שלם עם עצמו: המשינאי שפרש רגע לפני הפריצה
אורן אליעזרי היה ממייסדי להקת משינה, אבל רגע לפני הפריצה שהפכה אותה לאחת הלהקות הגדולות בתולדות הרוק הישראלי, החליט לפרוש לדרך עצמאית. עכשיו הוא מדבר לראשונה על הימים כשעוד הופיעו בפינגווין כלהקת החימום של פורטיס, על הריב בין יובל בנאי לשלומי ברכה ועל הסיבות שגרמו לעזוב ולפספס את שנות התהילה. "לא יכולתי להמשיך, הרגשתי בחילה, אולי פחדתי מההצלחה. שנים רבות זה צרב לי. לא הייתי בהכרה באותו רגע קריטי, אבל היום אני במקום אחר וטוב לי"
כבר שבועיים שהמוזיקאי אורן אליעזרי מסתובב בביתו שבקיבוץ יקום עם סליל הקלטה ישן שמצא במהלך הניקיונות לקראת חג הפסח. בינו לבין עצמו הוא משוכנע שהוא יודע מה מוקלט עליו - שיר ישן של להקת משינה בתחילת דרכה. "אחרי החגים", הוא מבטיח לי ובעיקר לעצמו, "אלך לאולפן ואנסה להמיר את סליל ההקלטה שמצאתי למשהו דיגיטלי, אולי יש שם משהו טוב, אולי פריט לאספנים. אני רק מקווה שהוא לא נהרס, ואם יש שם משהו, אולי אתקשר ליובל או למייקל, מי יודע, אולי הם ירצו להוציא את זה כסינגל לרדיו".
הכמיהה הזו למצוא שיר אחד נוסף של משינה מהעבר, כזה שטרם נשמע, מהתקופה ההיא, הרחק מהקיסריות של היום ויותר מהימים של מועדון הפינגווין בתחילת דרכה של הלהקה, אינה נשמעת מפיו של מעריץ נלהב או פריק של מוזיקה ישראלית. הדובר הוא לא אחר מאשר אחד ממייסדי משינה, נגן הבס והגיטרות הראשון שלה, אם תרצו הגרסה הישראלית לפיט בסט, המתופף הראשון של הביטלס, שפינה את מקומו לרינגו סטאר שנייה לפני שהלהקה הפכה לגדולה ביותר בהיסטוריה.
"פעם הרגשתי שיש לי קרדיט בהצלחה שלהם וראיתי בה גם הצלחה שלי", הוא אומר על משינה. "אלה סיטואציות לא פשוטות עבור אמן. אחר כך הייתה לי תחושה שאני הפספוס של 'הלהקה', שנים הרגשתי כך, לפעמים פחות, לפעמים יותר. היה בי כאב גדול, היו שנים שזה צרב לי, אבל הסתכלתי לעצב בעיניים ועשיתי איתו שולם. היום אני שלם עם ההחלטה שלי לחתוך אז. היום אני במקום אחר לגמרי. היום אני מבין שאין לי מה לחפור בזה יותר, הם שם ואני היכן שאני - וטוב לי.
"מפעם לפעם יוצא לי לדבר איתם, הרי לא עזבתי בריב. מדי פעם אני גם הולך להופעה, להיפגש, אבל לאורך כל השנים אף פעם לא ניסיתי לחזור. אני פשוט חושב שזה לא ראוי. איך אפשר לחזור כשיש שם את אבנר? אם הם היו רוצים אותי חזרה זה היה צריך לבוא מהם, נכון? כדי שמישהו יחזור הם צריכים להיות מעוניינים בי".
הלילות ההם בפינגווין
אליעזרי (50) נולד בתל אביב, בנו של גיאולוג ובעל חברה למכירת אבני חן, שגם אורן שותף בה. "זו העבודה היומית שלי", הוא מספר, "בערב אני מנגן עם אשתי בטורקיז".
כשהיה בן חמש עברה המשפחה לרמת השרון, מהלך שבעתיד ייחשב לקריטי בחייו המוזיקליים, בדיוק כמו המעבר של המשפחה ללונדון לשנת שליחות ב־1975. שם, בבירת אנגליה, החל להאזין למוזיקה והיא נכנסה לו לוורידים — דיפ פרפל, לד זפלין ופינק פלויד מילאו את חייו. אלא שבתום השנה שבה המשפחה לארץ, לרמת השרון, ולדבריו הוא חי חיים מוזיקליים מקבילים — מצד אחד ההורָה של בית הספר, ומצד שני המוזיקה שהתנגנה מהפטפון שלו בחדר. "רק ב־1977 זה התחיל להתאפס, וחבר'ה מהתיכון התחילו להקשיב למה שאני שמעתי שנתיים".
אחד מאותם חבר'ה היה צעיר בשם מייקל בנסון, שבזכות החיבור למוזיקה הפך לחברו הקרוב ביותר של אליעזרי. "היינו נפגשים כמעט כל יום, שומעים תקליטים ומנגנים", נזכר אליעזרי.
בסיום התיכון התגייסו השניים לצבא, וכל אחד פנה לדרכו. למרות שבמהלך השירות הצבאי התרופף קצת הקשר ביניהם, שמר אליעזרי אמונים לבנסון ביום שבו יובל שאול ביקש להפגיש אותו עם שני חבר'ה שעמדו להשתחרר מהתותחנים וביקשו להקים להקה - יובל בנאי ושלומי ברכה.
ככה, בפשטות, בפגישה אחת, נולדה לה להקת משינה בגלגולה הראשון. יובל בנאי כסולן, שלומי ברכה על הגיטרות, ניבי ליפשיץ (אחותה של הזמרת שרון ליפשיץ) על התופים, אורן אליעזרי על הבס ורמי חיימוב על הקלידים. ליפשיץ וחיימוב לא האריכו ימים בלהקה, שתוך כמה חודשים קלטה לחיקה את בנסון ואת חברו המתופף איגי דיין.
שנה שלמה הם ניגנו בשעות לא שעות במועדון הפינגווין בתל אביב. רוב השירים היו באנגלית, מעטים בעברית, אך כולם הושפעו מסגנונות הפאנק והסקא שהיו אופנתיים באותם הימים, עם שילוב של צלילי גיטרות מהמזרח התיכון. בהופעות ההן היה מחליף אליעזרי מדי פעם תפקידים עם שלומי ברכה, פעם ניגן בגיטרה המובילה ופעם בגיטרת הבס שהביא מהבסיס ולמעשה הייתה רכוש צה"ל.
ואז יובל התקשר
ההרכב ההוא התפרק די מהר, בעיקר בשל מלחמות אגו בין שני היוצרים המרכזיים - שלומי ברכה ויובל בנאי. באותו שלב לא הצטער אליעזרי על הפירוק. כמוזיקאי הוא רצה ללכת למקומות אחרים. "החבר'ה במשינה של אותם ימים ביקשו לעשות שמח על הבמה, ולי היה קשה עם זה. היו שם דברים בטקסטים שלא הסתדרו לי, והם אמרו 'יאללה, מי מקשיב לטקסטים'. היה לי קשה, כמו שקשה לי עד היום לעשות שואו על הבמה. אני מוזיקאי ולא שחקן. אמרתי שאני לא רוצה להיות ליצן רוק, ויובל הלך איתי ואמר שגם הוא לא, שהוא בקטע של לעשות מוזיקה רצינית".
כמה חודשים לאחר שהתפזר ההרכב הקים אליעזרי, יחד עם בנאי, דיין ורני הדרי את להקת "שלום הציבור", שהוציאה שני סינגלים לרדיו בתחילת 1984. מפקדו של אליעזרי בצבא ידע שהחייל שלו מנגן בלילות במועדונים, ונתן לו טיפ שאורן נושא עימו עד היום: "אל תיקח את זה יותר מדי ברצינות ואל תיקח על זה כסף".
אליעזרי בטוח שהפוטנציאל של שלום הציבור היה ברור לכולם, וזו למעשה הייתה הלהקה שהוא חלם עליה, כזו שעושה מוזיקה איכותית ולא שואו. ואז הגיע הטלפון מיובל בנאי. "יובל התקשר ואמר לי שהוא מפרק את הלהקה", נזכר אליעזרי. "הוא אמר שנעשה קאברים בשבלול ויקראו לזה 'הופעות של יובל בנאי והחברים'. השם הזה, של הלהקה החדשה, מאוד העליב אותי. גם לא ידעתי לאן ניקח עכשיו את כל החומרים המקוריים שאספנו לשלום הציבור.
עם אלפנט ופרסקי
ארבעה חודשים עברו מאז עמדו אליעזרי ומי מחברי משינה על במה אחת. רק בפברואר 1985 הוא קיבל טלפון מפתיע שזימן אותו לחזרות לקראת מופע האיחוד של הלהקה. המופע המפורסם, שהיה אמור להיות חד פעמי, הוביל ברבות הימים להתנעת הלהקה מחדש. לאחר שעה וחצי על הבמה, כשהחברים ירדו לחדר ההלבשה, החליט אליעזרי שזהו, הוא עוזב.
"האמת היא שעשיתי סוג של בלקאאוט בזיכרון על ההופעה ההיא", הוא מספר. "כל מה שאני זוכר הוא שלא יכולתי להמשיך, הייתה לי מעין תחושה פיזית של בחילה והיקרעות לכל מיני חלקים, כל מיני כוחות משכו אותי, לא יודע לאן, אולי פחדתי מההצלחה. בסופו של דבר אני חושב שבניגוד ליובל, לי היה קשה יותר לחזור למשינה, מה שלו הלך בקלות. המעבר משלום הציבור שוב למשינה היה לי קשה, והאנרגיה לא התאימה כל כך".
כשהוא מבולבל לגבי המצב, לא בטוח בקשר לעתידו ובעיקר נסער, עזב אליעזרי את הארץ ללונדון. שם עבד בעבודות מזדמנות, יצא להופעות וניגן רק בין כותלי דירת הסטודנטים ששכר. כעבור כמה חודשים שב ארצה, לבית הוריו ברמת השרון, והחל לחפש מקומות לנגן בהם בערבים.
במסגרת מסע החיפושים פגש את ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, והשניים חברו ללהקה עם איתן תבור ז"ל, גיל מנדלשטם ז"ל וזיו גולנד. הלהקה, "קסבה" שמה, הוציאה
סינגל אחד ונעלמה. משם המשיך אליעזרי את מסעו המוזיקלי כנגן וכותב מילים באלבום המופת של יוסי אלפנט ז"ל "למה פיל".
לאחר ההרפתקה עם אלפנט חבר אליעזרי ליעקב גלעד ורפי פרסקי. בשנים 1989־1995 עבד עם השניים על שלושת אלבומיו הראשונים של פרסקי וקצר יחד איתו את פירות ההצלחה של "כמה פעמים ספרת עד עשר?". "השנים הללו היו המשינה שלי", הוא אומר בחצי חיוך. "עמדתי שם על הבמות הגדולות וראיתי את ההסתערות של ההמונים. אבל לאט לאט זה דעך, ההייפ מדיסק הבכורה של פרסקי לא נמשך בשניים שבאו אחריו, והתחלנו להופיע במקומות קטנים יותר, עד שהסצנה של רפי פשוט נמוגה".
עם יד על הלב, אתה באמת לא מצטער על שלא המשכת עם משינה? זה יוצר הרגשה של פספוס ענק.
"בתקופה ההיא במשינה היו דברים ברמות הבינאישיות שהיום יש לי את הכלים להתמודד איתם, ואז פשוט לא היו. הבנתי מה קרה לי במשך שנים והשלמתי עם המצב, עם עצמי. היו שנים שלא עיבדתי את הסיטואציה בשלמות. אבל כבר 15 שנה שאני חי עם זה בשלום. לא הייתי בהכרה באותו רגע קריטי, דברים קרו, יש לי חור שחור בצומת הזה, היה תמרון ופתאום זה נגמר. הם נתנו לי להביע את הרגשות שלי. אני לא זוכר איך ולמה יצאתי משם, אבל אני שלם עם זה היום.
"אז כן, מפעם לפעם אני מדמיין מה היה קורה אילו, כמו בסרט 'דלתות מסתובבות' עם גווינת' פאלטרו. היה מעניין אותי לראות לאן הייתי מגיע, אבל במציאות טוב לי ואני כבר לא מחכה לטלפון".
- הכתבה המלאה מתפרסמת בסוף השבוע ב"ידיעות השרון"
