משבר סוף החיים

בצהרי יום שני, כשיצאה המטפלת לאסוף את רועי מהגן ביחד עם אמילי בת השבעה חודשים, נכנסה סיגלית לחדר השינה, הוציאה את האקדח מהמגירה, הלכה לחדר האמבטיה, נעלה את הדלת וירתה לעצמה כדור בראש. אף אחד לא הבין מדוע הרופאה היפה והמצליחה עשתה את זה. היה לה הכל: משפחה אוהבת, בעל עורך דין מצליח בעצמו, שני ילדים יפים ובריאים, מטפלת ועוזרת צמודה, בית מפואר ורחב ידיים בבוורלי הילס. אז למה? אף אחד לא ידע. ההודעה על מות בתם בת ה-42 היכתה את הוריה של סיגלית בתדהמה. שלושה שבועות קודם לכן הם הגיעו מהארץ לראות את הבת והנכדים, והיא לא נתנה להם שום רמז. הידיעה המחרידה תפסה אותם בניו יורק, בדרך חזרה לישראל. בהתאבדותה, הצטרפה סיגלית לסטטיסטיקה העגומה בארה"ב הנמצאת במגמת עליה בעשור האחרון.

היום, יותר אנשים באמריקה מתים מהתאבדויות מאשר מתאונות דרכים, זאת לפי נתונים של המרכז לבקרת מחלות ומניעתן בארה"ב. בדרך כלל אנו שומעים יותר על התאבדויות בקרב בני נוער או קשישים חולים ובודדים, אולם בשנים האחרונות אנו שומעים על יותר ויותר מקרים של התאבדויות בקרב אנשים בגיל העמידה. הישראלים החיים כאן, אינם מחוסנים מהתופעה. מעבר לבעיות הרגילות, הרי שכמו שאר אוכלוסיות מהגרים, הם גם צריכים להתמודד לבדם עם מצוקות נפשיות וכלכליות, הרחק מהמשפחה המגוננת שבארץ.

התאבדות מגיעה מתוך כאב נפשי בלתי נסבל (צילום: shutterstock)

בני משפחתו של רונן, מאמינים כי אם היה חי בארץ, לא היה מגיע למצב הנואש שהביא אותו בחודש שעבר לתלות את עצמו בדירתו שבוואלי. "רונןן נפרד לפני שנה מאשתו ועבר גירושים קשים", מספר חברו הטוב אילן, "ניסיתי לעזור לו כמה שרק אפשר, ניהלתי אתו שיחות ארוכות, ניסיתי לעודד אותו, אבל שום דבר לא נראה שעוזר לו. הוא שקע בחובות לעורך הדין שלו, נכנס למתח נוראי בכל פעם שהיה צריך להתייצב בבית המשפט. הוא האמין שהשופט נגדו לאחר שהעניק לאשתו 80 אחוז משמורת על הילדים ודמי מזונות כבדים. הוא ראה את הילדים כל סוף שבוע שני ופעם אחת בשבוע, והיה לו קשה מאוד עם הריחוק הזה מהם".

שכנתו של רונן, סיוון, מספרת: "היינו מזמינים אותו לארוחות שבת, לא רצינו שישאר לבד בערבי שישי, אבל הוא בא רק כשהילדים היו אצלו. שמתי לב שהוא מדוכדך. הוא דיבר אך ורק על הגירושים וכמה שהמערכת כאן דפוקה. היה לו מאוד קשה עם תשלומי המזונות לאשתו, הוא בקושי סגר את החודש. היה לנו חבל עליו, הוא בקושי אכל, הלך ורזה, לא ידענו איך לעזור לו".

אחת הסיבות המככבות בראש רשימת גורמי ההתאבדויות, היא מצב כלכלי קשה. אם תוסיפו לכך את הריחוק מהמשפחה בארץ וחוסר היכולת לפנות להורים או לאחים בבקשה לעזרה, תבינו מדוע מהגרים ישראלים ואחרים, שמים קץ לחייהם. "בארץ מסתכלים על הישראלים כאן כאנשים שהצליחו, שעשו את זה", אומרת רויטל, תושבת העיר מזה 25 שנה, "לכן, ישראלים החיים כאן ומצבם הכלכלי אינו שפיר, מתביישים להודות בפני המשפחה בארץ שהם לא מצליחים וזקוקים לעזרה. הם הרי הגיעו לכאן על מנת לעשות כסף ולהצליח. אם יפנו למשפחה בבקשה לעזרה כספית או רק יספרו עד כמה קשה להם, הם יתגלו ככישלון והם לא מוכנים לכך. הם הצליחו לשמור על הסוד שלהם לעצמם עד עכשיו, קל הרבה יותר להעמיד פנים שהכל בסדר".

חברתה הטובה של רויטל התאבדה בלקיחת כדורי שינה לפני חצי שנה. ליאורה התגוררה בלוס אג'לס כעשרים שנה. אישה בת 54 שמעולם לא נישאה ולא היו לה ילדים. "היא כל הזמן חלמה להכיר מישהו ולהתחתן, אבל לא הצליחה", מספרת רויטל, "היא ניסתה את כל אתרי השידוכים, בשלב מסויים שקלה להביא ילד לבדה, אבל הרגישה שלא תצליח לטפל בו. לפני ארבע שנים היא פוטרה מעבודתה עקב קיצוצים ולא הצליחה למצוא עבודה. היא חיה על החסכונות ואלה אזלו מהר מאוד. לא ידעתי עד כמה המצב שלה חמור, עד הסוף כמעט. היא אף פעם לא גילתה כמה קשה לה כלכלית. גרה בשכירות בדירה יפה ומטופחת, היתה לבושה תמיד טיפ טופ. המשפחה שלה בארץ מאוד החזיקה ממנה. היא היתה הבת המוצלחת שחיה באמריקה. תמיד שלחה מתנות יקרות ומושקעות לאחיינים, ובכל פעם שהיתה נוסעת לביקור, היתה אורזת מזוודה שלמה רק עם מתנות. בגלל זה היה לה קשה לא לעבוד, היא הרגישה שאף אחד לא רוצה אותה".

בדיעבד, אומרת רויטל, הכתובת היתה על הקיר, אבל היא לא זיהתה אותה והיא מרגישה עדיין רגשות אשמה. "ראיתי את השינוי שחל אצל ליאורה בחודשים שקדמו למותה. היא כבר לא הקפידה כל כך על הופעתה, נראתה מוזנחת, הפסיקה להיכנס לאתרי השידוכים ונראה לי שהפסיקה ללכת לראיונות עבודה, אבל אני לא יודעת אם בגלל שלא זימנו אותה או בגלל שוויתרה. לא רציתי ללחוץ עליה בשאלות, אז לא חקרתי אותה יותר מדי, חשבתי שאם תרצה, היא כבר תספר לי לבד, אבל היא לא דיברה כל כך. היום אני מצטערת שלא ניסיתי יותר לדובב אותה, אבל ליאורה היתה אישה מאוד גאה, היא לא רצתה שירחמו עליה ואני לא רציתי לחטט. אולי אם הייתי כן שואלת יותר, הייתי מבינה באיזו מצוקה נוראית היא נמצאת ומעודדת אותה ללכת לטיפול, או סתם מנסה לעזור יותר".

ליאורה השתמשה בשיטה המועדפת על נשים כמוצא התאבדות - היא לקחה כמות גדולה של כדורי שינה שקיבלה במרשם מרופא. בעוד נשים מעדיפות כדורים, הרי גברים מעדיפים התאבדויות "בטוחות" יותר כמו תליה או יריה. שיעורי ההתאבדות, אומרים מומחים וחוקרים, עולים בתקופות של לחץ כלכלי בקרב אנשים בגיל העמידה, בעוד שבקרב קשישים מדובר במחלות ובדידות, ואצל בני נוער וצעירים בלב שבור והתעללויות בבית הספר. שיעור ההתאבדויות נמצא במגמת עליה בעשר השנים האחרונות. בשנת 2010 למשל, היו 33,687 מקרי מוות מתאונות דרכים ואילו מהתאבדויות 38,364.

בין 1999-2010, שיעור ההתאבדויות בקרב אמריקאים בגילאים 35-64 עלה ב-30 אחוזים. ממוצע של 17.6 מיתות על כל 100 אלף אנשים. מספר המתאבדים בקרב גברים עדיין גבוה מזה של נשים. שיעור ההתאבדויות בקרב גברים בגיל העמידה עמד על 27.3 מיתות לכל 100 אלף, בעוד שיעור ההתאבדויות בקרב נשים עמד על 8.1 מיתות על כל 100 אלף. העלייה הבולטת ביותר נראית בקרב גברים בשנות ה-50 לחייהם: שיעור ההתאבדות ביניהם קפץ בכמעט 50 אחוז לכ-30 מתוך כל 100 אלף. בקרב נשים, העליה הגדולה ביותר בהתאבדויות היא בין הגילאים 60-64.

אפרת, שבעלה התאבד לפני שנתיים בגיל 58, אומרת שיש בושה גדולה בקרב משפחתו של המתאבד בגלל הצורה בה הוא שם קץ לחייו. "אנשים שבאו ללוויה ולשבעה לא ידעו מה להגיד לי, הם הרגישו מבוכה איומה, מה להגיד, איך לנחם. היו אנשים שבגלל שלא ידעו מה להגיד, פשוט לא באו, וזה הכי כאב, כי הייתי מאוד זקוקה לתמיכה של החברים והמשפחה. אני יודעת שיש כאלו שחשבו לעצמם, 'איך היא לא ראתה את זה? למה היא לא עזרה לו?' כאילו שהאשמה היא בי. ידעתי שאפרים נמצא במצוקה גדולה, הוא הפסיד הרבה כסף במניות ואכל את עצמו כל הזמן על כך. מבחינה כלכלית אנחנו דווקא בסדר, זה לא שהלכנו לחיות ברחוב, אבל אפרים הרגיש כישלון.

"אחר כך גילו לו סרטן הפרוסטטה, משהו בר טיפול, לא סוף העולם, אבל הוא לקח את זה מאוד קשה. הבנתי שהוא בדיכאון ולקחתי אותו לפסיכולוגית, היא נפגשה איתו פעם בשבוע, אבל גם זה לא עזר. הוא המשיך לשקוע ולשקוע ודיבר על כך שיהיה לי הרבה יותר טוב אם הוא ימות, כי לפחות אקבל את דמי ביטוח החיים שלו.

"יום אחד הוא לא חזר הביתה. התקשרתי לנייד שלו במשך שעות, השארתי הודעות והוא לא ענה. בסוף התקשרתי למשטרה והם סירבו לחפש אחריו כי חלפו רק שמונה שעות מאז נעלם והוא בן אדם בוגר. רק לאחר שפניתי לחברות כרטיסי האשראי שלנו, הצלחתי לאתר אותו בבית מלון בסנטה ברברה. הסברתי להם את המצב והתחננתי שיבדקו שהוא בסדר. זה לא היה קל, כי מבחינתם, אולי יש לו מאהבת שהוא לקח לחדר, אבל אני ידעתי שאין מצב. התקשרתי גם למשטרה והם שוב הסבירו לי שהם לא יכולים לעשות שום דבר כי לא חלף מספיק זמן מאז הוא נעלם".

עוד לפני שהגיעה אפרת לבית המלון, היא קיבלה טלפון שבישר לה שבעלה נמצא במצב קשה בחדר ושכדאי שתגיע. "הם לא אמרו לי שהוא כבר מת וגם לא אמרו לי מה בדיוק קרה לו. כשהגעתי לבית המלון ראיתי כבר משטרה ואמבולנס. התחלתי לצרוח על השוטרים: 'עכשיו אתם מגיעים? אחרי שהוא כבר מת?'. אני לא יודעת אם הם היו מצליחים לעצור אותו לפני שהוא תלה את עצמו, אבל מי יודע? אם הם היו מתייחסים אלי קצת יותר ולא חושבים שאני סתם אישה שחושדת שבעלה בוגד בה, אולי אפשר היה להציל אותו", היא בוכה, "זה נורא קשה. אם אפרים היה יודע מה הוא עשה לי ולכל המשפחה, הוא לא היה עושה את זה. הוא לא חשב בצורה צלולה, אולי אם הוא היה מקבל כדורים נגד דיכאון, הוא היה יוצא מזה, אבל אפרים תמיד התנגד לכדורים כאלה וגם כשהפסיכולוגית המליצה לו שיקבל מרשם, הוא סירב".

אפרת היתה רוצה לראות יותר תמיכה לבני משפחות המתאבדים. "אני שומעת הרבה על תשומת הלב המוקדשת למניעת התאבדויות בקרב בני נוער, ויש קווי מצוקה לאנשים בוגרים, אבל אף אחד לא מתייחס לנשים, הבעלים והילדים של אותם אנשים. גם אנו זקוקים לעזרה, לתמיכה נפשית ואין את זה היום".

אפרת חיפשה קבוצות תמיכה עבור מי שבני משפחותיהם התאבדו, אך לא מצאה. "מצאתי קבוצות תמיכה לבני זוג שאיבדו בעל או אישה בגלל מחלות, אבל המצב שלי שונה. אנשים בקבוצות האלה מדברים על הטיפול הארוך והכואב, על הרופאים, ועל מה אני יכולה לדבר איתם? על זה שבעלי החליט שלא בא לו לחיות יותר ופשוט גמר את החיים בתליה?".

מרואיינים לכתבה זו, בין אם קרובי משפחה או חברים, ביקשו לשמור על עילום שם, כיוון שהתאבדויות עדיין נתפסות כמשהו שיש להתבייש בו. אף אחד מהמרואיינים הרי לא היה מבקש לשמור על עילום שם לו היינו מדברים כאן על מוות מסרטן, תאונת דרכים או פיגוע טרור, אך כשמדובר בהתאבדות, יש קונצנזוס שמדובר במשהו שיש להתבייש בו. "אסביר לך משהו", אומרת לי נטלי שאחיה התאבד לפני שבע שנים, "אני עצמי לא מתביישת באחי, אבל מתביישת במעשה שלו. תמיד הייתי גאה באחי, אבל אני מתביישת שהוא בחר במוצא מוג לב לצרות שלו. הוא השאיר אחריו אישה וילדים קטנים וזה לא מעשה אחראי. ההורים שלי עדיין לא התאוששו מהמוות שלו ואני בספק אם אי פעם יתאוששו".

אחיה של נטלי התאבד לאחר שלקח מנת יתר של סמים ואלכוהול. "הוא השאיר אחריו מכתב התאבדות והתנצל. הוא הסביר שנקלע לצרות עם מס ההכנסה האמריקאי ושהם דורשים ממנו חצי מיליון דולר שאין לו. הוא פחד ללכת לבית הסוהר. אשתו לחצה שהם יחזרו לארץ, אבל הוא התבייש לחזור בחוסר כל. אז הוא הציל את עצמו מהבושה של החזרה לארץ בלי כלום, אבל השאיר את אשתו וילדיו מתביישים בצורה בה הוא בחר ללכת. כואב לי על האחיינים שלי. אני רואה את ההשלכות של המעשה שלו עליהם עד היום. לא נוח להם לספר לחברים חדשים איך אביהם מת, אז הם אומרים שהוא נהרג בתאונת דרכים, ולפעמים החברים מגלים איך אבא מת באמת וזה מאוד לא נעים. הם ילדים מופנמים מאוד".

בדיעבד, גיסתה התאוששה ממותו הטרגי של אחיה, מצאה עבודה ולפני שנה התחתנה מחדש. "אני שמחה בשבילה, אבל כשאני מסתכלת עליה אני חושבת שאם אחי לא היה מוותר מהר כל כך, הוא היה עדיין יכול להיות איתנו וליהנות מהחיים והילדים שלו. תמיד יש פיתרון, אבל אנשים שנמצאים במשבר לא יכולים לראות את זה. נראה לי שאין מספיק תמיכה לאנשים במצוקה נפשית, במיוחד לא למהגרים ישראלים. יש קווי חירום לאמריקאים, אבל לישראלים רבים קל יותר להתבטא בעברית ולא באנגלית. מאז מה שקרה לאחי, אני כל הזמן שומעת על ישראלים שמתאבדים כאן, אולי בגלל שזה מה שקרה לי. כמו נשים בהריון שכל הזמן רואות נשים בהריון מסביבן, יתכן שאני יותר רגישה לזה מאשר בעבר, או שבאמת יותר אנשים מחליטים שזה הפיתרון לבעיות שלהם".

***

"אנשים שהיגרו לארה"ב, היגרו מתוך חלום. חלום על חיים טובים יותר, בטוחים יותר, או במודל אחר - לעשות את המיליון ולחזור לארץ כמנצחים. אולי החיים קלים יותר כלכלית ואולי לא, אבל עם הגיל תחושת הבדידות מתעצמת. הם מרגישים את תחילתה של התבגרות, וזה קשה ובודד יותר מחוץ לקונטקסט החברתי-תרבותי. מתחילים להרגיש את האובדן של השייכות ואיזו תחושת בלבול זהות מפחידה. הילדים כבר אמריקאים ולא שותפים להומור ולנוסטלגיה לתרבות של ההורים. עוד מעט הם יילכו לקולג', אולי בצד השני של היבשת, ויש תחושה של התרוקנות. אמריקה זה מקום ענק ומחוץ לקהילה עלולה להיות תחושת ניכור גדולה. במקביל, ההורים בארץ מתחילים להזדקן ויש תחושה של אשמה שאנחנו לא שם עבורם. מכאן אולי מגיע המשפט ששומעים כל כך הרבה בקהילה: 'אנחנו עוד נחזור.. אנחנו פה רק בינתיים', ולפעמים כבר מאוחר מדי, הילדים השתרשו, או שפשוט אין דרך להשתלב חזרה בישראל. מלכודת.

"בניגוד לגיל הנעורים, אז יש תפיסה שהשמיים הם הגבול ותחושה שהכל עוד לפנינו, בגילאי אמצע החיים (ועם זה קל לכולנו להזדהות) זה כבר לא כך ומזדחלת תחושה ברורה יותר של אובדן. אנחנו כבולים באין סוף התחייבויות, מוותרים על משאלות וחלומות לטובת פרנסה וביטחון, אותות הזמן ניכרים בהופעה ובעיות פיזיות מתחילו לצוץ. הילדים שחלמנו שיהיו פלא מתגלים כילדים רגילים ואצל הרבה מאוד זוגות - גם כשאין בעיות מיוחדות – כבה הליבידו. אמריקה מושתת על כסף. מי שיש לו, יוכל לבחור את תמהיל החיים שמתאים לו, ומי שלא, נחנק. בישראל רשת הביטחון הסוציאלית טובה בהרבה ותמיד יש את האח/הורים/בן דוד שיעזור כי הוא מכיר את זה ואת זה. מי שעזבו את הארץ כי לא היה להם טוב ואז גילו שבאמריקה הייאוש לא באמת נעשה יותר נוח, מרגישים מבוי סתום.

"התאבדות מגיעה מתוך כאב נפשי בלתי נסבל. בכל המקרים המוזכרים בכתבה, למעט הראשון, יש סיבה והסבר: יש גורם למצוקה גדולה, שמישהו עם נטייה לחשיבה קטסטרופלית ותחושת חוסר אונים, מרגיש שלא יוכל להיחלץ מזה. הייאוש, הפחד והאכזבה העצמית מובילים לתחושה שטוב מותי מחיי. משבר נישואין, משבר כלכלי או הרווקה שלא נישאה - כולן דמויות שחשות חסרות ערך, דחויות ומאכזבות את עצמן ואת הסביבה. בדוגמה הראשונה אנחנו לא יודעים מה הסיבה, אבל רק כי זו דמות שיודעת להסתיר. אנשים לא מתאבדים סתם. וזה מוביל לנושא האינטימיות והבושה. אנשים מתביישים לשתף, אבל גם אלו שמשתפים יכולים עדיין להתאבד ואפילו אלו שפונים לטיפול. הגורם שהכי מנבא התאבדות הוא נסיון התאבדות קודם - וזה לפעמים לא משהו שנדע עליו כי הוא כשל ולא הובא לידיעתנו. חשוב לדעת שאנשים בדיכאון עמוק בדרך כלל לא יתאבדו כי אין להם כוחות, ודווקא כשהם מתאוששים קצת - זו התקופה הכי מסוכנת.

"לסיכום: התאבדות מגיעה מתוך כאב נפשי עצום. לפעמים מדובר בגורם לחץ מוכר שיכול להיות גלוי או לסביבה (משברי חיים כמו משבר כלכלי, גירושין, מחלה, אכזבה), ולפעמים מדובר בתהליכים פנימיים קשים. כמעט תמיד האדם יחוש ייאוש, חוסר אונים, חוסר ערך עצמי ותחושת מסוגלות מאוד נמוכה. בדרך כלל מדובר באנשים עם דפוסי חשיבה נוקשים וחשיבה דיכוטומית של הכל או כלום: אצל כאלו כל אכזבה או הפסד הם עוצמתים מאוד.

"התפקיד של הסביבה הוא לתמוך מנטלית ולעזור לאדם בסיכון לפנות לטיפול מתאים. חשוב במצבים כאלו להרחיק סכינים, כלי נשק ותרופות מהבית. הטיפול הינו קריטי גם בפתרון המשבר הנוכחי וגם בחיזוק כוחות הנפש, העצמת הערך העצמי ושינוי דפוס החשיבה הנוקשה והקטסטרופלי של אותו אדם. חשוב מאוד לזכור, זה בכלל לא משנה כמה אותו אדם מצליח בחייו, חכם או מצחיק. אנשים יכולים להיות שחקנים מצוינים ולכן בכל מקרה שיש חשש - עדיף שלא לקחת סיכון ולעודד לפנות לעזרה. לא פעם אנשים שהתאבדו המשיכו לתכנן תוכניות, לקבוע אירועים ולהתחייב לדברים, למרות שכבר תכננו להתאבד.

"הגירה היא תמיד גורם סיכון להתאבדות כי אנשים תלושים מבחינה נפשית, קהילתית ותרבותית. גם היכולת של גורמי טיפול להבין אותם או של מערכות לאתר אותם, נמוכה יותר. זה מעלה את החשיבות של מערכות תמיכה בקרב הקהילה הישראלית. בארה"ב קשה יותר לפנות לטיפול וחברות הביטוח דבקות בטיפולים קצרי מועד שאינם עוזרים באמת במצבים קשים".