שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כך גנבה היהדות את העברית, הארמית והיידיש
    וגם את הלחן של "התקווה", ואת זה של "מעוז צור", את המנהג לשבור כוס בחופה - ואת הלבוש החסידי. חז"ל ידעו לגייר את תרבות יוון, כך שתתרום לתרבות היהודית. ומי שחושב שהתרבות היהודית חפה מהשפעות זרות, וזועק מחשש להיטמעות בגויים - שיקרא את המאמר הזה
    לא פעם אני פוגשת יהודים טובים, שמתמלאים זעזוע מעצם הרעיון ש"חס וחלילה" נטלנו מנהג, לבוש, או מטבע לשון מהגויים. בעלבון ותימהון הם מזדעקים: לא יכול להיות! מה פתאום? שאנחנו ניקח מהם? הרי זה ממש חילול השם, רחמנא ליצלן. אם יש דמיון והשפעה, אז ודאי הם אלה שגנבו מאיתנו! ברור שאנו היינו הראשונים, שהרי אנחנו "עם לבדד ישכון ובגויים לא התחשב", ותמיד שמרנו על טהרת תרבותנו, שמא חלילה ניטמע בגויים.

     

    << לעוד חדשות ועדכונים - היכנסו לדף הפייסבוק של ערוץ היהדות >>

     

    האומנם? האם העם היהודי נזהר תמיד מהשפעות זרות? והאם אפשר בכלל לכנות השפעה תרבותית בשם "גניבה"? קחו למשל את שפת האידיש, המבוססת בעיקרה על הגרמנית של ימי הביניים, בתוספת מילים רבות מהעברית והארמית לצד מבחר מקורות לטיניים וסלאביים. האם ניתן לומר שהאשכנזים גנבו את היידיש מן הגרמנים והפכו אותה ל"מאמע לושן" שלהם?

     

    קראו עוד בערוץ היהדות :

     

    באותה הרוח, היהודים גנבו את הכתב מן האשורים, שהרי עזרא הסופר המיר את הכתב העברי הקדום בכתב האשורי, שהוא הכתב העברי הנוהג אצלנו עד היום. גם את הארמית, שהייתה השפה הרווחת בתקופה הקדומה במזרח התיכון, גנבנו, והשתמשנו בה לכמה מספרי התנ"ך, התלמוד, הכתובּה והקדיש.

     

    רשימת ציוד חלקית

    את הלחן של ההמנון הלאומי שלנו, "התקווה", גנבנו מהמולדבים, ואת המנגינה של "ירושלים של זהב" - מהספרדים.

    מנגינות של פיוטים אשכנזיים שונים נגנבו מהנוצרים (וביניהן הניגון המפורסם של "מעוז צור ישועתי" בחנוכה, שאותו גנבנו מהכנסייה בגרמניה), ואילו פיוטים מזרחיים מוכרים רבים נגנבו מעבדול ווהאב ואום כולתום.

     

    הישראלים גנבו את סגנון לבושם מהעולם המערבי, החסידים - מהאצילים במזרח-אירופה, וחסידי "תולדות אהרון" בירושלים (הזֶבְּרות) גנבו את חלוקיהם המפוספסים מהערָבִים. שלא לדבר על מיני מנהגים וסמלים המוכרים ומקובלים היום בעולם כולו כיהודיים, ואולם במקורם אין הם עבריים כלל ועיקר.

     

    סמל המגן דוד, והמנהג לשבור כוס לזכר ירושלים בעת עריכת החופה, הם בעלי משמעויות מאגיות ממקורות זרים, ומלכתחילה נועדו נגד עין הרע ומיני מרעין בישין אחרים. ועל איך גנבו המרוקאים את המימונה מהפרסים כבר דיברנו?

     

    גם קרדינל מותר לגייר

    אלא שאין הדברים פועלים כך. כללו של דבר: כל תרבות הבאה במגע עם תרבות אחרת לאורך זמן, קרוב לוודאי שתושפע ממנה בדרך הטבע, באורח זה או אחר, באופנים ובהיקפים משתנים. היהודים שחיו במשך אלפי שנים בקרב עמים אחרים, לא יכלו שלא להיות מושפעים מהם בדרך כלשהי בשפתם, בלבושם, במאכליהם או במנהגיהם.

     

    גדולתם של חכמינו זצ"ל היא בכך שאפשרו את ההשפעות הזרות הבלתי נמנעות - אך באופן מבוקר,
    ואימצו את הדברים החיוביים שראו בתרבות הסובבת, בחינת "יַפְיְפוּתוֹ של יפת באוהלי שֵם"(מגילה, ט). דהיינו קבלת היופי של תרבות יוון (יפת הוא בנו של נוח ואביו של יוון) לאוהלי היהדות, תוך שהם מקיימים את הפסוק "תוכו אכל, קליפתו זרק" (חגיגה, טו).

     

    כך הסכימו רבים מהם להכניס לתפילה לחנים זרים ופופולאריים, שכל הרחוב שר - ובלבד שמילותיהם יהיו מן המקורות היהודיים. למטבח היהודי נכנסו כל מיני מתכונים נוכריים, אך כשרים למהדרין, ולמחזור השנה ומחזור החיים היהודי חדרו כל מיני מנהגים של עמי הסביבה, לאחר ש"גוירו" כדת וכדין, קיבלו משמעות ונשמה יהודיים והועלו בקודש.

     

    ואם אפשר לגייר קרדינל נוצרי כדת וכדין, ובהתאם לכישוריו ולאישיותו, ומותר אפילו להפוך אותו לרב הראשי – ודאי שמותר לגייר מנהג או חג, מאכל או לבוש.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: Shutterstock
    מנהג יהודי מקורי? הצחקתם אותה
    צילום: Shutterstock
    אסתר שקלים
    מומלצים