא הופתעה לגלות שהדמויות הישראליות, למרות שהן חיות בארץ אחרת וחוות חוויות זרות לה לגמרי, הם בעצם ״כמוני וכמוך". זה אולי נשמע נאיבי, אבל אני חושבת שלמרבה הצער הראייה הצרה הזאת היא נפוצה. בגלל זה אני מאמינה שחשוב להחשף לספרים ממדינות שונות, שנכתבו על ידי סופרים מלאומים ודתות מגוונות ובעלי השקפות שונות משלנו. זה הכוח של ספרות איכותית, לעודד הזדהות וחמלה ולמגר גזענות ושנאת זרים. ספרים נותנים לנו להביט בעולם דרך עיניים של מישהו שונה לגמרי".

     

    הצלחת הספר פתחה בפני צברי דלתות לא רק בקנדה אלא גם בארצות הברית. מחר, ה-1 באפריל בדאון טאון מנהטן, בניו-יורק, היא תציג את ספרה ב"ניו אמריקן פאונדיישן" (מוסד ציבורי אשר משקיע ביוצרים ויזמים בצפון אמריקה). "הזמינו אותי לדבר על הספר שלי ועל ספרות מזרחית וישראלית", מספרת צברי. "זה נושא שקרוב לליבי. הכוח של הספרות הוא לצמצם פערים ולעודד הבנה. כילדה לא קראתי ספרים עם דמויות תימניות ולא מצאתי השתקפות של החיים שלי או של המשפחה שלי בספרים שאהבתי. הקאנון הישראלי היה ועדיין הינו מאוד אשכנזי. היום המצב טוב יותר, אבל עדיין במערכת הלימודים יש מעט מאוד ייצוג לספרות מזרחית ומורשת מזרחית. זה אקט של מחיקה של הנרטיב המזרחי. בארצות הברית וקנדה רוב הספרות הישראלית המתורגמת נכתבה על ידי סופרים אשכנזים, כך שהראייה של זהות ישראלית היא מאוד צרה. קנדים לא פעם הופתעו לשמוע שאני לא מדברת יידיש ושאני נראית כמו שאני נראית. רציתי לכתוב ספר שיציג ישראל אחרת שהקוראים הצפון אמריקאים לא מכירים". מלבד האירוע המכובד בניו יורק, נבדקת גם האפשרות כי צברי תציג את הספר בערים נוספות בארצות הברית, בין השאר ביוסטון, טקסס.

     

    כמי שנולדה וגדלה בישראל, האם הכתיבה באנגלית זורמת אצלך באופן טבעי?

    "כיום הכתיבה באה באנגלית באופן טבעי ובלתי אמצעי. זה כמובן היה תהליך שלקח זמן. כתבתי בעברית כל חיי. תמיד חשבתי וחלמתי לפרסם ספר בעברית ולא יכולתי אפילו לדמיין שאפרסם את הספר הראשון שלי בשפה זרה. אחרי שהגעתי לקנדה מצאתי שהיה לי קשה לכתוב בעברית כשהעולם שלי התנהל ברובו באנגלית. בן זוגי אז לא דבר עברית ובאותו זמן התחלתי ללמוד בקולג' מקומי ולקרוא באנגלית. למרות זאת, לא עלה על דעתי לכתוב בשפה שנייה. זה היה נראה לי מטורף. צחקתי כששאלו אותי אם אי פעם אכתוב באנגלית. כשחברה העירה שאולי כישורי הכתיבה שלי תקפים בכל שפה ביטלתי את דבריה. לאחר כמה שנים בקנדה, התחלתי להרגיש תקועה בין השפות. העברית שלי נעשתה פחות טובה והאנגלית עדיין לא היתה טובה מספיק. ככתבת, זה היה מאוד קשה וכואב למצוא את עצמי בלי יכולת ביטוי מספקת. זה היה סוג של מוות. לאחר כמה שנים שבהן כלל לא כתבתי והייתי די מיואשת מצאתי את עצמי מתנסה פה ושם בכתיבה באנגלית ומשהו בחידוש שלה, בזרות שלה, באנונימיות שלה, בניגון שלה, התחיל לעורר בי עניין והשראה. המגבלה שהיא הציבה לי מבחינה לשונית היוותה אתגר מבורך בשבילי אבל גם אילוץ שגרם לי לכתוב בצורה אחרת ואני מאמינה שטובה יותר".

     

    צברי לא נחה על זרי הדפנה ועובדת בימים אלה על ספר שכולל סיפורים אישיים ובמקביל על רומן שמתרחש בקהילה התימנית בימי קום המדינה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    "אלה החיים והקריירה שעליהם חלמתי". צברי. צילום: שון בררטון
    מומלצים