שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עובדים בביוב ובזבל: "בכנות? זה מגעיל"
    תהיתם מי מנקה את השירותים הכימיים הציבוריים? יש כאלה שהפסולת שלנו היא הפרנסה שלהם, אחרים מתפרנסים משחיטה ואריזת עופות בדרכם לסופר, ויש מי שמתעסק עם תולעים. פרויקט צילומים מיוחד - חלק שני

    מאחורי הפסולת ושאר הירקות שהשלכנו לפח האשפה, הצואה שנעלמה באסלה או אריזות הבשר והעוף הסטריליות במקררי הסופר - עומד מערך שלם של עובדים שחיים בדרך כלל בשלום עם העבודה המלוכלכת. בכתבה הקודמת פגשנו עובדים במשרות המאופיינות בקושי פיזי ופעמים רבות גם בשכר ותנאים ירודים, שרובנו, אם נודה על האמת – לא היינו ששים לעסוק בהם. הפעם נכיר את אלה שלא חוששים להתעסק עם דברים שנתפסים כ"מגעילים", אבל כפי שהעובדים מעידים - לא תמיד הם מבינים את התחושות הללו.

     

    לכתבות נוספות בערוץ הקריירה :

    עבדות מודרנית: האנשים ה"שקופים" נחשפים

    העובדות הזרות במקצוע הסיעוד

    להשתחרר מהעבדות ולהיות עצמאי

     

    צלילה לביוב באישון לילה

    את יואל אהרון (56), מנהל מחלקת הקווים של השפד"ן, פגשנו באמצע הלילה, במהלך תיקונים וטיפול בתחנת שאיבה ליד הדולפינריום בתל אביב. אהרון ירד בסולם לתוך בור הביוב כדי לבצע בדיקת סוגרים, עטוי חליפה מיוחדת, מסכת מגן וגלאים מיוחדים, שנועדו להגן עליו מפני החיידקים והגזים הרעילים.

     

    אהרון יורד מתחת לקרקע:

     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)

     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)

     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)
     
     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)
     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)
     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)
     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)
    העבודה מתבצעת דווקא במהלך הלילה, מאחר שיש בשעות הללו פחות שפכים וניתן להפנות אותם לאפיק אחר. עובדי המחלקה, 6 בסך הכל, אחראים על הזרימה התקינה של הביוב בכל קווי ההולכה והסניקה של כ-2 מיליון תושבים בגוש דן, כולל פתח-תקווה, ראש-העין, כפר-קאסם, ראשון-לציון ובת-ים. הם עובדים במשמרות של שמונה שעות מסביב לשעון, בשכר של כ-6,500-6,000 שקל בחודש.  

     

    לתחום אהרון הגיע בעקבות מודעת דרושים בעיתון, לפני 35 שנה בדיוק - אפריל 1979. העבודה הראשונה שלו היתה מכונאי והוא התקדם עם השנים. "זה מגעיל רק בהתחלה, אבל כשמתרגלים זה הופך לחלק מהעבודה". הוא מספר. "יש סכנה, אבל כל עוד מקפידים על כל כללי הבטיחות – אין בעיה".

     

     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)

     

    שירותים כימיים? לפחות מטיילים בארץ

    את שמעון אמסלם (36), עובד חברת "מוצאות", פגשנו בזמן שניקה שירותים כימיים של החברה: קודם לכן הוא שאב את התכולה, ובשלב הבא שטף היטב את כל המבנה. "בכנות? זה מגעיל", הוא מתוודה בחיוך. "צריך להתעסק בזה ולפשפש עם הצינור כדי לראות שאין גופים זרים שיכולים ליצור סתימה במערכת".

     

    אמסלם עובד מזה כחמש שנים כשואב בקו צפון של החברה. קודם לכן הוא עבד במפעל אלקטרוניקה, אבל בחר לעבור לתחום זה בעקבות התנאים והשכר, שמתחיל מסביבות ה-8,000 שקל ומטפס גם לאזור ה-12 אלף. מדי יום הוא מקבל מסלול נסיעה המשתרע מאזור חדרה עד לרמת הגולן וקריית שמונה וכולל אתרי בנייה, אירועים, פסטיבלים, הפקות ועוד.

     

    אמסלם בעבודה:

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)
     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

     

    בין הדברים המוזרים הרבים שהופתע לגלות בצינורות כלולים קלקרים, קרטונים ואפילו אבנים משתלבות, דבר שמצריך פעולה ידנית מצידו לשחרור הלחץ של השאיבה. "בשבוע הראשון הייתי מקיא פעמיים-שלוש ביום. אבל חוץ מזה שזה מגעיל, זו עבודה מאוד נוחה ואני אמשיך להתעסק בזה עוד שנים. אני קם בבוקר, חוזר בצהריים ותוך כדי נהנה מטיול בנופים המדהימים של הצפון. אם הייתי רק נגעל, לא הייתי פה".

     

    מנהל הקו, אלי עמירה (42), החל לעבוד בעצמו כשואב בחברה, לפני כ-17 שנה. עם כל הניסיון, גם הוא מעיד שעדין קיימת רתיעה. "אנשים זורקים הכל לשירותים הכימיים - שקיות אשפה, חיתולים ומה לא. הם לא מבינים שזה עלול לפגוע בחומר הכימי ובשאיבה", הוא מספר. "כמה זה מגעיל? מאחד עד עשר - 12, ואפילו למעלה מזה. אבל לחברה שלנו מקבלים רק אנשי צבא לשעבר ובעלי מוסר עבודה גבוה".

     

    חיריה - בפסח עובדים יותר קשה

    סאשה אדלין (67), מפקח בתחנת מעבר הפסולת באתר חיריה, היה עסוק בימים האחרונים בטיפול בהררי הפסולת ששיגרו למקום תושבי גוש דן במסגרת ניקיונות החג. "בפסח יש הרבה יותר זבל, פי שניים, אז אנחנו עובדים יותר קשה", הוא מספר. במסגרת תפקידו אחראי סאשה לפקח על עבודות הטרקטורים והמשאיות שמשנעים את הזבל אל השטח וממנו. לעבודה הוא יוצא מדי יום מביתו שבתל אביב בסביבות השעה חמש וחצי ומגיע ליום עבודה של 8 שעות. השכר: כ-7,000-8,000 שקל בחודש.

     

     

    אדלין. החל לעבוד באתר לפני 20 שנה בדיוק (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    אדלין. החל לעבוד באתר לפני 20 שנה בדיוק(צילום: ירון ברנר)
    אדלין. מפקח על המשאיות בשטח (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    אדלין. מפקח על המשאיות בשטח(צילום: ירון ברנר)

     

    חיריה. משנעים את הזבל אל האתר וממנו (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    חיריה. משנעים את הזבל אל האתר וממנו(צילום: ירון ברנר)

     

    בעבר עבד כמסגר, אך לאחר שעלה לישראל הגיע לעבוד בחיריה, בחודש אפריל לפני 20 שנה בדיוק. באותה התקופה, שימש עדין המקום כאתר קבורת הפסולת של מרחבי גוש דן. סאשה עבד בתחילה כשומר ומכוון משאיות העפר שכיסו את האשפה במשך שנים רבות ויצרו את ההר המפורסם. בשנת 1998 נסגר האתר לקבורת פסולת והחלו בעבודות שיקומו. כיום משמש האתר בעיקר כתחנת מעבר לפסולת, שנשלחת אליו מהרשיות ומועברות ממנו להטמנה.

     

    התחנה עובדת 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, כאשר את העבודות בשטח מבצעים מפעילים מטעם חברות קבלן. בשונה ממה שאנשים אחרים יחושו - הוא מעיד כי אינו חש בריחות כמעט. "אני אוהב את העבודה בשטח" הוא מעיד. "הרבה אנשים סותמים את האף כבר בכביש 4, אבל אני חושב שאין פה הרבה ריח. לפעמים יש בחורף, כשהזבל רטוב, אבל פעם היה יותר גרוע, כשכל הזבל היה גלוי וגלש".

     

    את העבודות בשטח מבצעים עובדי קבלן (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    את העבודות בשטח מבצעים עובדי קבלן(צילום: ירון ברנר)

     (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
    (צילום: ירון ברנר)
     

     

    משחטות. "עבודה פיזית קשה ושוחקת" 

    יהודה פישר (42) המתגורר עם אישתו וארבעת ילדיו באשדוד, העביר את הלילות של חול המועד בעבודתו במשחטת עוף ברקת שבלוד. כבן לעדה החרדית, שגם אביו וסבו היו שוחטים – הוא נכנס לתחום באופן טבעי כבר בגיל 18. לילדיו, לעומת זאת, הוא לא מאחל להמשיך במורשת. "אני ממש לא רוצה שהילדים יישארו בתחום", הוא חורץ. "זו עבודה פיזית קשה מאוד ושוחקת. אנחנו עומדים הרבה שעות על הרגליים וכשמתבגרים מתחילים כאבי יד, רגליים וגב. בחורף קר כי העופות מגיעים רטובים ובקיץ חם כי העופות פולטים חום והמאווררים לא מספיקים. יש דם וצואה, הכל לחוץ וצריך להספיק הרבה. אלו לא תנאים קלים". 

     

    יהודה עובד רק בלילות, במשמרות של שבע עד תשע שעות. "הכל הפוך", הוא מספר. "אני לא משתתף באירועים של חברים כמו חתונות ובר מצוות. לפעמים אני בא לכמה דקות, אבל חייב לעזוב מהר וללכת לעבוד. מה לעשות, זו הפרנסה". בעוד 10 שנים מהיום הוא מקווה לעבוד בתחום אחר, כמו רבים מחבריו שהחלו לעבוד בתחום יחד איתו. "היו לי מחשבות על מעבר לעבודה פחות פיזית, אבל במצב של היום ובגילי, בלי מקצוע אחר ביד, נשאר עם זה בינתיים".


      

    עובדי המשחטה מועסקים באמצעות חברת קבלן, בדומה למרבית העוסקים בענף. יהודה מפרט כי הם מרוויחים 20 אגורות ברוטו על כל עוף, המסתכמים בכ-10-11 אלף שקל בחודש. "אנחנו לא מקבלים תוספת לילה, לא מקבלים שכר בחגים ולאחרונה גילו חלק מהעובדים, בעלי ותק של 20 שנה ויותר, שלא הפרישו להם כלום לפנסיה" הוא מספר.

     

    העובדים אף התאגדו בארגון כוח לעובדים, שם מקימים בימים אלו את איגוד עובדי המשחטות הארצי. לדאבוננו העובדים חשופים לבעיות המקובלות של דפוס העסקה קבלנית ובמיוחד איפוס ימי החופשה, התעלמות מוותק ומרדף אחר פיצויי פיטורים במעבר בין קבלן לקבלן", מסבירים שם. "לאלו נוספת תופעה חמורה של הלנות שכר והעדר תשלום כחוק על שעות נוספות ועבודה בחגים".

     

    במשחטת עוף ירושלים פגשנו את ג'ימי מוסא מוסא (39) ופאדי רדאיד (36) העובדים כאורזים. מדי בוקר הם מגיעים למפעל בהסעה ובשבע מתחילים במשמרת של 12-8 שעות. מוסא, המתגורר עם אשתו ו-4 ילדיו בבית לקיה, עובד במקום מזה כשנתיים, לאחר שפוטר מעבודתו הקודמת בחקלאות. "זה לא מגעיל, מתרגלים", הוא מספר. "הימים הראשונים היו קשים, אבל עכשיו זה בסדר". פאדי רדאיד (36), המתגורר בבית לחם עם אישתו ו-5 ילדיו, מחזיק כבר בוותק של 8 שנים במקום. "אני אוהב את העבודה, אבל השכר נמוך, כ-4,000 שקל בחודש" הוא מספר.

     

     

    מוסא. "זה לא מגעיל, מתרגלים" (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    מוסא. "זה לא מגעיל, מתרגלים"(צילום: גיל יוחנן)

     

    פאדי רדאיד. "אוהב את עבודה" (צילום: גיל יוחנן) (צילום: גיל יוחנן)
    פאדי רדאיד. "אוהב את עבודה"(צילום: גיל יוחנן)

     

    מגדל תולעים לדישון: "חיה נעימה וחלקה"

    קיקי קליין-מיץ (58), מתגורר בבית שבו נולד באבן יהודה להורים שעסקו בחקלאות. בחצר הוא מגדל תולעים אדומות, אותן הוא מזין בזבל אורגני כדי לייצר חומר דישון. החלום שלו: להפוך את העיסוק בתחום מתחביב לעסק ליום הפרישה. "אני אוהב לתת צ'אנס נוסף לכל מוצר בחיים", הוא מעיד. "זה החלום הירוק שלי לפנסיה".

     

     

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)
     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

     

    בינתיים, קיקי מוכר תולעים לגננים וחובבי גינות ביתיות, אבל עיקר הביקוש הוא לחומר הדישון עצמו, ומסיבה די ברורה - הליך הכנתו כרוך בעבודה לא נעימה במיוחד: התולעים חיות ברטיבות שנראית כמו ביצה שחורה מעל 70% מהזמן, כאשר הדשן הוא למעשה הזבל שהן מייצרות. כדי להפיק את הדשן - שנקרא הומוס, יש לסנן ולנפות את הנקז של התולעים, כשלבסוף מתקבל חומר מרוכז במרקם של שמן נוזלי. "זה המוצר הכי טוב לדישון, עם הכי הרבה מינרלים", הוא אומר.

     

    גם בשגרה מדובר בהתעסקות לא קטנה - קיקי מקפיד להאכיל את התולעים אחת לשבוע, בשבעה דליים גדולים של ירקות ופירות - "חותך, מסדר ומגיש". אגב, בראש רשימת ההעדפות שלהן כלולים קפה וצואת בעלי חיים אוכלי עשב.

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)
     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

     (צילום: עידו ארז) (צילום: עידו ארז)
    (צילום: עידו ארז)

    לתחום הוא נחשף לפני כ-8 שנים, כשהשתתף בלימודי פארמה קאלצ'ר (חקלאות מקיימת). בעבר הרחוק הוא עבד כצלם מקצועי בגני ילדים, שם התוודע לנושא של מיחזור ושימוש חוזר. בדרך גם הספיק ללמוד חקלאות, ולהקים עסק משפחתי של הפעלות ביצירה לילדים, המשמש לו כמקור פרנסה עיקרי.

     

    "לא כולם אוהבים לעבוד בעבודה שחורה", הוא מספר. "יש גננים שאומרים לי תעזוב אותי מהזבל והסירחון ותמכור לי את החומר מוכן בשקית. לא כולם בנויים להתעסק עם זה, אני גדלתי בחוץ, אז אני לא נגעל ולא סטרילי. זו חיה חלקה ונעימה שאין שום בעיה לגעת בה. לפעמים יש קצת יתושים וסירחון, אבל אני לא מפחד. אם יש לי קצת בוץ – משפשפים והוא יורד. רק צריך לאהוב את זה באמת.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים