שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "מד מן 7": אל עבר הכלום הגדול

    העונה האחרונה של "מד מן" יצאה לדרך עם פרק אקספוזיציה שנועד בעיקר להראות לנו למה כמעט כל אחד מהגיבורים אומלל, בדרכו שלו. אבל כמו תמיד, סתירת המציאות האמיתית עדיין בדרך

    ינואר 1969. זוהי לא תקופה של שיא מקצועי או אישי עבור דון דרייפר. האיש שהיה אימת הגברים הנשואים (מבלי שאלו ידעו על כך), מטאור עולה בשמי הפרסום, איש קריאייטיב מסתורי ומבריק ואחת הדמויות המורכבות והרדופות ביותר בטלוויזיה האמריקנית, מתגלה במלוא ערוותו בפרק הראשון בעונתה השביעית של "מד מן" (שעלתה ב-HOT3 במקביל לשידורה בארצות הברית).

     

    בשלב הזה של חייו, מי שהיה איש הפרסום המבוקש ביותר בניו יורק מחלק את זמנו בין הסוואת העובדה שהוא לא ממש מבקר במשרד, לבין הכשרת סוס טרויאני בדמותו של הפרסומאי המקשיש טדי ראמסן. זה משמש עבור דון כלי להחדרת רעיונותיו היצירתיים לקמפיינים של המשרד שזרק אותו לכלבים, רעיונות שבת טיפוחו פגי אולסון צריכה לאשר. כמה השתנה בשש עונות.

     

    הטריילר של העונה השביעית

     

    אבל דון הוא לא היחיד שלא יצליח לזהות את בבואתו שלו, כפי שהצטיירה כשרק התחלנו ללוות אותו ואת חייו הכפולים אי אז לפני שבע שנים. גם רוג'ר סטרלינג, פעם ילד עשיר, מפונק ושנון והיום גבר אמיד עם חור בלב בגודל של ניו יורק, הוא כבר לא האיש הזחוח שהיה. פתיחת עונתה השביעית של מד מן, זו שמתחילה להניע את גלגלי הסדרה אל עבר סופה (שיגיע רק בשנה הבאה עם חציה השני של העונה) מציגה לנו את רוג'ר לראשונה כשהוא זרוק בחדר מלא גופים עירומים. החיבה לאלכוהול עדיין שם - כמו גם החור שהוא נושא עמו מילדות.

     

    פעם הוא ניסה לסתום אותו עם כסף, אחר כך השתמש בג'ואן כמלט, בהמשך השתעשע באל.אס.די, וכעת נראה שאורגיות המוניות בקומונות עם צעירים בני גילה של בתו הן חומר האיטום המועדף. רוג'ר מחפש הארה, או עניין, או השד יודע מה זה שאמור לגרום לגבר עשיר ומצליח בגילו להרגיש משהו ששווה לחיות עבורו. אולי זה בכלל לא ענין של גיל, ורצון בחומרים שיסתמו את החור הוא מנת חלקן של רוב הדמויות ב"מד מן", כולל אלו הצעירות והשוליות יותר בעולם שברא עבורנו מתיו וויינר.

     

    ולראיה, גם מרגרט, בתו של רוג'ר, מוכנה לסלוח לו על טעויותיו, ועל העובדה שלא ממש תפקד אי פעם כאב השנה. כמובן שגם מרגרט לא חפה מפגמים, ובמשך שש עונות צפינו בה עוברת משברים ילדותיים ומפונקים לא פחות מאלו של אביה. ובדומה לו נראה שגם היא מוארת כרגע, השד יודע ממה. אבל בשלב זה לא קשה לנחש איפה יגמרו השניים הללו לפחות את חלקה הראשון של עונת הפינאלה של הסדרה. הם לא כל כך שונים, רוג'ר ובתו, ושניהם אפילו לא ממש מודעים לכך.

     

     

    דון דרייפר. כבר לא הכוכב העולה שהכרנו בתחילת הדרך ()
    דון דרייפר. כבר לא הכוכב העולה שהכרנו בתחילת הדרך

    עוד שניים שמוצגים כמו הנגטיב של דמויותיהם בעונות הראשונות הם פיט קמפבל וקן קוסגרוב. קן, שמדגמן את מראה הפיראט האורבאני מאז תאונת הרובה המבישה ההיא בעונה הקודמת (היי, מה לא עושים עבור שימור לקוחות?) הוא פקעת עצבים - אדם שעובד הרבה יותר מדי, בשביל מעט מדי הערכה.

     

    מי שהחל את דרכו ב"סטרלינג קופר" כאחת הדמויות הקלילות והחיוביות יותר במשרד (עם הבטחה לא לקחת את העבודה קשה מדי, ולשמור על פרופורציות) הפך כעת לבכיר נרגן, אדם שקורס תחת העומס ולא מסוגל לעשות לעצמו הנחות, גם כשאלו בהחלט מגיעות לו. "את רואה, אין לי אפילו זמן לחרבן!", הוא צורח על ג'ואן, ובשלב זה נראה שדרכו של קן סלולה היישר אל תחנות האלכוהוליזם, המרמור והשנאה העצמית שמאפיינות אנשים כמו דון ופיט מודל עונה חמש.

     

    אבל פיט של עונות 1-6 הוא בטח לא פיט של עונה 7. הוא שזוף, רגוע יותר, אלוהים אדירים - כשהוא פוגש את דון בביתו החדש בקליפורניה השמשית, הוא אפילו מעניק לו חיבוק. זה אולי מעורר גיחוך קל בקרב המכורים לסדרה, אבל מי שיצליח לראות מעבר לחולצות הפולו יבין שהפעם פיט מתכוון לכך. הוא רחוק מאוד מהצרות של ניו יורק, טרודי נראית כמו חלום מהעבר, ונראה שהמרחק והשמש עשו רק טוב לאחת הדמויות היותר ממורמרות ודחויות ב"מד מן". פיט עשה את המהלך ההפוך מקן, ולכן הוא במצב טוב יותר בהרבה מזה שבו סיים את העונות הקודמות.

     

    אפילו דון מקנא בו. הוא תמיד אהב את החיים בקליפורניה השמשית, גם אם היקיצה מהחלום והחזרה לסלון הבית ולעליבות יומיומו עוברת דרך זרה מוחלטת במטוס (כלומר, זרה עבורו. עבורנו, הצופים שזכו בשנות התשעים ליהנות ממעלליה הקלילים של חבורת אחים ואחיות ששני הוריה נהרגו, יזהו מיד את נב קמפבל המבוגרת). הפעם הוא בוחר לא לשכב עם האישה מהמטוס. אפילו הוא יודע שזה חסר טעם. אפילו הוא מודע לעובדה שעל כל יום שמייגן מחליטה להישאר איתו, הוא צריך להגיד תודה.

     

    וישנה גם ג'ואן, שעברה כל כך הרבה בשביל כל כך מעט. היא נמצאת במקום אחר היום, על אף שלפעמים נדמה שלנצח תיאלץ לספוג הרבה יותר מכל דמות אחרת בסדרה. ג'ואן של 1969 אמנם עברה כמה דברים בחייה כדי להגיע למעמדה כשותפה בחברה, והיא אמנם נאלצת לרצות את הברגים הקטנים יותר במערכת ההיררכית כדי לזכות בקצת כבוד, אבל קשה לפספס את השינוי שחל בה, ממזכירת משרד מהוללת ונאת מראה, לאשת עסקים יצירתית. כזו שכל כך רגילה להדוף הטרדות מיניות, שלפעמים היא ממהרת להדוף גם מחמאה שרואה בה כשווה וכמבינת עניין בעולם הפרסום.

     

    איש איש וצרותיו הוא. "מד מן" - עונה 7 ()
    איש איש וצרותיו הוא. "מד מן" - עונה 7

    בפתיחת חלקה הראשון של עונת הסגירה של מד מן, לג'ואני יש אמנם עוד דרך לעבור כדי להתקבל כשווה בין שווים, אבל בניגוד ללא מעט גברים בסדרה שמאבדים כיוון ודעת עם כל בקבוק ושנה שנגמרת, היא נמצאת בכיוון הנכון ואפילו למדה כמה דברים על התנהלות בעולם עסקי וגברי.

     

    הפרק אמנם לא סיפק יותר מאקספוזיציה, השלמת פערים הכרחית עבור אלו ששכחו ונדרשים לחימום קל של המנוע, אבל כפי שהורגלנו מאחת הסדרות הטובות שנכתבו בשנים האחרונות, סביר להניח ששלושה-ארבעה פרקים מעכשיו נקבל אנחנו, צופי הסדרה המכורים (שבשלב זה מרכיבים את חלק הארי של צופיה, והקץ למשפטי השכנוע נוסח "אתה רק צריך לצלוח את שתי העונות הראשונות") כמו גם דמויותיה, את סתירת המציאות הכואבת כל כך. ובמילים אחרות - זה בסדר שלא קרה כאן כלום הפעם, כי הכל כבר מתרחש.

     

    ואז ישנה אחת, פגי. פגי אולסון, הברווזון המכוער שכל סדרת דרמה איכותית צריכה, הפכה בשבע שנות "מד מן" ממזכירה תמימה ונטולת מודעות עצמית לקופירייטרית נאה ובכירה, אישה עצמאית שגרה לבד ואחראית על קבוצה די לא מרשימה של קופירייטרים צעירים ותמימים, ממש כפי שהיתה היא אך לפני מספר עונות.

     

    אלא שפגי, שעד לא מזמן עוד נדמה היה שעשתה את השינוי הגדול ביותר מבין כל נשות הסדרה (זוכרים את הפרק "הבנות היפות" מעונה 4?) מדגמנת כעת אומללות כמעט דון דרייפרית. אומללות שמתחלקת בין אטימותו המקצועית, היצירתית והאנושית של הבוס החדש שלה,

    לבין מפגשי ברזייה עם טד צ'או, הבוס/מאהב לשעבר, שחזר בו ואכזב כשהחליט לוותר על אהבתה לטובת הנוחיות שבחיי נישואים אפתיים.

     

    נמאס לה להתווכח עם גברים (ולעתים טינאייג'רים) נפוחים ואטומים, נמאס לה מבינוניות ומחוסר הרצון לשנות משהו, ואם נדמה לכם שכשהיא צועקת זאת בקול היא מתכוונת לבוס המיושן שלה ולטד המתפשר, זה ממש בכוונה. כן, פגי מסיימת את פרק פתיחת העונה של "מד מן" כשהיא ממררת בבכי בסלון דירתה הקטנה, רחוק מאוד מהמקום בו הנחנו אותה בפרק הסיום של עונה 6. מאחורי ספה, מחליפה את דמות צלו של דון דרייפר, באימג' שדימה את התמונה האיקונית שמקדמת את הסדרה כבר לא מעט עונות.

     

    קופירייטרית בכירה או לא, פגי אולסון נמצאת לבד בדירה, מיואשת ושבורה מיומיומה הרקוב, מהפערים בזמן שעושה לחייה טיסה אחת (של טד) לקליפורניה, מהפערים בתפיסת הזמן שלה ושל הבוס הלא רלוונטי שלה, והנה כך חוזר לו מוטיב השעון לכל אורכו של הפרק. ומהצד השני ישנו דון, אדם שכבר לא מתמודד עם היומיום הזה, ויכול להרשות לעצמו גיחה לחיים אחרים במדינה שטופת אור שמש. גם אותו אנחנו עוזבים במקום די אומלל, מביט אל עבר הכלום הגדול ותוהה אם הוא כבר נמצא בו או שיש עוד תקווה. אתם לא חושבים שזה מקרי, נכון?

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מד מן. העונה האחרונה יצאה לדרך
    לאתר ההטבות
    מומלצים