רבקה ויוסף סיפור אהבה: עידן התמימות והכוח

בתערובת המטורפת הזו של צחוק ודמע, דרכה מתנהלים חיי הזיכרון בישראל, הבליחו פה ושם השמות: "האחיות באו", סטנדאפיסטיות בשולי הבמות המרכזיות, שתי נשים שיוצאות לבדר זקנים ניצולי שואה. איתן עלה גם השם גם יוסף באו, גרפיקאי ומאייר שהעניק לפוסטרים של סרטי הקולנוע העבריים את האותיות שלהם.

והנה גם "רשימת שינדלר" הסרט, וטקס מרגש של חופה בצריף הנשים במחנה פלאשוב, כשמכונת ההשמדה כבר עובדת ורמי הויברגר בתפקיד יוסף באו, מתחתן עם רבקה שלו. ועוד: יוסף באו, זייפן-אמן, מכין מסמכים אריים למאות יהודים אותם הציל בכישרונו כי רב. וכל זה ועוד, עוד המון, מתחברים לראשונה לסיפור ענק אחד, שהוא גם סיפור אנושי גדול-קטן וחזק על אהבה שמנצחת את המוות, ב"רבקה ויוסף סיפור אהבה", סרטה של ציפי ביידר ששודר אמש (א') בערוץ 10. החמצתם? תעשו לעצמכם טובה, חפשו שידורים חוזרים.

משואה לתקומה אישית

הדסה וצילה באו גדלו בבית קטן בגבעתיים, בו הן משמרות עד היום את זיכרונות אביהן במוזיאון פרטי קטן שיש בו שואה ותקומה אישית, שאין לו דורשים ומבקרים מרובים, שאבק השנים רובץ עליו - אבל מסירותן של הבנות מרשימה ומאירה אותו באור יקרות. בתוך בלגן של סטודיו לציור וארכיון פרטי, הן מוצאות את היומן של אמן רבקה, שנכתב בישראל אחרי הכל ובפולנית - אותה הן דוברות וקוראות. הן יוצאות למסע בעקבת שני ההורים שלהם. לכאורה, עוד מסע שורשים: אך האופטימיות והתמימות של משפחת באו, הופכות אותו לגדול ויפה מכל מסע כזה שצפיתי בו עד היום.

האחיות משמרות את הזיכרון של סיפור לא מובן מאליו

זו לא הפעם הראשונה שהן נוסעות לפולין, וזה ניכר בסרט, אבל הן מעולם לא העזו, למשל,

להקיש בדלת של הדירה בה גדל אביהן, ועליה סיפר להן: צוות הצילום נוסך בהן אומץ, וסטודנט צעיר ומעשי מאפשר להן להיכנס - אבל בלי המצלמות, מתבייש בבלגן שלו. הן אסירות תודה. הן עומדות במרפסת אותה הכירו מתצלום משפחתי נושן, וחושבות על אביהן הילד, ואחר כך הנער, ואחר כך הגבר הצעיר שהגיע אל הגטו וממנו אל המחנה שלא נהוג היה להישאר בו בחיים. והנה דווקא שם מצא גם אהבה וגם הצלה.

הן פוסעות בפארק שהיה פעם מחנה מוות, תוהות על האנשים שגרים לידו ובצלה של ההיסטוריה: מסורות עד כלות לסיפור הפרטי, וטוב שכך, הדסה וצילה, שאהבתן זו לזו אינה נופלת מאהבהתן להוריהן, לא מחפשות תשובות לשאלות הגדולות באמת. רק לפענח, לתעד, ולהישאר גם עם הפליאה על ששרדו כך, וגם עם השאלה הגדולה על מהות הרוע. השאלה הזאת לא תיפתר במהלך הסרט, כמובן.

והן ממשיכות. מספרות את סיפורן לקבוצת בני נוער באושוויץ. מספרות כיצד יוסף באו נישא בפלאשוב - לבוש בגדי אישה הוא חמק לצריף הנשים, שם העמידו חופה מאולתרת לו ולרבקה שלו. צורף מלכודי המחנה עשה לו טבעות תמורת רבע כיכר לחם. קוראות ביומנה של רבקה באו, שבאמת צריך לתרגמו לעברית ולהוציאו כספר, כיצד "אהבתנו צמחה במחנה...במקום שבו כל חיבוק, האדם חשב שזה החיבוק האחרון שהוא נותן לאהובתו".

הדסה וצילה. אהבתן זו לזו מיוחדת וגדולה

אני מקשיבה למילים האלה ומפענחת מתוכן את היצר העז של הנאחזים בחיים, במיוחד אלה שהיו אנשים צעירים מאוד כמו רבקה ויוסף, ואני לא מצליחה להבין את החלטות הגורליות שלהם: הוא - לרשימת שינדלר, כמי שנדרש להמשך זיופי המסמכים, והיא - לטרנספורט באושוויץ, בשלהי 1944. נס גדול ששרדה, שהתאחדו, שהמשיכו להתחבק כך, שהגיעו הנה, שהרימו ראש מעל דלתות הגיהנום ויכלו לו, שגידלו משפחה, שאהבו כל כך גם את בנותיהם והטמיעו בהן את היכולת לצחוק, ויהי מה. נס גדול, סיפור ענק, אנשים טובים. ובסופו של דבר, הכל מאוד פשוט וגם מאוד לא מובן מאליו.

משהו ילדותי נותר בהדסה וצילה, והן מביאות את הראשוניות של הפליאה והכאב גם יחד אל המסך. ההחלטה הכי חשובה בסרט הזה היתה לתת להן להוביל את הסיפור בדרכן ובמילותיהן - ובלי קריינות. בשל ההחלטה הזאת הסיפור והסרט נגישים מאוד גם לבני נוער, והייתי מבקשת לראות אותו ברשימות הצפייה שלהם. ולו כדי שיבינו שלא רק צה"ל היה מנצח את הנאצים אלא - בניגוד לנרטיב הלאומי - צריך גם אהבה.