שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    הילדה שלי הגיעה אליי כדי להעביר לי מסר
    לאורן הלמן, סמנכ"ל בחברת החשמל ו"המרגיע הלאומי" בימי הסופה בחורף, יש משהו לומר לכם: הוא אבא של ליה, ילדה מדהימה בת 5 וחצי עם צרכים מיוחדים, הוא גאה בה, הוא מעסיק עובדים עם נכויות קשות והוא לא יוותר עד שישלים את פרויקט חייו: לשכנע את כולנו שחייבים לשלב אנשים עם מוגבלויות בשוק העבודה
    "כל הורה שיש לו ילד עם מוגבלות יגיד לך את אותו דבר", מחייך אורן הלמן, "הוא יגיד לך שיש לו עננה שמרחפת לו מעל הראש שמתבטאת גם במחשבה וגם בצל רגשי כזה. לפני שהורה כזה הולך לישון הוא חושב על שני דברים: האחד, מה יהיה עם הילד שלי בגיל 21, אחרי שהוא יסיים את בית הספר ואולי גם צבא. הדבר השני זה מה יקרה כשאני אמות. זו מחשבה מאוד קשה שלדעתי אנשים שלא חווים את זה לא יכולים להבין אותה ואת העוצמה שלה. אני, אגב, מאמין מאוד בבת שלי ומאמין שהיא תשתלב ותעשה צבא ותקים משפחה, עם כל הקשיים שיש לה ושיהיו לה, אבל עדיין העננה קיימת".

     

    רובכם בטח זוכרים את אורן הלמן (45). מתוקף תפקידו כסמנכ"ל חטיבת רגולציה, קשרי ממשל ותקשורת בחברת החשמל הוא הפך בדצמבר האחרון לכוכב טלוויזיה. הסופה הנדירה בעוצמתה שפקדה אז את מקומותינו שיגרה אותו לחמ"ל החברה, ומשם עידכן והתראיין באופן שוטף אודות מצב אספקת החשמל ברחבי הארץ. בעקבות זאת זכה לכינויים "נחמן שי של הסופה" ו"הפנים של חברת החשמל", וגם לשלל תגובות, מחמיאות יותר ופחות.

     

    ואולם מה שידוע למעטים בלבד הוא שהלמן, שאחראי בין השאר על מערך הפרסום והדוברות בחברת החשמל ועל הקמפיינים האחרונים של "שקע ותקע", מנהל כבר כמה שנים קמפיין נוסף, מאחורי הקלעים דווקא. הכותרת של הקמפיין הזה היא שילוב אנשים עם מוגבלויות בתעסוקה, והוא נולד מתוך החוויה האישית של הלמן כאבא של ליה: ילדה שאובחנה כבעלת עיכוב התפתחותי רב־תחומי.

     

    אורן הלמן ובנותיו ליה (מימין) ושירה (משמאל) (צילום: אילן ספירא) (צילום: אילן ספירא)
    אורן הלמן ובנותיו ליה (מימין) ושירה (משמאל)(צילום: אילן ספירא)

    "ליה שינתה לי את החיים טוטאלית, ולטובה", הוא אומר. "הבנתי שהייעוד שלי הוא לדאוג לאותם אנשים שיש להם מגבלות ומתקשים בחיים שלהם, ואני מאמין שליה הגיעה אליי כדי להעביר לי את המסר הזה. בשלב מסוים הבנתי שהדרך הכי טובה לעשות את זה היא דרך שילוב של אנשים עם מוגבלויות בחברה בכלל ובתעסוקה בפרט, במקום מה שאנחנו רגילים לעשות, שזה להחביא אנשים כאלה בבית או במוסדות".

     

    את השינוי, מתברר, הוא בחר להתחיל מהלשכה שלו עצמו. בחטיבה שתחת ניהולו, הכוללת כ-50 עובדים, מועסקים בתפקידים רבי־תוכן ואחריות ארבעה אנשים שמוגדרים כבעלי מוגבלויות קשות. אחד העובדים כבר עבד בחטיבה עוד לפני תקופתו, ושלושה שובצו לתפקידיהם באופן אישי על ידי הלמן, שגם אינו מהסס להצהיר שידו עוד נטויה: "אני מחפש עכשיו עובד נוסף. אם אאתר אדם עם מוגבלות שמתאים לתפקיד בכישוריו, הג'וב שלו".

     

    במסגרת חשיפה תקשורתית ראשונה של פועלו בנושא פגשנו את הלמן וכן שני עובדים בעלי מוגבלויות המועסקים אצלו. מהלמן שמענו על התמודדותו כהורה ועל הדגל שהוא נושא למען העסקת אנשים עם מוגבלויות; מהעובדים - עו"ד ולאדי גור ארי (לוקה בשיתוק מוחין) ואייל נייפלד (עיוור ולוקה בשמיעתו). שמענו על התמודדותם כאנשי מקצוע בעלי מוגבלות פיזית ולמה זה כל כך לא טריוויאלי שמתייחסים אליהם כאל עובדים לכל דבר.

     

    חישוב מסלול מחדש

    הלמן מתגורר בצפון תל־אביב ונשוי למירב, מתכנתת בחברת AIG. לזוג שתי בנות: ליה הבכורה, בת 5 וחצי, ושירה בת ה־4. על שתיהן הוא מדבר באהבה ובגאווה בלתי־מתפשרות. על שירה הוא אומר: "היא תהיה מנהיגה. יש לה יכולות מדהימות", ואת ליה הוא מתאר כ"ילדה חכמה, כריזמטית, כובשת, מדהימה ויפהפייה". במאמר מוסגר הוא מציין: "זה לא כי הן הבנות שלי. זה פשוט ככה".

      

    בה בעת הלמן אינו מתכחש להבדל בסיסי אחד בין שירה לליה: לליה יש עיכוב התפתחותי והיא לומדת בחינוך מיוחד, בעוד שירה היא ילדה "רגילה". הוא מסביר שהמגבלה של ליה לא קושרה עד היום למחלה או לתסמונת כלשהי וגם המקור שלה לא אותר: "ליה נולדה בלידה קשה וציון האפגר שלה היה נמוך בהתחלה ואז עלה ל-9, שזה ציון גבוה. לא קיבלנו שום אינדיקציה שמשהו לא בסדר ויצאנו מבית החולים לדרכנו. כעבור כמה חודשים, בבדיקה שערכנו, התגלה שלליה יש טונוס שרירים נמוך וגמישות־יתר, שמעידים על בעיה התפתחותית כלשהי. כשהיא הייתה בת שנתיים, אחרי שלל ביקורים אצל מומחים וגנטיקאים והרבה בדיקות, היא אובחנה כבעלת עיכוב התפתחותי רב־תחומי. זה אומר שהיום רמת הדיבור שלה היא בעיכוב של שנתיים־שלוש לעומת ילדים בני גילה, ושכנראה בעתיד, כשיבדקו את האיי־קיו שלה, היא תוגדר כבעלת אינטליגנציה נמוכה או כבעלת פיגור. כרגע עוד אי־אפשר למדוד את זה ואני גם לא ממש בקי בהגדרות".

     

    הלמן מכיר בכך שהבעיה ההתפתחותית של ליה תלווה אותה כל חייה, אבל מבחינתו אין בזה שום דבר "לא בסדר" ובטח לא סיבה לבושה. במהלך המפגש בינינו, בבית קפה סמוך לביתו, אנחנו פוגשים לדקות ספורות גם את ליה. המפגש בין האב לבתו אינו מותיר מקום לספק - לא בדבר האהבה העזה השוררת בין השניים ולא בדבר גאוות הלמן בילדתו. הוא ממהר לחבק אותה, מרעיף עליה מגוון כינויי חיבה, מניף אותה אל־על ונושא אותה על ידיו לבית הקפה. היא מצידה ששה להישאר לידנו, לאשר לשאלת אביה שהתגעגעה אליו, לשיר לו שיר לפסח שלמדה, לשאול היכן האוטו שלו ולנפנף לנו לשלום מהאוטו של אמה, אחרי שהיא חוזרת לשם, רק כי היא חייבת.

     

    "אני גאה בילדה שלי, ואם לא הייתי גאה גם לא הייתי מתראיין עכשיו", מכריז הלמן. "היא הולכת איתי לכל מקום שאני הולך, והיא תמשיך ללכת איתי לכל מקום. בעיניי היא כליל השלמות, ולא בגלל שאני עיוור. מצד שני, אשתי ואני מודעים לסיטואציה שאנחנו נמצאים בה ולקשיים שכרוכים בכך".

     

    מצד אחד, ניכר עד כמה אתה גאה בליה. מצד שני, לא הסכמת שיראו את פניה בכתבה. למה?

     

    "ליה בת פחות מ-6 והיא עדיין לא בשלה להחליט אם היא רוצה להתפרסם או לא. אשתי ואני דנו בזה והחלטנו שאנחנו לא רוצים לכפות עליה פרסום בעיתון. לא סירבתי כי היא ילדה עם מוגבלות. שאלתי את עצמי אם הייתי מצטלם עם הילדה השנייה שלי, וגם כאן התשובה הייתה שלילית. אני לא שופט הורים אחרים שעושים את זה, אבל לפי עולם הערכים שלי אני מעדיף להימנע מזה".

     

    לא חווית רגע מסוים של שבר גדול, למשל כשהבנת סופית שלליה יש בעיה?

     

    "לא היה רגע מסוים כזה של באסה קשה. תהליך האבחון היה מאוד הדרגתי, בלי בומים, והבנתי די בהתחלה שיש לנו בעיה. בתקופה הראשונית עוד הייתי חייב לדעת, להבין מה בדיוק הבעיה. כי אני כזה: חפרן ואחד שלוקח על עצמו משימה ומבצע אותה. אבל בשלב מסוים הכרתי בבעיה וזהו. אתה מבין שיש כוחות שהם חזקים ממך ושיש קשיים שאתה צריך להתמודד איתם. ילדים בלי מוגבלות הם מן טייס אוטומטי כזה. הם חוזרים הביתה ומספרים לך סיפורים ועושים דברים. ילד עם מוגבלות קצת יותר קשה לו, הוא יותר איטי, אז החיים לא כאלה פשוטים. אבל כשיש לך פקק תנועה אתה מוצא דרך לעקוף אותו, וגם כאן אתה מבין שצריך לחשב מסלול מחדש".

     

    מבחינת הלמן, דאגתם של הורים דוגמתו לגורלם של ילדיהם בעלי המוגבלות נובעת בראש ובראשונה מכך שנכון להיום אנחנו חיים בחברה שאינה מקבלת אלא מדירה אותם, ללא הצדקה, לשוליים הבלתי־נראים. "מתי יצא לך בפעם האחרונה לראות אוטיסט בן 40 או מפגר בוגר הולכים ברחוב? או אפילו אדם על כיסא גלגלים? זאת הבעיה. בשבילנו אנשים כאלה הם תמיד ילדים, כי רק בשלב הזה יוצא לנו להיחשף אליהם וגם לא תמיד. כשהם מפסיקים להיות ילדים אז הם גרים בבית בתוך חדר או לחלופין שולחים אותם למוסדות ולהוסטלים. כיוון שאין להם עבודה אנחנו גם לא רואים אותם בעבודה. ההשלכות של זה חמורות. אנחנו פשוט תופסים בעלי מוגבלויות כ'אחרים' ולא מקבלים אותם. אנשים משקיטים את המצפון שלהם באמצעות זה שהם תורמים כסף, אבל לא מוכנים לשלב בעלי מוגבלויות בחברה".

     

    באיזו מסגרת חינוכית נמצאת ליה כיום?

     

    "בבקרים היא בחינוך מיוחד, שזה אומר שהיא הולכת לגן שיש בו כעשרה ילדים עם בעיות קוגניטיביות שונות. בצהריים היא הולכת לצהרון רגיל ליד הבית שיש בו 30 ילדים רגילים, וגם נמצאת איתה משלבת. הצהרון הוא המסלול המשלב שלה".

     

    נתקלתם בהתנגדות של הורים אחרים בצהרון לכך שליה תהיה שם?

     

    "לא נתקלתי בהתנגדות כזאת ואני גם לא מבין למה שדבר כזה יקרה. קראתי בעיתון ראיון עם אחד ההורים שגר בגני־צהלה ליד מעון אקי"ם, בעקבות זה שחשבו בטעות שירו לעבר המעון. האבא הזה אמר שהוא מפחד שאחד הנערים המפגרים יאנוס את הבת שלו. זה גרם לי לרחם על הבן אדם הזה, שלא מבין ולא יודע. הרי מדובר באנשים שאין בהם אפילו רסיס של רוע או מניפולטיביות או של רצון להזיק, דווקא בגלל המגבלה שלהם, ומה פתאום שדווקא הם יאנסו? אם כבר הם עושים דברים מתוך תסכול או חוסר הבנה. כשהייתי אצל נוירולוג עם הבת שלי הוא אמר לה: 'בואי', והיא ישר באה. הוא אמר לי: 'אורן, זאת הבעיה'".

     

    איפה אתה אישית נתקל בחוסר קבלה?

     

    "בעיקר מצד הורים מסביב שלא מסוגלים לפעמים לקבל התנהגות של ליה, כשהיא נשכבת על הרצפה או מכה ילדים אחרים. הורים נלחצים מזה כאילו נפלו פה עכשיו 50 טילים. רק לפני כמה ימים, בפארק, ליה דחפה ילדה אחרת, גדולה ממנה, ואבא שלה ניגש אליי ישר ואמר לי: 'אם לא תטפל בבת שלך, אני אטפל בה'. יופי. אולי הוא גם יבוא לעשות אצלנו בייביסיטר. הרי היא לא בדיוק מתאגרפת ולא מוחמד עלי. לפעמים היא דוחפת או נשכבת על הרצפה, וזו תופעה אופיינית לילדים עם מוגבלות כי קשה להם להביע את עצמם. היא מסוגלת להגיד לי מה היא רוצה לאכול, אבל קשה לה לנהל איתי שיחות נפש ולספר לי מה עבר עליה בגן".

     

    ציון "נבדק"

    יש רגע אחד מתוך הראיון שערך לו אורן הלמן שולאדי גור ארי לעולם לא ישכח. "אמרתי לאורן: 'תשמע אני מוגבל, אבל אני יכול לעשות את העבודה'. הוא אמר לי: 'נו, אני רואה, אז מה?' עם מבט כזה של 'יאללה, דלג לנושא הבא'. ישבתי שם, במשרד בקומה ה-13, ולא האמנתי שזה קורה לי. אחרי כל כך הרבה ביזיונות וסירובים שחוויתי. חיפשתי עבודה במשך למעלה משנה וחצי ושלחתי כל בוקר 25-20 קורות חיים, אבל כל פעם זה היה אותו סיפור. אם ציינתי בקורות חיים שאני בעל מוגבלות, על כיסא גלגלים, בכלל לא זימנו אותי. כשהייתי חכם מספיק להשמיט את זה הצלחתי להגיע לראיונות, אבל כבר כשנכנסתי לחדר היה ברור מה תהיה התוצאה. אתה ישר רואה את ההפתעה הלא נעימה בעיניים, ואז הראיון הוא כבר מס שפתיים בלבד. היה מראיין אחד שהגדיל לעשות ואמר לי מפורשות: 'אתה מבין שאתה לא יכול לעבוד פה'. כששאלתי למה, הוא אמר שהעבודה כרוכה בהתניידות לבתי משפט. אז מה? הרי יש עבודה שאפשר לעשות בלי התניידות, וגם את נושא ההתניידות אפשר לפתור עם נכונות. זו שאלה של השקפת עולם".

     

    את הנכונות ואת השקפת העולם שחיפש מצא גור ארי אצל הלמן. השניים נפגשו לפני כשנתיים בטקס שנערך בתחנת הכוח רדינג בתל־אביב, שבו עמותת אלווין, שפועלת לקידום אנשים עם מוגבלויות, העניקה לחברת החשמל פרס על פרויקט העסקה מגוונת. גור ארי (32) סבל ממחסור באספקת חמצן למוח במהלך לידתו ובעקבות כך לקה בשיתוק מוחין חלקי שמתבטא בקושי להזיז את רגליו ובעיוות ביד ימין. אחרי מסע חיפוש העבודה המפרך שלו הוא נקלט לעבודה בחברת החשמל במסגרת הפרויקט והשתבץ למשרה פקידותית במרפאת החברה. בטקס הוא נשא דברים אודות חשיבות שילוב אנשים עם מוגבלויות בתעסוקה. הלמן שמע, התרשם מהרטוריקה של גור ארי והתרגש מתוכן דבריו. בהמשך ביקש דרך אגף משאבי אנוש לבדוק אם גור ארי, בוגר תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת חיפה, יהיה מוכן להתראיין לתפקיד בעל אופי משפטי בחטיבה שלו. גור ארי קפץ על המציאה כמוצא שלל רב.

     

    כיום הוא עובד במשרה מלאה במשרדי חברת החשמל בחיפה במחלקת הרגולציה הכפופה להלמן. הוא אחראי על ניטור כל היוזמות וההחלטות של גופי הרגולציה והממשל שרלוונטיים לחברת החשמל, ובוחן מדי יום פרוטוקולים של ועדות בכנסת, הצעות חוק והחלטות ממשלה כדי להבין אם יש להן השפעה על החברה. בנוסף הוא מכין ניירות עמדה לשם גיבוש תגובת החברה בנושאים רלוונטיים.

     

    אתה מרגיש שהמוגבלות שלך מקשה עליך בעבודה?

     

    "לא. זה תפקיד מהסוג שתמיד רציתי לעשות, כזה שהוא משפטי אבל לא רק. אז נכון שביום הראשון שאמרו לי שאני צריך להכין דו"ח של החלטות ממשלה רעדו לי הידיים, אבל בדו"ח השני הן כבר רעדו פחות. היום אני כבר הרבה יותר בטוח בעצמי. בכל זאת, לפני כמה חודשים כשהגעתי לכנסת בפעם הראשונה כדי לייצג את חברת החשמל בדיון בוועדת הפנים, התרגשתי נורא. אורן היה איתי ושאל אותי לפני הדיון אם אני נושם. זה היה כל כך מרגש כי זו התגשמות של חלום".

     

    מה לגבי קשיים טכניים בהתניידות הפיזית שלך?

     

    "בבניין שאני עובד בו אין בעיה כי זה בניין חדש ונגיש. יש לי רכב, אבל לעבודה וממנה אני מגיע בהסעה של החברה, וגם כך רוב הזמן אני נמצא במשרד".

     

    כשמדברים איתך קשה לתפוס איך אפשר לפסול אותך לעבודה רק על בסיס כיסא הגלגלים שלך.

     

    "זו פשוט הגישה הרווחת. 'אדם מן היישוב', נקרא לזה, לוקח צעד אחורה ברגע שהוא רואה אדם עם מוגבלות, ויש הרבה דעות קדומות. אני, למשל, הגעתי לארץ בגיל 8 מאוקראינה וישר שיבצו אותי בחינוך מיוחד, אפילו שאין לי בעיה קוגניטיבית. בהמשך ראו שאני מסוגל ליותר מבחינה התפתחותית ועברתי למערכת החינוך הרגילה. אבל גם שם התייחסו אליי כאל חריג. הייתי מקבל מבחנים חזרה עם ציון 'נבדק', בלי שבכלל הסתכלו עליהם".

     

    כמו גור ארי, גם אייל נייפלד (31) הגיע לראיון בחברת החשמל במסגרת פרויקט העסקה מגוונת, שמובילים יו"ר החברה יפתח רון טל, המנכ"ל אלי גליקמן וסמנכ"ל משאבי אנוש איקא יכין, ואותר על ידי הלמן לעבודה בחטיבה שלו. מזה עשרה חודשים הוא עוסק בפרויקטים בתחום קשרי הממשל וקשרי קהילה ובתיאום בין גורמים חיצוניים, כמו רשויות מקומיות, לבין גורמים בחברה. נייפלד איבד את עיניו ואת שמיעתו בפיגוע באוטובוס בצומת מירון לפני כ־12 שנה, כשהיה חייל בן 19. כיום הוא מצליח לשמוע ברמה טובה יחסית הודות לעזרים טכנולוגיים מתקדמים. במפגש המשותף הוא שומע את דבריו של גור ארי וטוען ש'"ולאדי כבר אמר הכל".

     

    מה זה אומר?

     

    "אני שומע מאנשים עם מוגבלויות על הסירובים שהם מקבלים כשהם שולחים קורות חיים. אני גם רואה איך מתייחסים אליי אנשים שלא מכירים אותי. בתור עיוור, אנשים ישר ניגשים אליך ושואלים: 'אתה בסדר?' למרות שאני עצמאי מאוד. את יכולה לעשות את הניסוי הזה. אם תצבעי את השיער בירוק מחר ותלכי לראיון עבודה, תראי מיד את ההלם. זה נובע מבורות ומחוסר מודעות, כי אנשים לא נחשפים מספיק לבעלי מוגבלויות ולא מבינים במה כרוכים החיים שלהם".

     

    מה הייתה החוויה שלך בשוק התעסוקה לפני שהגעת לחברת החשמל?

     

    "עד שהגעתי לא חיפשתי עבודה. בשנים הראשונות אחרי הפציעה התעסקתי בעיקר בשיקום שלי. זה תהליך למידה שמצריך זמן כי אתה כמו ילד קטן שמתחיל את החיים שלו מחדש. בשלב מסוים למדתי להשתמש בתוכנה שמתרגמת מילים במחשב לדיבור, והבנתי שאני רוצה להמשיך לשלב הבא. תמיד התעניינתי בפוליטיקה, אז למדתי מדעי המדינה ולפני שנתיים סיימתי את התואר באוניברסיטת ת"א. עובדת השמה במשרד הביטחון אמרה לי שיש פרויקט להעסקת אנשים עם מוגבלויות בחברת החשמל, אז הגעתי לשם. אחרי ראיון עם פסיכולוגית תעסוקתית בחברה אורן פגש אותי, סיפר על התפקיד שנשמע לי מעניין, ואמרתי: 'יאללה בוא נתחיל'".

     

    היה צריך לעשות עבורך התאמות טכניות מיוחדות כדי שתוכל לבצע את התפקיד?

     

    "לא, חוץ מלהתקין במחשב רגיל את התוכנה שאני משתמש בה".

     

    תן לי דוגמה למשימות שאתה מבצע במהלך העבודה.

     

    "למשל, כשמקימים תחנת כוח משנית בעיר מסוימת, שעשויות להיות לה השפעות שונות על הקהילה והסביבה, אני אוסף מידע מחטיבות שונות בחברה על זה, מסכם את החומרים האלה שמתפרסים על מאות עמודים ומתמלל אותם למשהו הרבה יותר מצומצם, שאפשר להגיע איתו לדיון אחרי זה אצל ראש הרשות".

     

    אז בניגוד לכל השערותינו, נותנים דווקא לעיוור לקרוא מאות עמודים בשבוע?

     

    "בדיוק".

     

    ותוכנה אחת פשוטה זה כל מה שצריך בשביל זה?

     

    "זה ורצון. מוטיבציה. לי היה מספיק ביטחון עצמי מראש כדי לדעת שאני אמצא עבודה מהסוג שאני רוצה, אבל אני שומע על הרבה אנשים עם מגבלה שנשברים, כי הם לא מוצאים עבודה. כשאתה קם בבוקר ולא יודע מה לעשות עם עצמך, זה משהו שיכול לגרום לדיכאון־על. עבודה זו לא רק עבודה, זה גם הרצון לקום בבוקר עם מטרה מסוימת. זה סיפוק".

     

    המדינה צריכה להירתם

    נייפלד אכן מרשים בביטחון העצמי וגם ביכולת שלו להתבדח על המגבלות הפיזיות שלו. נדמה שהראשון שמעודד אותו לכך הוא הלמן. "שוב לבשת חולצה אדומה?" קורא הלמן שקופץ לביקור במשרדו של נייפלד בתל־אביב בזמן פגישתנו, ומפטיר: "הוא אף פעם לא מתאים את החולצה למכנסיים". נייפלד, שלובש בכלל חולצה משובצת בירוק־לבן, שומר על קוליות, מחייך וכשאני שואלת אותו היכן הוא מתגורר, הוא לא מהסס לומר: "ברחוב האהבה, פינת האכזבה". אני מוחה שזה לא הוגן לומר את זה כי לפי השמועות הוא בכלל נשוי באושר מזה ארבע שנים וחצי.

     

    גור ארי מודה שרמת הביטחון העצמי שלו השתפרה פלאים בעקבות תפקידו הנוכחי: "אני מרגיש הרבה יותר בטוח בעצמי. אני מרגיש שאני יכול לשבת בראש מורם כי אני עובד ולא 'מקבל קצבה'. יש הבדל עצום".

     

    מה המשמעות הכלכלית של השינוי התעסוקתי שלך?

     

    "גדולה. אם קודם קיבלתי קצבה של 2,300 שקל, שמספיקה לצרכים בסיסיים, בהנחה שאתה גר עם ההורים, היום אני הולך לסופר בהרגשה אחרת ויכול לקנות הרבה יותר דברים. אני עדיין גר עם אמא שלי, אבל לאו דווקא מתוך אילוץ כלכלי".

     

    כשאני שואלת את הלמן על החזון הכולל שלו, גם הוא מזכיר את סוגיית הקצבאות והשכר. "כיום שני שליש ממי שמוגדרים כבעלי מוגבלות קשה, כלומר מאות אלפי אנשים, לא עובדים. שילוב של אנשים עם מוגבלויות בשוק התעסוקה הוא רווח לחברה ולמדינה. במקום שיישבו בבית מתוסכלים ויקבלו קצבאות הם יכולים לצאת לעבוד וגם לתרום ולשלם מסים".

     

    מה לגבי אנשים עם מגבלות קוגניטיביות שלא יכולים לבצע תפקידים דוגמת אלה שולאדי ואייל מבצעים בחטיבה שלך?

     

    "אנחנו צריכים לפתוח את הראש בעניין הזה. הרי יש הרבה עבודות שגם אנשים עם פגיעה קוגניטיבית יכולים לעשות, החל מתדלוק וכלה בקיפול מגבות. אנשים לא מבינים שעבור אנשים כאלה לצאת מהבית לעבוד זה הרבה פעמים חלום חיים, ולכן גם המוטיבציה שלהם גבוהה יותר".

     

    אתה מחולל שינוי בסביבה שלך, וזה קשור גם לחוויה האישית שלך כהורה, אבל איך מחוללים שינוי רחב יותר?

     

    "אני באמת חושב שהמדינה צריכה להירתם לנושא הזה בצורה הרבה יותר רצינית ממה שנעשה עד עכשיו. מבחינתי השינוי צריך להתחיל ממוסדות המדינה ומחוק שקובע שגופים מדינתיים, משרדי ממשלה, תאגידים ממשלתיים וחברות ממשלתיות יחויבו להעסיק שיעור מסוים של אנשים עם מוגבלויות, נגיד שניים או שלושה אחוזים".

     

    ומה לגבי המגזר הפרטי? איך מחוללים את השינוי שם?

     

    "הגישה שאני בא ממנה לא מאמינה ברגולציה על גופים פרטיים, אלא בתמריצים. בעיניי הדרך לעשות את זה היא דרך חוק חובת מכרזים. צריכה להינתן עדיפות ברורה בחוק לאותם ספקים שמתקשרים עם גופים ממשלתיים ומדינתיים ומעסיקים אצלם עובדים עם מוגבלויות. יש עוד דברים שניתן לחשוב עליהם: למשל תחרות של משרד ראש הממשלה שתעניק פרס לעסקים שמעסיקים אנשים עם מוגבלויות. גם אם עסקים יעשו את זה רק בשביל התדמית, זה לא משנה. לפעמים הפוליטיקלי קורקט יכול לחולל שינוי, וגם מה שמתחיל מתוך שלא לשמה, בא לשמה".

     

    איך היית רוצה שייראה העתיד של ליה בשוק התעסוקה?

     

    "היא בת 5 וחצי, וכרגע אני לא חושב על זה. מה שהייתי רוצה בשבילה זה שכשהיא תגיע לגיל 20 היא תחיה בעולם יפה יותר, יותר סובלני ומקבל".

     

    העסקת בעלי מוגבלויות: חוק מעורפל ולא מיושם

    מתוך 1.6 מיליון אנשים עם מוגבלות בארץ כ־800 אלף הם בגילי העבודה, אך פחות ממחצית מהם מועסקים - כך עולה מנתוני נציבות שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. בקרב אנשים המוגדרים כבעלי מוגבלות חמורה, אחוז המועסקים יורד ל־31% ההכנסה הממוצעת של אנשים עם מוגבלות עומדת על 63% בלבד מהכנסתם של אנשים ללא בעיה בריאותית כרונית.

     

    אחיה קמארה, העומד בראש הנציבות, מודה כי "המצב לא טוב". לדבריו, הנתונים מצביעים בראש ובראשונה על ההפליה לרעה שקיימת כלפי אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה. "שיעור מאוד נמוך של מעסיקים מוכנים להעסיק אנשים עם מוגבלות, וזה נובע בעיקר מדעות קדומות ומהחינוך שלנו", הוא אומר. "מעסיקים סבורים שזה יותר 'מסובך' להעסיק עובדים כאלה או שיש להם פחות פוטנציאל, הגם שבפועל מדובר באנשים שיכולים לבצע כל עבודה כל עוד היא מתאימה לכישוריהם, אם רק ייתנו להם את ההזדמנות. חסם נוסף שקיים הוא הניסיון המר של אנשים עם מוגבלות בחיפוש עבודה. הדחיות שחוו לאורך השנים מביאות לעיתים לייאוש ולהימנעות מחיפוש עבודה".

     

    אילו מנגנונים קיימים כיום בחוק כדי לעודד תעסוקת אנשים עם מוגבלות?

     

    "חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות וחוק שירות המדינה מחייבים כל מעסיק לתת 'ייצוג הולם' לאנשים עם מוגבלות. גופים שאינם מדינתיים מחויבים לכך אם הם מעסיקים יותר מ-25 אנשים. הבעיה היא שזו הגדרה עמומה ושהחוק לא מיושם ולא נאכף. מעבר לזה, בתקנות השירות הציבורי יש חובת העדפה מתקנת לאנשים עם מוגבלות כאשר אלה מתמודדים במכרז על משרה בשירות הציבורי, למשל במשרדי ממשלה. גם החובה הזאת לא תמיד מיושמת, אם כי נעשה ניסיון בכיוון. עוד שינוי לטובה הוא מה שמכונה 'חוק לרון', תיקון לחוק הביטוח הלאומי מלפני שלוש שנים שמאפשר לאנשים עם מוגבלות להמשיך לקבל קצבה גם אם הם משתכרים למעלה מ-2,000 שקל בחודש. הקצבה מופחתת בהדרגתיות ככל שהשכר עולה".

     

    האם יש שינויים בחקיקה שאתם מנסים לקדם לטובת העניין?

     

    "הצלחנו ליצור לאחרונה 'משרות מיועדות' לאנשים עם מוגבלות, בדומה למה שנעשה ביחס לערבים ולאנשים ממוצא אתיופי. מדובר ב-45 תקנים שיחולקו בין משרדי הממשלה ויאוישו על ידי אנשים עם מוגבלות. התקנים כבר חולקו למשרדים, ובעקבות ישיבה שנערכה בשבוע שעבר עם שר האוצר הצפי הוא שהם יאוישו בתוך שלושה חודשים. חוץ מזה מונחת על השולחן הצעת חוק לתיקון חוק חובת מכרזים, כך שתינתן העדפה להתקשרות של גופים מדינתיים עם חברות וספקים שיש אצלם ייצוג הולם לאנשים עם מוגבלות. ההצעה כרגע בניסוח ולא גובשה סופית. אם היא תתקבל היא יכולה לחולל שינוי, אבל עדיין לא ברור מה עתידה. באופן כללי אפשר לומר שהממשלה בהחלט מנסה לפעול בנושא וגם משקיעה בו כספים רבים. מצד שני, היא עוד לא השכילה לשים את הנושא בראש סדר היום הציבורי, דוגמת מה שקורה כיום בנושא תעסוקת ערבים וחרדים. כמו שאנחנו מבינים שכדי להתחרות בשוק הגלובלי אנחנו צריכים להעלות את אחוז תעסוקת הערבים והחרדים בשוק העבודה הישראלי, צריך להבין שגם העלאת שיעור בעלי המוגבלות המועסקים תשפר את כושר התחרות שלנו".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים