שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    צילום: Jupiter

    אהבת השימפנזים של ג'יין גודול

    יום הולדתה ה-80 של ד"ר ג'יין גודול, הפרימטולוגית ושומרת הטבע חל החודש. ג'יין פועלת 54 שנים למען אוכלוסיות קופי-העל באפריקה ובעולם, בעיקר לרווחת השימפנזים. גודול,‮ ‬שחלמה‮ ‬בילדותה ללמוד על חיות הבר באפריקה,‮ ‬הגשימה את החלום,‮ ‬הדהימה‮ ‬ופתחה עולם חדש של תקשורת והבנה בינה ובין השימפנזים

    ג'יין הייתה הראשונה לראות שהשימפנזים הם אוכלי בשר ולא רק פירות, שהם מגלים תכונות מנהיגות ויציאה מתוכננת לציד במרדף, ושהם מייצרים כלים ומשתמשים בהם. היא למדה שהם מחקים, מחנכים, מרמים, מגלים אמפתיה וסימפטיה, משחקים ומפגינים רגשות מגוונים, משמחה, עליצות ועד צער. הם מבינים בצמחי המרפא החיוניים להם בתקופות קשות, ואפילו עוסקים בסחר חליפין.

     

    ג'יין גודול גילתה גם צדדים לא ממש סימפטיים אצל השימפנזים, כמו למשל שהם לעתים קניבלים. סיפורה התחיל בבוקר 14 ביולי 1960, כאשר היא התמקמה במחנה קטנטן בשמורת הציד פלג הגומבה, על‮ ‬חופיה המזרחיים של ימת טנגנייקה‮ ‬שבגבול טנזניה,‮ ‬כדי לצפות‮ ‬בשימפנזים.‮ ‬

     

    ג‫'‬יין גודאל מתנשפת‫-‬שורקת עם קוף שימפנזה‫ באורוהארה, 2000. (צילום‫:‬ מייקל נאוגבאוור / יח"צ הסרט Jane Goodall's Wild Chimpanzees, 2002) ()
    ג‫'‬יין גודאל מתנשפת‫-‬שורקת עם קוף שימפנזה‫ באורוהארה, 2000. (צילום‫:‬ מייקל נאוגבאוור / יח"צ הסרט Jane Goodall's Wild Chimpanzees, 2002)
     
    (צילום: the Jane Goodall Institute)
     

    גומבה הוא‮ ‬פארק לאומי של יער משווני קטן‮ ‬ממדים,‮ ‬שייסדה הממשלה הקולוניאלית הבריטית ב-1943.‮ ‬על ברכיה הניחה מחברת,‮ ‬ולצדה משקפת‮ ‬שבה‮ ‬השתמשה‮ ‬לצפייה בשימפנזה שחיטט בבור‮ ‬סמוך.‮ ‬

     

    לאחר דקות הוא התקרב אליה בחברת גור שימפנזים שובב,‮ ‬והשניים ניסו לבחון אם המחברת שלה‮ ‬אכילה.‮ ‬בהמשך‮ ‬הבחינה בענפים כפופים ששוטחו על עץ סמוך,‮ ‬וזיהתה לראשונה קן‮ ‬שינה של שימפנזים.‮ ‬

     

    בהיעדר‮ ‬הכשרה מדעית‮ ‬היא‮ ‬התמקמה‮ ‬בחוף מכוסה אבנים וחלוקי אבן,‮ ‬הצטיידה באוהל,‮ ‬בכמה צלחות פח,‮ ‬ספל נטול ידית,‮ ‬משקפת זולה,‮ ‬וצירפה אליה‮ ‬את אמה כבת לוויה,‮ ‬וטבח‮ ‬אפריקאי‮ ‬ששמו‮ ‬דומיניק.‮ ‬ומי‮ ‬שלא הכיר אותה,‮ ‬ציפה‮ ‬שתיכשל,‮ ‬אבל‮ ‬הפליאונתולוג וחוקר האבולוציה של האדם,‮ ‬ד"ר לואיס ליקי,‮ ‬האמין בה.‮ ‬

     

    תמונה של ג‫'‬יין גודאל משנת 1964. (צילום‫:‬ הוגו ואן לאוויק / יח"צ הסרט Jane Goodall's Wild Chimpanzees, 2002) ()
    תמונה של ג‫'‬יין גודאל משנת 1964. (צילום‫:‬ הוגו ואן לאוויק / יח"צ הסרט Jane Goodall's Wild Chimpanzees, 2002)
     

    (צילום: the Jane Goodall Institute)

     

    גודול הרשימה אותו באופיה ובמרצה.‮ ‬ליקי גרס‮ ‬שניתן‮ ‬להכיר את ראשית‮ ‬ההתארגנות החברתית של האדם‮ ‬על ידי צפייה‮ ‬בקופי האדם‮ ‬בטבע.‮ ‬גודול הייתה חלוצת ה-Trimates,‮ ‬כינוי‮ ‬לשלוש‮ ‬הפרימטולוגיות‮ ‬הידועות,‮ ‬חוקרות‮ ‬היונקים והאנתרופולוגים בעולם,‮ ‬שחקרו‮ ‬את חיי השימפנזים וגורילות‮ ‬ההרים באפריקה,‮ ‬והאורנג-אוטנים באסיה,‮ ‬במימונו‮ ‬ד"ר ליקי:‮ ‬ג'יין‮ ‬גודול‮ (‬התחילה כנערה בסיום התיכון‮)‬,‮ ‬ד"ר דיאן פוסי שחקרה גורילות הרים ברואנדה‮ (‬ונרצחה‮)‬,‮ ‬וד"ר בירוטה גלדיקס שחקרה אורנג-אוטנים באינדונזיה.‮ ‬גודול‮ ‬הפכה לפורצת דרך‮ ‬במדע.‮

     

    השאלה כיצד לחקור את השימפנזים, ומה אנחנו יכולים להשיג מתצפיות על התנהגותם, העסיקה את ג'יין מראשית הקריירה, לאחר שליקי הודיע לה כי השיג עבורה מלגה כדי לקדם אותה ואת המחקר שלה, ואישור לעבודת דוקטורט באתולוגיה באוניברסיטת קיימברידג'.

     

    גור שימפנזה (צילום: אנדרה זאכר / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011) ()
    גור שימפנזה (צילום: אנדרה זאכר / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011)

     

    לאחר כשלוש שנים, בארבעת חודשי מחקרה הראשונים, חשפה ג'יין גודול תגלית מהפכנית: "השימפנזים יוצרים כלים" דיווחה, כשהבחינה בשימפנזים צדים טרמיטים בעזרת גבעולי צמחים ושולים אותם מקנם. בתשובה לדיווח כתב ליקי: "כעת אנחנו חייבים להגדיר מחדש מהו כלי, ולקבל את השימפנזה כאדם".

     

    השפעתה על טובי הפרימטולוגים הייתה גדולה. ב-1971 פרסמה את ספרה הראשון: "In the Shadow of Man",‮ ‬שזכה ל-33‮ ‬ מהדורות.‮ ‬ספרה‮ "‬אני והשימפנזים‮" ‬תורגם לעברית.‮ ‬עם פרסום‮ ‬ספרה‮ "‬שימפנזי גומבה‮" ‬בהוצאת אוניברסיטת הרוורד,‮ ‬הסתיימו מחקרי השדה שלה. 

     

    ג'יין גודאל קראה ותיעדה את תצפיות קופי השימפנזה שלה לאור נר באוהל הפשוט שלה בפארק הלאומי גומבה. (צילום: באדיבות מכון ג'יין גודאל /  יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011) ()
    ג'יין גודאל קראה ותיעדה את תצפיות קופי השימפנזה שלה לאור נר באוהל הפשוט שלה בפארק הלאומי גומבה. (צילום: באדיבות מכון ג'יין גודאל / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011)

     

    (צילום: the Jane Goodall Institute)

     

    פריצות דרך במחקר

    ג'יין קבעה סטנדרטים חדשים למחקר, פיתחה תכנית מחקר חלוצית, גישה אינטלקטואלית ושפה מדעית שכולם נהנים ממנה עד היום. היא העניקה לשימפנזים שחקרה שמות פרטיים, בניגוד לתפיסה המקובלת שגרסה שיש לנתק את רגשות החוקרים מנשואי מחקריהם, ולכנותם במספרים ולא בשמות.   

     

    לימים, בביקור בקיימברידג', היא נדהמה למשמע ביקורת של אחד מעמיתיה, כי "ייתכן וכל מה שחקרת נידון לכישלון מאחר שפעלת בניגוד לכללי המשחק המדעי בתחום".

     

    באותה עת סיימה שנה ורבע של מחקר שדה שבו התמקדה בחבורת שימפנזים שכל אחד מנציגיה זכה לשם או כינוי. מדעני קיימברידג' מחו בתוקף נגד קביעתה שאפשר להתייחס רגשית לבעלי חיים ולכנותם בשמות, גם אם אינם בני אנוש.

     

    מומחים טענו שמדובר בהאנשה, אך בהחלט לא אתולוגיה (מדע ההתנהגות). ג'יין, שהרהרה ב"מורה" הראשון שלה, הכלב רסטי, החליטה שלא להיכנע למוסכמות והשיבה מלחמה שערה. ב-9 בפברואר 1966 קיבלה את הדוקטורט (ללא תואר ראשון ושני).

     

    ג'יין, בעלה הוגוואן לאוויק ובנם המשותף.  (צילום: באדיבות מכון ג'יין גודאל /  יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011) ()
    ג'יין, בעלה הוגוואן לאוויק ובנם המשותף. (צילום: באדיבות מכון ג'יין גודאל / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011)
     

    (צילום: the Jane Goodall Institute)

     

    חבורה שכזאת

    בשבועות הראשונים לשהותה בגומבה איבדה ג'יין זמן יקר כשחלתה במלריה. היא טיפסה קילומטרים רבים בהרים המיוערים ובקושי הבחינה בשימפנזים. בהמשך היא שהתה בקרבתם, והם לא התייחסו אליה ולניסיונות ההתקרבות שלה.

     

    אבל אז נשבר הקרח. בתחילה היא התיידדה עם השימפנזה הזכר שקיבל ממנה את השם מיסטר דיוויד גרייבלד, שהיה אפור זקן, איבד בהמשך את פרוותו ומת ממחלה ב-1968. אחרי המפגש הראשון עמו, אמרה "הוא כאילו חיכה לי", ובפגישתם השנייה - "הוא האמין בי", ומאז מהלך המחקר השתנה לחלוטין.

     

    ג'יין ובנה הוגו בתצפית על קופי שימפנזה. (צילום: באדיבות מכון ג'יין גודאל /  יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011) ()
    ג'יין ובנה הוגו בתצפית על קופי שימפנזה. (צילום: באדיבות מכון ג'יין גודאל / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011)

     

    לאחר אפור הזקן הצטרפו אליו שאר חברי הקבוצה, שזכו אף הם לשמות: מייק, אולי ופיפי. בזכות סבלנותה נחשפו היבטים מפתיעים על אורח חייהם והתנהלותם כקבוצה חברתית. "תצפיותיי לימדו שהם בעלי אישיות ויכולת להביע רגשות של שמחה, כעס, קנאה, ומה שמפתיע אף יותר: חמלה וחוש הומור", כתבה במחברתה.  

     

    (צילום: the Jane Goodall Institute)

     

    המקרה המוכר ביותר בנוגע להבעת עצב ואבל אצל השימפנזים קשור לשימפנזה זכר ששמו היה פלינט, אשר נפטר בגיל שמונה. פלינט היה כרוך אחרי פילו - אמו. הוא נשאר צמוד אליה הרבה אחרי שהגיע זמנו להתחיל את דרכו העצמאית בחיים.

     

    פלינט סירב לעזוב אותה גם כאשר היא גילתה כלפיו קוצר רוח. לאחר מותה נפלט פלינט מקבוצתו וחדל לאכול עד שמת מרעב. לדבריה של ג'יין, פלינט מת מצער עקב מות אמו. לאחרונה איששו תצפיות בשביה את מסקנותיה של ג'יין בנוגע לתחושות הצער והאבל שלהם. 

     

    ההישג הגדול של ג'יין היה בהגדרתה מחדש מהי אנושיות, כאשר קבעה שלא רק האדם משתמש בכלים, שלא רק הוא בעל רגשות, יכולות תכנון וכדומה, אלא גם קופי-העל.

     

    (צילום: באדיבות מכון ג'יין גודאל /  יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011) ()
    (צילום: באדיבות מכון ג'יין גודאל / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011)

     

    צ'רלס דרווין כתב בספרו "מוצא המינים" (1859): "רגשות ויכולות שונים, כאהבה, זיכרון, קשב, סקרנות, חיקוי, שיקול דעת, שהאדם מתגאה בהם, יימצאו אף בחיות הפשוטות יותר...".

     

    ג'יין גילתה ששימפנזים מייצרים את הכלים על ידי שבירת ענף דק וניקוי העלים; הם דוחפים אותו לעומק קן הטרמיטים, שמתנפלים על ה"פולש" הבלתי קרוא ותוקפים אותו; וכאן הוכיחו השימפנזים מחשבה בדרך שליפת המקל עמוס הטרמיטים, על ידי כך שהם שולפים אותו בזהירות ובאטיות, כדי שהטרמיטים לא ייפלו כתוצאה מחיכוך בדופנות הבור.

     

    גודול הפריכה את הדעה שרווחה אז, שהשימפנזים הם צמחונים, כשצילמה אותם אוכלים בשר. היא סיפרה שלאכזבתה השימפנזים יכולים להיות אלימים מאוד, ולראשונה תיעדה את העובדה שהם אינם שוחרי שלום כמו השימפנזה הגמדי - הבונובו במזרח-קונגו. ג'יין חשפה כי נקבות שימפנזים קוטלות לפעמים עוללים (של נקבות אחרות) שהגיחו לאוויר העולם.

     

    (צילום: © the Jane Goodall Institute / Chase Pickering) ()
    (צילום: © the Jane Goodall Institute / Chase Pickering)

     

    מאז 1974 נחקרה בגומבה בעיקר קהילה שכונתה קאסאקיילה. חבריה נחשפו כשהם רודפים בצורה אלימה עד זוב דם ומוות אחרי אחדים מחברי קהילה קטנה שכונתה קאהאמה, במה שכונה על ידה מלחמת ארבעת השנים. כמו כן נחשפו מאבקי הייררכיה בין זכרים ומתחים פוליטיים ופיזיים.

     

    גם נקבות התעמתו ביניהן, ואחת האימהות נצפתה כשהיא הורגת את תינוקה של אם יריבה. וכך כתבה: "בראשית מחקרי סברתי לתומי שהשימפנזים נחמדים מאתנו. התברר לי שהם יכולים להיות איומים. גומבה מעולם לא הייתה גן עדן...". 

     

    (צילום: אנדרה זאכר / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011) ()
    (צילום: אנדרה זאכר / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011)

     

    (צילום: the Jane Goodall Institute)

     

    חקר אוכלוסיות השימפנזים

    מחקרי השימפנזים מאופיינים בארבע תקופות. תחילה, תצפיות מקריות ודיווחים ראשונים במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. הראשון שנחשף להתנהגות שימפנזים היה ר.ל. גארנר, שבנה כלוב בעומק היער במערב אפריקה, לצפייה, וניסה ללמדם לדבר.

     

    ב-1930 ניהל הנרי ניסן מחקר בגיניאה הצרפתית על השימפנזים במהלך כארבעה חודשים. הוא אסף מידע מועט על הרגלי אכילה ובניית קני השינה שלהם. סיפורי הרפתקנים ותצפיות מקריות בחוף השנהב ב-1842 וב-1951, סיפקו את מרב המידע על שימפנזים בטבע. איש לא חשב לראיין אפריקאים מקומיים שיכלו לספר עליהם יותר.

     

    (צילום: the Jane Goodall Institute)

     

    מחקרים ראשונים שבוצעו בשימפנזים ובונובו בשבי על ידי וולפנג קוהלר ורוברט יירקס בראשית המאה ה-20, תרמו להבנת עולמם. בתקופה השנייה, מ-1958 עד 1976, שהיא התקופה שבה ניהלה ג'יין גודול את מחקרה, התקיימו באפריקה חמישה מחקרים נפרדים שהובילו לחקר תרבויות קופי אדם גדולים ‭ ‬בעולם הישן‮ (‬אסיה,‮ ‬אפריקה ואירופה‮)‬.

     

    התקופה השלישית, בשנות ה-90-80, עסקה בהשפעת קיטוע אזורי המחיה שלהם ביערות בעקבות פעולות האדם. בתקופה הרביעית פרשה ג'יין ממחקרי השדה, והתמסרה לביסוס פעילותה ומחויבותה להקמת מרכזי שיקום והשבה לטבע של שימפנזים.

     

    מאז היא פעילה במאבקים להקניית זכויות לשימפנזים והשקעת משאבים לרווחתם ולרווחת בעלי חיים אחרים. ב-1994 נסקרו בספרם של פרופ' ריצ'רד רנגהאם מאוניברסיטת הרווארד בארצות הברית ועמיתיו כ-40 תרבויות שימפנזים באפריקה לבדה.

     

    ג'יין גודאל עם קוף שימפנזה יתום. (צילום: מוזיאון המדע של מינסוטה / יח"צ הסרט  Jane Goodall's Wild Chimpanzees, 2002) ()
    ג'יין גודאל עם קוף שימפנזה יתום. (צילום: מוזיאון המדע של מינסוטה / יח"צ הסרט Jane Goodall's Wild Chimpanzees, 2002)

     

    תכניות חקר בגני חיות מטעם המכון ע"ש גודול שהתקיימו ב-14 גני חיות בארצות הברית תרמו מידע נוסף על התנהגות כ-150 שימפנזים, למשל מחקרים על שימפנזים שלמדו את שפת הסימנים שבה משתמשים חירשים בארצות הברית, ויצרו תקשורת ברורה עם החוקרים.

     

    ב-1999 חקרו טובי הפרימטולוגים בעולם, בהם פרופ' אנדרו וויטן מאוניברסיטת סנט-אנדרו שבסקוטלנד, ההולנדי-אמריקאי פרופ' פרנס דה-ואל מאוניברסיטת ג'ורגיה שבאטלנטה, ג'יין ואחרים, את יכולותיהם הקוגניטיביות והרגשיות של קופי-העל ותיעדו את שבע התרבויות הבולטות ביותר של השימפנזים, ולבסוף סיכמו עשרות שנות מחקר ותצפיות בשימפנזים. בפרסום היוקרתי תיעדו 39 טיפוסי התנהגות ייחודיים, כמו השימוש בכלים ובמכשירים.  

     

    המחקר בגומבה מתקיים כ-54 שנים ללא הפוגה. ב-1986 ו-1991 קיימה האקדמיה האמריקאית למדעים בשיקגו שני כנסים שבהם התגבשו מטרות המחקר העיקריות. בכנסים תוארו שיטות המחקר, כולל מצלמות המתעדות התנהגות. צילומי הווידאו החלו ב-1972, ובהם תועדו יחסי גומלין בין תינוקות ואימהות, פטרולים טריטוריאליים של זכרים, מפגשי שימפנזים עם נחשים, תגובות למוות ועוד.  

     

    (צילום: the Jane Goodall Institute)

     

    אנחנו והשימפנזים

    חקר שימפנזים בשביה סווג לפי גודול תחת שלוש קטגוריות: תצפיות על חבורות קהילתיות וחיי משפחה; ניסויים פסיכולוגיים במעבדות; חקר שפת הסימנים של השימפנזים.

     

    מחקרים אלה סייעו לשפוך אור על קוגניציה ומודעות עצמית, הבנת דרך החשיבה של קופי-העל ותפקודם, התפתחותם וחקר יחסיהם החברתיים. מאז החלו לדבר על יצורים תבוניים מכווני מטרה כבני אדם, הרוכשים, מאחסנים, ממחזרים ומעבדים מידע במוחם, ונשאלו שאלות כמו: מדוע השימפנזים ודומיהם אינם יכולים לדבר? האם הם חושבים על המחר והאם הם בעלי יכולת תכנון וחזון?

     

     

    (צילום: אנדרה זאכר / Neos Film/ CCMedien /  יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011) ()
    (צילום: אנדרה זאכר / Neos Film/ CCMedien / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011)

     

    האם שימפנזים מהרהרים במשמעות החיים? השוואת נפח מוחם של קופי-העל לנפח מוחנו לימדה שנפח מוחותיהם הוא כ-450-300 סמ"ק - כרבע מנפח מוחנו אשר מגיע לכ-1,350 סמ"ק, ומורכב מתאים המהווים כשני אחוזים בלבד ממשקל גופנו, אך צורכים 25 אחוז מסך האנרגיה שלנו.

     

    גודול ואחרים מנסים להקנות להם זכויות משפטיות כמו לבני אנוש. בהתאם, ארגון אמריקאי לזכויות בעלי חיים הגיש בשלהי 2013 תביעה תקדימית הדורשת להכיר בשימפנזה מסוים ששמו טומי כייצור אוטונומי הזכאי לחירויות גופניות ובעל זכויות שלא להיכלא. כן סייעו לשפר תנאי מחיה בשבי ולאתגר את יכולותיהם, סקרנותם וכישוריהם גם במכלאות וכלובים.

     

    (צילום: the Jane Goodall Institute)

     

    סכנה קיומית

    אחת הבעיות החמורות היא קיטוע מקומות חיות ללא יכולות מעבר או תקשורת בין קהילות בשל כריתת יערות, ציד ופיתוח מואץ, גרמה לניתוק הקשר הגאוגרפי בין תרבויות שונות של השימפנזים. הקיטוע הוביל לבעיה שנייה: מפגש עם אנשים – תיירים, מבקרים, חוקרים, והעברת מחלות שלא היו קודם באוכלוסיית השימפנזים.

     

    שמורת גומבה הייתה חלוצת הגישה שלא מתירה להתקרב לשימפנזים ומחייבת שמירת מרחק מהם עקב רגישותם למחלות המועברות על ידי בני אדם. ב-1966 נפגעו שימפנזים ממחלת הפוליו שהועברה אליהם מהאדם. שנתיים לאחר מכן מתו חמישה מהם. תשעה נוספים מתו בראשית 1987 מדלקת ריאות. גם מחלת האיידס, שאצל השימפנזים קרויה SIVcpz,‮ ‬פגעה בהם.‮ ‬

     

    (צילום: ריצ'ארד לדקאני / Neos Film/ CCMedien /  יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011) ()
    (צילום: ריצ'ארד לדקאני / Neos Film/ CCMedien / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011)

     

    מחקר‮ ‬שנערך‮ ‬ב-2009‮ ‬ חשף‮ ‬שאיידס‮ ‬גרם למותם של שימפנזים בגומבה.‮ ‬במחקר‮ ‬אחר משנת‮ ‬2011‮ ‬נקבע שמחלות זיהומיות‮ ‬הכחידו‮ ‬אוכלוסיות שימפנזים במזרח‮ ‬אפריקה ומערבה.‮ ‬צפיפות‮ ‬האוכלוסייה של בני‮ ‬האדם באגן הקונגו,‮ ‬הנאמדת‮ ‬ב-24‮ ‬ מיליון בני‮ ‬אדם‮ ‬בשטח של כ-1.8‮ ‬מיליון קמ"ר,‮ ‬נמצאת‮ ‬בעוכרי‮ ‬קופי-העל.‮

     

    (צילום: the Jane Goodall Institute)

     

    ‬חוסר‮ ‬ההיגיינה של קהילות כפריות,‮ ‬חברות‮ ‬אנוש ותיירות‮ ‬בין-לאומית‮ ‬גואה,‮ ‬זוהו‮ ‬כפוטנציאל להעברת מחלות‮ ‬שקופי-העל לא פיתחו כלפיהן מערכות‮ ‬חיסון טבעיות.‮ ‬תובנות חדשות על הרכב הקהילות ויחסי הגומלין הגנטיים הובילו להבנה טובה יותר של גורמי מחלות.‮ ‬ככל שלמדו יותר על שימפנזי גומבה,‮ ‬וגבר החשש לעתידם,‮ ‬הופנתה‮ ‬תשומת‮ ‬הלב‮ ‬לסוגיות‮ ‬האלו‮ ‬בנוגע‮ ‬לקהילות‮ ‬קופים‮ ‬אחרות במדינות‮ ‬שונות.  

     

    חדירת האדם לעומק היערות באמצעות סלילת דרכים שנועדו להעביר מזון לפועלים היא הרסנית. בעקבותיה גדל ציד חיות בר למאכל. הדרכים קיצרו את המסלולים ליעדים לשעות ספורות. הפועלים אינם מהססים לשכור את כישורי הציד של גששים מקומיים, ומשלמים להם בעין יפה, אף שאחדות מתרבויות האדם מקיימות טאבו (איסור) על אכילת קופי-על אפריקאיים.

     

    בשר חיות בר מועבר לכפרים, לעיירות ואפילו לערים מרוחקות, משום שבשר בוש זול מבשר חיות המשק של האדם. הערכות אחרונות מרמזות על סחר בבשר בוש באגן קונגו, עד כדי כ-580 מיליון בעלי חיים מדי שנה, וכארבעה מיליון טונות של בשר יונקים.

     

    כדי למנוע את האסון האקולוגי המבהיל הזה, גופים ירוקים בין-לאומיים מנסים לרכוש חלקות יער גדולות לשימור, וכך להתמודד עם כריתה מוגברת ובלתי חוקית וכריית מתכות יקרות. נטיעת דקלי

    שמן לייצור מזון,‮ ‬קוסמטיקה ואנרגיה,‮ ‬הידועה באסיה,‮ ‬הגיעה גם‮ ‬למערב אפריקה ומרכזה ואף‮ ‬לדרום‮ ‬אמריקה,‮ ‬שם היא הגיעה‮ ‬עד כדי‮ ‬108,800‮ ‬קמ"ר.‮

     

    ‬הסוגיה כה‮ ‬מדאיגה,‮ ‬שקבוצות הפועלות לשמירת טבע התגייסו למפגש‮ "‬סיעור מוחין על דקלי שמן‮ ‬בני‮ ‬קיימא‮", ארגון‮ ‬שנוסד‮ ‬ב-4002 ‬במגמה לפעול לצמצום הפגיעה במגוון הביולוגי.‮ ‬כל אלה השפיעו גם על שימפנזים ואורח חייהם.‮ ‬לפני‮ ‬כ-100‮ ‬שנים שוטטו למעלה ממיליון שימפנזים באפריקה.‮ ‬היום מעריכים את מספרם בכ-300,000.‮

     

    (צילום: the Jane Goodall Institute)
     
    (צילום: אנדרה זאכר / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011) ()
    (צילום: אנדרה זאכר / יח"צ הסרט Jane's Journey, 2011)

     

    שליחות עולמית ועתיד השימפנזים

    ב-20 השנים האחרונות הפכה גומבה לאי אקולוגי שמור המוקף צפיפות אנושית גדלה. בגומבה נותרו כ-100 שימפנזים בלבד, עם עתיד מעורפל בגין "נישואי קרובים" והיעדר יכולת להתמודד עם מגפות כמו הפוליו שקטלנית יותר משפעת.

     

     ג'יין שזיהתה את הבעיה והחליטה להתמודד אתה, פגשה בעיירה הסמוכה את ג'ורג' סטרונדן,‭ ‬חקלאי גרמני‮ ‬במוצאו,‮ ‬וייסדה‮ ‬אתו‮ ‬ב-1995‮ ‬ את‮ ‬TACARE‮ ‬-‮ "‬הפרויקט החינוכי לשנטוע עצי‮ ‬יער בימת‮ ‬אגם טנגניקה". ‮

     

    ‬משתלות עצים‮ ‬שהוקמו‮ ‬ב-24‮ ‬ כפרים‮ ‬נועדו לקדם את הגנת‮ ‬מקורות המים של הכפרים,‮ ‬ולהשיב את כיסוי היער המקורי‮ ‬למדרונות‮ ‬שמסביב‮ ‬לגומבה,‮ ‬להגדילו‮ ‬ולכלול בתוכו גם אוכלוסיית שימפנזים קטנה נוספת‮ ‬שכונתה‮ ‬קהילת קאייטנגה,‮ ‬החיה‮ ‬במרחק כ-16‮ ‬ ק"מ ממזרח לגומבה.‮ ‬

     

    בנוסף,‮ ‬הכוונה היא לחבר את הקהילות של גומבה עם קהילה נוספת שמקום חיותה‮ ‬כ-80‮ ‬ ק"מ‮ ‬לדרום-מזרח,‮ ‬באזור מיוער ששמו ‮ ‬Masito-Ugalla, המכילה‮ ‬כ-500‮ ‬ פרטים,‮ ‬במסדרון אקולוגי‮ ‬שעשוי להצילם.

     

    (צילום: the Jane Goodall Institute)

     

    ואולם, עוד אין פתרונות מוחלטים, ועתיד קופי-העל מעורפל. שימפנזים ניצודים כבשר בוש במלכודות לולאות שנועדו ללכידת חיות בר אחרות. אבדן מקומות החיות, רבייה אטית ופיזור אוכלוסיות עקב הקיטוע מאיימים על עתידם.

     

    יש גם נקודה חיובית: בעקבות פעילותה של ג'יין ואחרים, שימפנזים רבים מאלה ששרדו בשבי זוכים לאחרונה ליחס הוגן יותר ומקדמים את רווחתם בעיקר בארצות המערב וביפן.

     

    אולם עתידם של שני המינים בטבע מותנה בהפחתת הציד למאכל, מניעת כריתה של מקומות החיות שלהם ויחס אנושי משופר. בתקופה האחרונה זוכים גם השימפנזים בשבי ובניסויים ליחס משתפר. בהשראתה של גודול לא רק בני האדם זכאים לסיים את חייהם ברווחה, אלא גם קופי-על שהשתמשו בהם למסעות בחלל, שניצלו אותם בניסויים רפואיים, או השתמשו בהם במופעי קרקסים ותצוגות.

     

    האדם החל להכיר בערכם ובתרומתם לאנושות, לא רק על ניסויי אינטליגנציה. שימפנזים שכיכבו בפרסומות ובסרטים ככוכבי קולנוע מיועדים להגיע ל"בתי אבות" בלואיזיאנה שבארצות הברית, בהולנד ובספרד. בלואיזיאנה כינו את המתחם "קוף מבטחים". ריטה ותרזה, שתי שימפנזות נקבות בנות למעלה מ-40, שהובאו בצעירותן מאפריקה ושימשו כל חייהן במחקרי החלל של נאס"א, היו הדיירות הראשונות שהגיעו לבית המחסה ויצאו לפנסיה ביער אורנים שטוף שמש, מבנה מרווח המצויד בטלוויזיה, במכשירי וידיאו ואפילו DVD.‮ ‬כ-200‮ ‬ שימפנזים‮ ‬פנסיונרים המצויים כיום בבית המחסה‮ ‬זוכים‮ ‬לאהבה ותשומת לב. 

     

    (צילום: באדיבות מכון ג'יין גודאל) ()
    (צילום: באדיבות מכון ג'יין גודאל)

     

    ג'יין אולי לא גילתה את החוליה החסרה בתשבץ האבולוציוני, אבל היא ואחרים עוררו מודעות עולמית לשימפנזים. על אף גילה המתקדם היא מבלה בנסיעות בעולם כ-300 ימים בשנה, מרצה ומסבירה על חיי השימפנזים תוך חיקוי קולותיהם בצורה מדהימה, לשמחת מאזיניה. היא יזמה תכנית המעודדת נוער בכל העולם לפעילות בפרויקטים המקדמים דאגה רבה יותר לבעלי חיים, לסביבה ולקהילה האנושית. 

     

     

     

    הכתבה פורסמה בגליון 221 בירחון "טבע הדברים"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילם‫:‬ מייקל נאוגבאוור / יח"צ הסרט Jane Goodall's Wild Chimpanzees, 2002
    צילם‫:‬ מייקל נאוגבאוור / יח"צ הסרט Jane Goodall's Wild Chimpanzees, 2002
    צילום: אנדרה זאכר / יח"צ הסרט Jane‪'‬s Journey, 2011
    צילום: אנדרה זאכר / יח"צ הסרט Jane‪'‬s Journey, 2011
    מומלצים