מסעות הכומר טריסטראם בעקבות חיות הבר
לפני 150 שנה הגיע לארץ ישראל הכומר הבריטי הנרי בייקר טריסטראם עם משלחת מדעית החמושה במשקפות ורובי ציד. במשך עשרה חודשים הוא תיעד וצד את חיות הבר בטבע המקומי, שחלקן זוהו לראשונה למדע. המסע הפראי של אבי הזואולוגיה של ארץ ישראל בימים בהם נצפו כאן דובים וברדלסים
באחד מימי מרס 1864, בדיוק לפני 150 שנה, שוטטה קבוצת פרשים בנחל עמוד. הם חבשו כאפיות, רגליהם היו נעולות במגפיים גבוהים, מצווארם השתלשלו משקפות, והם נשאו בידיהם רובי ציד. ללא ספק - חבורה חריגה בנוף המזרח תיכוני של מחצית המאה ה-19. זו הייתה משלחת מדעית שארגן הכומר הבריטי הנרי בייקר טריסטראם.
מסע מפרך בין נחלים ומצוקים
וכך תיאר טריסטראם את חוויותיו מהנחל: "זהו גיא צר, בין מתלולי אבן גיר גבוהים... בצוקים פעורות מערות בגבהים שונים, הרחק מכף רגלו של אדם, ובהן מוצאים מקלט בטוח מאות נשרים, פרסים (!) אחדים, בזי צוקים ומיני עיט אחדים" מן הסתם ב"מיני עיט אחדים" הוא התייחס לשני זוגות של עיט נצי ולעקבים עיטיים שזוגות אחדים בני מינם קיננו לאורך צוקי הנחל.
"אולם שום תיאור במילים לא ייתן מושג נכון על רבבות יוני הסלעים. הן עפו בעננות גדולות הנה והנה בחלל הגיא... היה משעשע לראות איך הן הפרו את שלוות דאייתו של הנשר בחולפן ביעף על פניו...הוא ממש נהפך על גבו בהדף הרוח הפתאומי מכנפיהן. מתוך הגיא הזדקר עמוד בודד גבוה, מיושב נשרים מכל עבריו. שני זוגות נשארו על ראש הצוק והביטו בנו מלמעלה בשלווה, כשרכבנו ליד העמוד (וכאן טריסטראם מוסיף הערה שעוד נשוב אליה: "הרבה מעל למטחווי רובה"). באותה שעה צרחו מעל ראשינו סיסי ההרים וסיסי הגליל...".
טריסטראם מסכם את מסעו בנחל: "היום שבילינו בגיא הזה היה טוב מאוד, אם כי קירותיו כה זקופים, כך שלא יכולנו בשום פנים להגיע לאף אחד מן הקּֽנים הרבים"...
העמוד מזדקף גם היום בפתח הנחל. הצוקים מתנשאים מעל לערוץ. אך מה נותר מעולם החי הרב והמגוון שאותו מתאר טריסטראם? הפרסים נעלמו מזמן, ואין יודע מתי ולמה. בזי הצוקים הורעלו מחומרי הדברה בשדות החקלאיים ונכחדו כבר בשנות ה-50. העיט הנצי החזיק מעמד עוד שנים אחדות, אך גם הוא אינו דואה עוד ממעל.
יש יוני סלע - אך רבבות? כבר מזמן לא. וממאות הנשרים שקיננו אז נותרו זוגות מעטים בלבד, אף הם לא מתמידים ונעלמים מפעם לפעם לפרקי זמן ארוכים.
טריסטראם מרבה לתאר נשרים גם באזורים אחרים. לדבריו אי אפשר להתבונן בשמים, בכל אחד מחלקי הארץ, מבלי לראות נשרים דואים ממעל. הוא מדווח בספריו ובמאמריו על מושבות קינון אחדות. הגדולות שבהן היו במעלה נחל עמוד, בצוקי הארבל והר ניתאי. לקול ירייה נסקו מכל אחת מהן מאות נשרים. גם בצוקי צפון הכרמל ובמערבו היו שתי מושבות גדולות.
מושבות נוספות היו בוואדי קלט (נחל פרת) שליד יריחו ובמקומות אחדים בעבר הירדן. להשוואה – בשנת 2013 נמנו על ידי רשות הטבע והגנים בסך הכול 35 זוגות מקננים בכל רחבי הארץ.
זואולוג וצפר נלהב, אך גם אספן של חיות בר
תיאוריו של טריסטראם הם אך מלפני 150 שנה. 100 שנים בדיוק לפני הקמתה של רשות שמורות הטבע. לולא תיאוריו של טריסטראם לא היה לנו מושג כיצד נראו בעבר הלא כל כך רחוק נופי החי של נחל עמוד, כמו גם של אזורים אחרים ברחבי ארץ ישראל. בספרות הנוסעים הענפה שנכתבה במאה ה-19 (יותר מ-2,000 ספרים ו- 15,738 מאמרים) אין כמעט התייחסות לעולם החי.
עולי הרגל הרבים, יהודים כנוצרים, התמקדו באתרים מהברית הישנה והחדשה. טריסטראם הוא שהניח, בששת ספריו על ארץ ישראל (רק שניים מהם תורגמו לעברית) ובעשרות מאמריו המדעיים, את "מסד הנתונים" של עולם החי בארץ ישראל במחצית המאה ה-19. הוא העניק נקודת ייחוס להפסד מאז, ואולי גם למה מותר לשאוף ולקוות. לא בכדי הוכתר טריסטראם, על ידי הזואולוג הישראלי שמעון בודנהיימר, ל"אבי הזואולוגיה של ארץ ישראל".
טריסטראם, כומר בריטי שכיהן בעיירה בצפון-מזרח אנגליה, היה איש אשכולות. הוא ידע שפות קלסיות, התמצא בספרות, וכאיש דת היה לו ידע בתאולוגיה. מעבר לכך היה בקיא היטב בתחומי השדה השונים: בארכאולוגיה, בגאולוגיה, באסטרונומיה בבוטניקה, ומעל לכול הוא היה זואולוג חד עין וצפר מעולה.
וכן, הוא היה גם אספן נלהב ואולי יתר על המידה... כבר בגיל 14 היה לו אוסף גדול של ביצי ציפורים ממחוז הולדתו, לרבות מינים נדירים כבז נודד או דיה אדומה. במסעותיו לארצות רחוקות, הוא ועוזריו צדו כל מה שנע או עף. כך הצטבר אצלו אוסף שהכיל 20,000 אדרי עופות מאזורים שונים ברחבי תבל. אוסף זה מצוי כיום במוזאון בליברפול.
טריסטראם סייר בארץ שש פעמים. סיורו הראשון התקיים בשנת 1858. בעקבותיו כתב: "ידיעותינו על הפאונה של ארץ ישראל הן כמדומני מועטות מכל הידוע על כל ארץ תיירות אחרת". הוא שכנע את החברה הבריטית לקידום ידיעת הנצרות להזמין אצלו ספר על ארץ המקרא, ולממן את המסע המתבקש מכך. מטרתו העיקרית הייתה לזהות את בעלי החיים הנזכרים ב"ברית הישנה".
גילה ציפורים ודגים שהוגדרו לראשונה למדע
בסוף 1863 יצא טריסטראם לדרך. היו עמו שני ציירים, צלם, רופא ומלווים אחדים. במשך כעשרה חודשים הם הסתובבו ברחבי ארץ ישראל ודרום לבנון. גם בימינו לא קל לבצע מסע כזה שחולף על פני הארץ לאורכה ולרוחבה, על אחת כמה וכמה אז.
ארץ ישראל הייתה מחוז נידח באימפריה העות'מאנית. דרכיה דרכי עפר מאובקות ומשובשות, ולעתים מזומנות חשופות לשודדי דרכים. טריסטראם וחבורתו נעו על גבי סוסים, והכבודה - אוהלים, מזון ומים, הובלה על גבי פרדות וחמורים. יחד עמם היו גם סבלים, משרתים וכ-30 אנשי משמר. הוא לא הסתפק ב"דרכי המלך", אם אפשר לכנות כך את הדרכים באותם ימים.
הוא הרבה ללכת ברגל – לטפס על צוקים, לחדור לוואדיות ולפלס את דרכו לאתרים נידחים ביותר. אין ספק - דבקות למופת במטרתו. כן, גם כושר גופני ראוי להערכה; הוא היה אז כבן 43.
כל מי שמבקר בשמורת עין גדי מכיר מן הסתם את הטריסטרמית – אותה ציפור שחורה, כתומת כנפיים, הממלאת את חלל נווה המדבר בקולותיה החליליים. טריסטראם הוא שגילה אותה, ולכן היא נקראת על שמו.
הוא כותב עליה: "...כל מבקרי מנזר מר סבא מכירים אותה היטב ומכנים אותה השחרור כתום הכנפיים. ציפור זו חיה אך ורק בחגווי הסלעים מסביב לים המלח... מבחינה גאוגרפית יש עניין רב במציאותה כאן, כי היא נמנית עם קבוצה מיוחדת לאפריקה, אשר אין לה נציגים באירופה או באסיה... קולה חזק ועשיר להפליא – דומני שזה הצפצוף החזק והערב ביותר אשר שמעתי מעודי – והוא מהדהד מצוק אל צוק".
הטריסטרמית אינה בעל החיים היחיד הנושא את שמו, המצוי גם בשמותיהם המדעיים (לא העבריים) של בעלי חיים נוספים שגילה. בכינרת מצוי דג ששמו המדעי Tristramella (בעברית טברנון).
טריסטראם כותב: "גיליתי אותו בשנת 1864... הוא חי בחלקים שונים של אגם גינוסר (הכינרת)". דג זה הוא בן למשפחת האמנוניים, וכדרכם של רבים מבני משפחה זו "הביצים והדגיגים נמצאים פיו של הזכר בחודש יוני". הוא מוסיף ומציין כי מקורו של סוג הדגים הזה "הוא אתיופי בלבד דהיינו, החלקים הטרופיים של אפריקה. ההופעה של צורות אפריקאיות באגן הירדן היא אחת מחוליות הקשר החשובות בין החי בארץ לזה של אפריקה".
הוא לכד גם מין חדש של אחד מעכברי השדה העשויים לגרום לנזקים קשים בשדות החקלאיים. שמו המדעי הוא Meriones tristrami, ושמו העברי מריון מצוי.
טריסטראם היה גם הראשון שגילה את הדרור הקטן והצבעוני - דרור הירדן. תחילה הוא מצא אותו בדרום ים המלח, ואחר כך "סיורינו (בעינות סמר) נשכר במין אחר חדש בהחלט – דרור קטן מאוד ומגוון, שתיארתיו ב'רשומות החברה הזואולוגית' בשם דרור מואבי (הוא דרור ירדן)". והוא מוסיף: "עד כמה שידיעתנו מגעת, ציפור זו היא המוגבלת ביותר בשטחה בעולם...".
עד לשנות ה- 40 של המאה ה- 20 הכירו את הדרור הזה רק בשלושה אזורים קטנים יחסית ומרוחקים זה מזה: בין ים המלח לגשר אדם, בעמקי הפרת והחידקל ובגבול בין אירן לאפגניסטן. אלה הם שלושה אזורים בעלי אקלים חם ביותר.
תגלית נוספת ציפתה לטריסטראם בסיורו בנחל כזיב. בדרכו הטריד ממנוחתו דורס לילה גדול. הוא עקב אחר מעופו, זיהה את מקום נחיתתו, ואז טיפס אחריו במעלה המדרון. כך הוא הנציח את המשך האירוע ביומנו: "היה לי העונג לצוד קטופה נהדרת... עניין מיוחד נודע למציאה זו בשל העובדה שבזה גילינו ממש על חוף הים התיכון עוף אשר קודם לכן לא נמצא מעולם מערבה מדרום הודו... אכן, תגלית אחת כזאת היא פיצוי מלא על הרבה ימי עמל של אורניתולוג נלהב".
לזכותו נזקפים לא רק תגליות חדשות אלא גם זיהויים של אתרים מקראיים, וכן הזיהוי של השפן. אותו בעל חיים המתואר פעמיים במקרא: "...סְלָעִים מַחְסֶה לַשְׁפַנִּים" ו"שְׁפַנִים עַם לֹא עָצוּם וַיָּשִׁימוּ בַסֶּלַע בֵּיתָם". שנים רבות היה זיהויו של השפן המקראי שנוי במחלוקת. רק מאז סיורו של טריסטראם יש הסכמה בנוגע אליו.
ביומנו כתב: "בצוק שמעלינו מצאנו הערב בפעם הראשונה את השפן של כתבי הקודש… הם שכיחים, לדברי אלה שלא חיפשום, אך בוודאי אינם מצויים בשפע בארץ ישראל, ורק מעטים זכו לראותם יותר מפעם אחת".
הוא גם העמיד על דיוקו את הזיהוי של הצופית: "יריחו היא ביתה של הצופית הפעוטה והנחמדה". הוא מדגיש כי רק צופית אחת הובאה לפניו לאירופה, והגאוגרפים והארכאולוגים, שהקדימוהו במסעותיהם, סברו שזה מין של קוליברי.
צד נשרים ועופות דורסים נדירים
בסוף פברואר 1683 מיקם טריסטראם את מחנהו בשיפוליו המזרחיים של הארבל, באתר הצופה אל בקעת גינוסר. בצוקים מעל למחנה, שהתנשאו להערכתו לכדי 250 מ', "מצאו להם מקלט עשרות נשרים, בזי צוקים ועורבים שחורים". בז צוקים היה בימיו של טריסטראם השכיח בין הבזים הגדולים בין ים המלח לחרמון, והוא קינן בארבעה-חמישה אתרים לפחות, ובהם הארבל, נחל עמוד ונחל קדש. כיום הוא שרד רק ברחבי הנגב ומדבר יהודה.
בצוקים אלה הוא איתר קן של נשר: "...חזרנו בלוויית תגבורת כדי לצור על קן נשרים שגילינו... כשהתקרבנו עד שלושה מ' בלבד מתחת לכוך, פרחה מתוכו עָזניה נהדרת, הראשונה שראינו עד כה. שֶׁפֶרְד טיפס על הצוק, ועד מהרה חזר כשבידו ביצה גדולה, ראשית השלל הזואולוגי בעונה זו, והביצה היחידה שבידינו אשר הוגדרה בוודאות כביצת עזנייה. ההורה עוד הוסיף לחוג מעלינו כרבע שעה, וכך יכולנו להגדיר את המין בלי כל צל של ספק".
זוהי העדות היחידה לקינון העזנייה השחורה בארץ. בניגוד לעזניית הנגב, שמוצאה מאפריקה הטרופית, עזנייה זו מקננת בארצות אגן הים התיכון. כיום היא מוכרת רק כחורפת נדירה מאוד, בעיקר בגולן.
ימים אחדים לאחר המסע בנחל עמוד, פנה טריסטראם אל מצוקי הארבל וגיא היונים. כך הוא מתאר את הביקור הזה: "מעולם לא פגשנו חיות בר כה רבות כמו באחד משלושת הימים האלה. ראשון הופיע חזיר בר מתוך הסבך על ידינו, בשעה שהיינו מטפסים במעלה הנחל... אחר כך הוטרד אייל למטה, רץ במעלה הצוק וחלף בסמוך לנו בשביל המתפתל על פי תהום.
אחר כך נמייה גדולה כמעט דרכה על רגלי, ונמלטה לתוך נקיק; ובעודני מתאמץ לעקוב אחריה, ראיתי להפתעתי דוב סורי חום יורד בכבדות אך מהר על פני הסלעים, וחוצה את האפיק (הוא נזהר שלא להתקרב אלינו כדי מטווחי רובה). בהחזיקנו את החבלים למעלה, יכולנו לראות צבאים טופפים בגיא למטה.
לאון, שעמד למטה, ראה גם לוטרה שיצאה מן המים, עמדה מולו רגע והביטה בו משתאה. שפרד ואפצ'ר פגעו בחמישה נשרים גדולים... בעזרת ג'אקומו, שהוכיח את מומחיותו בטיפוס על חבל, אספנו שלל רב של ביצי נשרים; אחדים מאנשינו שולשלו מטה כשהם תלויים בחבלים, ומחזיקי החבלים שעמדו מלמעלה הונחו באותות על ידי האנשים שעמדו בנחל מתחת. נזקקנו לעזרת תריסר אנשים כדי לבזוז את הקנים האלה... שללנו האואולוגי (ביצים) היה רב. ארבעה עשר קני נשרים בשלושה ימים".
הוא גם מוסיף בצער: "הפרסים התחמקו מאתנו, כי הם כבר גידלו את צאצאיהם". לעומת מה שנראה בעיניו ככישלון: "כאן הצליחו סוף סוף אפצ'ר ושפרד (שניים מעוזריו) לצוד אחדים מסיסי הגליל, אוצר שחמק מידינו זמן כה רב, ואשר היה לנו העונג להביאו לראשונה לאירופה".
הסיבה לתיאורו הנלהב, ול"עונג" שגרם לו ציד הסיס, היא כי על פי אחד מפרטים אלה תואר באופן מדעי, בשנת 1855, הפרט הראשון של הסיס הגלילי. באותם ימים סברו כי הארבל הוא האתר הצפוני ביותר לקינונו של מין אפריקני זה (כיום הוא מוכר גם מדרום-מערב טורקיה). אולם
טריסטראם לא הסתפק בציד של פרטים בוגרים. הוא מוסיף וכותב כי כדי להשיג את ביציו של הסיס "נאלצנו לנקוט בשיטה גסה וגרועה – אספנו את כל המקלות שיכולנו להשיג, חיברנום זה לזה, ובמזלג שתקענו בקצה השתדלנו לרטש את הקנים, בעוד אחד מאתנו מנסה לתפוס את הביצים הנופלות ברשת פרפרים.
זו הייתה מלאכת הרס מדאיבה, והעופות המבוהלים, שטסו הלוך ושוב מעל לראשינו, השמיעו תלונות ומחאות רמות. ואולם מלבד ביצים שבורות רבות הצלחנו להשיג גם שתי ביצים שלמות..."
טרום עידן שמירת טבע - ציד ואיסוף חיות
אכן האיסוף לתצוגה במוזאון ולצורך מיון מדעי היה מקובל מאוד באותם ימים. לכאורה טרם התייחסו לשמירת הטבע. טריסטראם אינו היחיד שצד מינים נדירים בארץ ישראל בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20.
ישראל אהרוני, ראשון הזואולוגים העבריים, התפרנס החל מ-1915, ובמשך כ-35 שנה, ממשלוח פוחלצים, אדרים וביצים של מינים נדירים ביותר למוזאונים ברחבי אירופה: "הודעתי לבתי נכות גדולים, שאני מוכן להמציא להם כל מיני חיה ועוף על עורם ועל שלדם".
הוא מספר בספרו בגאווה: "הבאתי (ממושבה במדבר הסורי) עשרים וחמישה מגלנים מצויצים חיים – מין שאיש לא הביאו לפניי". את אלה הביא לאירופה. בגנזי האוניברסיטה העברית מצויים בנוסף כמניין פרטים של מין זה הנתון בסכנת הכחדה עולמית.
גם כאן התגאה אהרוני שהצליח לאסוף תשעה פרטים של לילית מדבר, וציין: "לפני בואי לארץ ישראל נודעו בעולם רק שני פרטים". הוא הותיר באוספי האוניברסיטה העברית 31 נחשונים שניצודו במושבת הקינון שלהם בדרום-מערב טורקיה. כמו כן מצויות בו 13 פורפיריות. האב הגרמני ארנסט שמיץ פעל בארץ בשנים 1908–1922.
הוא ארגן רשת של ציידים בכל רחבי הארץ, והודיע בקרב הבדווים והפלאחים כי הוא מעוניין בכל בעל חיים ומוכן לשלם בעין יפה תמורת חיות נדירות. ואכן, באוסף שלו היו בעלי חיים נדירים ביותר, לרבות כאלה שנכחדו בינתיים מהארץ ומסביבותיה: עיט שחור, פרס, סנאי, ברדלס, ראם ועוד.
תמוה על כן לקרוא כי טריסטראם היה שומר טבע נלהב... בארצו. הוא מכנה כ"בן בליעל" צייד שצד זוג ליליות במחוז הולדתו. הוא עודד את שמירת העופות המקננים ב-Farene Island שבצפון-מערב אנגליה, שם ביציהן היו נבזזות למאכל.
בלעדיו - לא היה לנו ידע על עולם החי הארצישראלי
הוא שמר גם על צמחיית אנגליה, ובאחד מנאומיו אמר: "המעדר מסוכן ממש כמו הרובה, ועליי לבקש את שודדי הצמחים שיראו את כל המחאות אשר אני מפנה לציידים כאילו הן מכוונות גם אליהם...". הכללים האלה כמובן לא היו תקפים בהגיעו לארצות "אקזוטיות"...
אכן – חוקרי החי הראשונים בארץ ישראל פגעו פגיעות קשות בטבע, מהן בלתי הפיכות. אך בלעדיהם, ובראש וראשונה טריסטראם, לא היה לנו כל ידע על עולם החי הארצישראלי שהתקיים כאן רק לפני 150 שנה. זהו גם בסיס שממנו יכולים לצמוח החלומות: מה נרצה שישוב ויעוף בשמי הארץ ומי יתרוצץ שוב על הריה ובעמקיה.
*רוב הקטעים המצוטטים מטריסטראם תורגמו מהספר "מסע בארץ ישראל" על ידי חיים בן עמרם (1975). איורים מתוך ספרו של טריסטראם "החי והצומח של ארץ ישראל".
הכתבה פורסמה בגליון 221 בירחון "טבע הדברים"
לפנייה לכתב/ת 
