שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לא גומרים את החודש: עדויות מהשטח
    מורה שמשכים קום כדי לסדר מדפים בסופרמרקט, צעיר בן 29 שכלוא במעגל החזר הלוואות לבנק, מרצה באקדמיה שצריכה להתמודד מדי שנה עם 4 חודשים בלי משכורת, ואפילו מהנדס בניין באחת מחברות הבנייה הגדולות שלא מצליח להגיע לאיזון. לרגל ה-1 במאי בחנו את התחושות הקשות של ישראלים רבים - שמרגישים כי המשכורת לא מאפשרת לסגור את החודש

    בזמן שהמשק שלנו מציג צמיחה מרשימה - רבים מהישראלים במדינה חשים שהמשכורות אותן הם מרוויחים לא באמת מאפשרות להם לסגור את החודש, שלא לדבר על לחסוך לקניית דירה ביום מן הימים. לרגל ה-1 במאי שוחחנו עם עובדים כדי לשמוע את התחושות הקשות הללו ובחנו האם יש להן תמיכה בעובדות בשטח.

     

    1 במאי 2014 - כתבות נוספות בערוץ קריירה

     

    "משתדלים לא לחסוך מהילדים"

    רחלי מזרחי (33), אם לשלושה (10, 8 ו-4.5), עובדת כפקידה במשרה מלאה בחברה פרטית. בעלה עובד כנהג משאית ויחד הם משתכרים כמעט 12 אלף שקל בחודש. איך מסתדרים? "לא מסתדרים", משיבה מזרחי. "ההוצאות החודשיות יותר גדולות מההכנסות ולכן מדי חודש אנחנו נכנסים למינוס של אלף או אלפיים שקל".

     

    בני הזוג נישאו לפני כ-12 שנה וקנו אז דירה באשדוד - אבל הריחוק מהמשפחה והשעות שהעבירו בפקקים מדי יום גרמו להם לקחת משכנתא נוספת ולקנות במקומה דירה אחרת בתל אביב, סמוך להורים ולעבודה. "הוצאות המחייה גבוהות ומגיעות מדי חודש קרוב ל-20 אלף שקל בשקט", מספרת מזרחי. "משכנתא, ארנונה, מים חשמל, תשלומים לבתי הספר, בגדים, נעלים, ועד הורים - כולם חווים את אותו דבר".

     

    "בנוסף אנחנו בלופ של הלוואות מהבנקים, וזו עוד הוצאה, כך שההוצאות ממשיכות להיות יותר גדולות מההכנסות ואנחנו שוב נכנסים לגרעון", היא מוסיפה. "אנחנו חוסכים במה שאפשר, מוותרים על מותרות, מצטמצמים ונעזרים בהורים - לא שיש להם אבל הם עוזרים כמה שאפשר. חו"ל לא ראיתי מאז שהתחתנתי. אנחנו קונים באמת מה שצריך ולא נסחפים, אך משתדלים לא לחסוך מהילדים שום דבר. אני מחסירה מעצמי על מנת שיהיה להם הכל.

     

    "מוותרים על מותרות, מצטמצמים ונעזרים בהורים" (אילוסטרציה) (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    "מוותרים על מותרות, מצטמצמים ונעזרים בהורים" (אילוסטרציה)(צילום: shutterstock)

     

    "לא תמיד יש ברירה ולפעמים עובדים בעבודות מכורח הנסיבות - אבל גם זה לא מספיק, כי המשכורות לא באמת מאפשרות לסגור את החודש", היא מוסיפה בכעס. "אין שום עזרה לזוגות צעירים והמון פשוט עוזבים את הארץ למקומות אחרים. פשוט צריך לעזור לאוכלוסיות החלשות וגם זוגות צעירים זו אוכלוסיה חלשה.

     

    "צריכים להתחשב יותר בחשמל ובמים, לטפל בריביות ובמינוסים בבנק, לצמצם את חופשות בית הספר שלא נצטרך להוציא כספים על תעסוקה לילדים, פשוט לעזור. כל עלויות המחיה מטפסות ורק המשכורות לא משתנות. זה לא תקין. במקום לצמצם את קצבאות הילדים, שהשרים יצמצמו במשכורות שלהם".

      

    לופ של הלוואות

    ד' (29), שביקש להישאר בעילום שם, עובד בפורטל אינטרנטי ומרוויח כ-6,500 בחודש נטו. הוא מתגורר בגבעתיים ובין הוצאות המחיה שלו כלולים כ-2,000 שקל בחודש על שכר דירה, כ-1,000 שקל בחודש על אחזקת רכב, כ-1,000 שקל בחודשיים על הארנונה, וכ-1,000 שקל נוספים על החזר הלוואות לבנק מתקופת היותו סטודנט.

     

    "חייתי ממשכורת של 2,000 שקל בשירות לקוחות במשרה חלקית במשך שלוש שנים, כי אי אפשר באמת לשלב עבודה עם תואר", הוא מספר, "אבל גם היום, עם משכורת יותר גבוהה, קשה לסגור את החוב. זה לופ שלא נגמר - כבר לקחתי הלוואה נוספת לכסות את ההלוואה, ותמיד אני חושש ממצב שאקח עוד אחת.

     

    "אני מוותר על הרבה דברים ולא מרשה לעצמי מותרות", הוא מוסיף. "חופשות או חו"ל בכלל לא נמצאים על הפרק, אני חי בשביל ההוצאות ומנסה לחסוך, אבל אין לי באמת אפשרות לחסוך יום אחד לבית משלי או משהו כזה. חשבתי ללמוד לתואר שני, אבל אני לא אעמוד בזה. אנחנו מרוויחים את אותה המשכורת אבל המחירים רק עולים".

     

    בתואר הראשון למד י' תרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. הוא מספר כי המגורים בדרום היו זולים יותר אמנם, אבל לא היו לו אפשרויות תעסוקה. "העבודה היחידה באזור היא שירות לקוחות", הוא מספר, "רבים מחבריי שלמדו איתי לא מצאו עבודה בתחום וחלקם הפכו להיות מורים".

     

    "מעמד המורה שלי נרמס"

    אבל גם עבודה בהוראה לא מבטיחה שקט, כפי שמספר א', מורה ומחנך בתיכון במרכז הארץ, שנאלץ לעבוד בעבודות נוספות כדי להצליח לסגור את החודש. כך, מדי יום הוא משכים קום ב-4:00 לפנות בבוקר וממהר לסופרמרקט, שם הוא מסדר את המוצרים, לפני שיגיע לעבודה שלמענה הושקעו בלימודים מיטב שנותיו.

     

    "נאבק כדי לשרוד כלכלית כמורה במדינת ישראל" (אילוסטרציה (צילום: shatter stok) (צילום: shatter stok)
    "נאבק כדי לשרוד כלכלית כמורה במדינת ישראל" (אילוסטרציה(צילום: shatter stok)

     

    "אני נאבק לשרוד כלכלית במדינת ישראל, כאב לילד, כזוג צעיר וכמורה במדינת ישראל", הוא מעיד, "אני נאלץ לעבוד עד 12 בלילה בעבודות נוספות, כולל בימים החופשיים שלי, לא על מנת לחיות חיי מותרות אלא במטרה לשרוד. מעמד המורה שלי נרמס ואני מפחד להביא ילד נוסף לעולם כי אני לא יודע אם אוכל לגדל אותו.

     

    "חרף הרפורמות הרבות לקידום מעמד המורה, כנראה יקצצו במשרה שלי מכיוון שהמערכת חולה ולמרות תיאומי מס שונים ומגוונים, מס הכנסה פוגע בי עמוקות מכיוון שאני עובד ב-4 עבודות", הוא מוסיף. "אני אוהב את המדינה, אבל כורע תחת העומס שהיא יוצרת. משום עם כל יום שעובר, ברלין הופכת למפתה יותר".

     

    מהנדס בניין: "אני על הגחון"

    י' (34), מהנדס בניין בהכשרתו, עובד כמנהל פרויקטים באחת מחברות הבנייה הגדולות בארץ. אף שהשכר שלו הוא מעל הממוצע - כ-11.5 אלף שקל בחודש, הוא מעיד כי אינו נהנה מרווחה כלכלית. להיפך. "אני על הגחון", הוא מתוודה. "ההוצאות החודשיות גבוהות בעשרות מונים ובאופן לא פרופורציונאלי להכנסות. כל דבר מעבר להוצאות השוטפות כמו חופשה, מחלה שלא נדע, או אפילו הופעה של אמן מחול משנה את כל המאזן חודשי".

     

    י' מדגים כי למעלה ממחציתה של המשכורת החודשית מוקדשת להוצאות על חשמל, מים, ארנונה ושכר הדירה בתל אביב – שעומד על 5,200 שקל בחודש. "אין לי הרבה ברירות", הוא מסביר. "בגילי אני כבר לא רוצה לגור עם שותפים ואני גם לא בזוגיות שמאפשרת להתחלק בהוצאות. לגור אצל ההורים זה לא אופציה, אם אעבור לגור במקום מרוחק יותר אוציא את כל הכסף על נסיעות, ואני כבר לא יכול להרשות לעצמי לגור בדירה קטנה ומעופשת. זה לא שהדירה שאני גר בה כרגע מפוארת, אבל היא מתאימה לצרכים ולגיל שלי.

      

    "הלחץ הכלכלי שלי מוביל אותי להלחיץ את המערכת שאני עובד בה ובעיקר את עצמי - לחפש מקומות עבודה אחרים שאני יכול להרוויח בהם יותר ולעבור מקומות עבודה בתדירות גבוהה יותר", הוא מוסיף. "אני יודע שהסיכוי היחיד שלי לצבור נכסים הוא אם אצא לעצמאות, אבל אין לי גם אפשרות כזו ללא הון התחלתי, הון שלצערי אין לי או להוריי להעניק לי. כך שאני כלוא במעגל מרושע שאין לי איך לצאת ממנו חוץ מלעבוד עוד יותר קשה ולא בהכרח לקבל על זה יותר כסף, אבל לעשות הכל כדי לקבל את ההזדמנות לקידום והעלאה, העלאה שלא בהכרח אפשרית בארגון תוך זמן קצר וקידום שלא מקובל בהכרח בזמן קצר בארגון גדול.

     

    גם בהנדסת בניין אין רווחה כלכלית (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    גם בהנדסת בניין אין רווחה כלכלית(צילום: shutterstock)

     

    "אני עושה מילואים, משלם מסים, משכיל ועובד קשה מאוד והרבה שעות, גם מעבר למקובל, אבל לא מרוויח יותר ולא חוסך, זאת למרות שהשכר שלי הוא הרבה מעל הממוצע. מילא אם השכר שלנו נשחק, אבל גם מה שאנחנו מקבלים לא קונה את מה שאנחנו משקיעים. לא בשכר הדירה, לא בסופר ולא בבנק".

     

    "עושים חלטורות ואוכלים חסכונות"

    שלומית בנימין, ד"ר לסוציולוגיה ואם חד הורית לשני ילדים, עובדת כמתרגלת וכמרצה מן החוץ במספר אוניברסיטאות, "ללא כל תנאים", כדבריה. "החוזה שלי הוא לסמסטר ומדי קיץ אני מפוטרת מחדש. למעשה אני עובדת 8 חודשים בשנה ו-4 חודשים אני מובטלת ללא שכר, ואפילו לא יכולה לחתום מדי שנה על אבטלה כי אני לא מגיעה למספר התלושים העוקבים הנדרש".

     

    בנימין מוסיפה כי מלבד היעדרו של ביטחון תעסוקתי ומסלולי קידום - המשמעות של אופן העסקה זה, היא משכורת נמוכה יחסית בחישוב שנתי. לשאלה איך מסתדרים, היא משיבה: "מתגלגלים, נעזרים בהורים כשצריך, עושים חלטורות בעבודות אחרות ואוכלים חסכונות".

     

    שלומית בנימין. "הבעיה היא בשיטה", (  ) (  )
    שלומית בנימין. "הבעיה היא בשיטה",

     

    באחד מהמוסדות בהם היא מלמדת – המכללה האקדמית יפו תל אביב, התאגדו לפני כשנה כ-300 מרצים מן החוץ בארגון כוח לעובדים, בדרישה לביטחון תעסוקתי. בשבוע הבא מאיימים המרצים להשבית את הלימודים במכללה, ללא הגבלת זמן. "זה בית תעסוקתי חם ויחסי האנוש מצוינים. הבעיה היא בשיטה", היא אומרת, "אתה חושב שאם תרכוש השכלה וותק, תזכה לתנאים תעסוקתיים שיאפשרו לך איזה שהוא ביטחון תעסוקתי, אבל זה טריקי, כי בסופו של דבר אנחנו פועלים בתנאי העסקה רעים ובחוסר ביטחון קיצוני".

     

    מרצה שמרוויחה 4,000 שקל בחודש

    צ', ד"ר במדעי הרוח ומרצה מן החוץ במוסדות אקדמים, היא אם חד הורית שנמצאת בתחילת שנות ה-40 לחייה. בשונה ממי שמחזיק בתקן - מונח שמאפשר יציבות תעסוקתית אך הולך ונכחד עבור חלק ניכר מאנשי האקדמיה - גם היא מקבלת משכורת שעתית ולא גלובאלית, בהתאם לשעות ההוראה שלה. בימים אלו היא מועסקת בהיקף של 6 שעות שבועיות – שהם כשני קורסים, כאשר השכר בעבור כל קורס עומד על כ-2,000 שקל בחודש. "מאחר שאין לי תקן, היקף ההעסקה שלי משתנה מסמסטר לסמסטר", היא מספרת.

     

     

    צ' עברה להתגוררבפריפריה כדי לחסוך בהוצאות, דבר שמצריך ממנה נסיעות ארוכות. "עשיתי פשרות, אבל לא היו לי ציפיות גבוהות ואני לא מתחרטת על הבחירה שלי", היא אומרת, "זו גם לא המשכורת מכאן ועד עולם, אני מצפה להתפתחויות חיוביות ומקווה שהמצב ישתנה מבחינת היקף ההוראה, אבל על המדינה להתערב בפתיחת תקנים, בעיקר במדעי הרוח שסובלים מקשיים וצמצום מחלקות".

     

    דבר מרכזי שמכעיס אותה, הוא העובדה שהיא אינה זוכה לכל עזרה מהמדינה במימון המעון לביתה. "התנאי שהוצב לקבלת השתתפות הוא היקף עבודה של 24 שעות שבועיות", היא מסבירה. "אין שום מאמץ להבחין במה בן אדם עוסק ואם הוא באמת יכול לעמוד בקריטריונים הללו. אני לא כעוסה על ויתורים מסוימים שעשיתי באורח ובסגנון החיים שלי, אבל אני חושבת שהמדינה יכולה להתחשב יותר בייחודיות של מה שאני עושה. כאם יחידנית ולפיכך מפרנסת יחידה, הדבר מכביד בצורה מכרעת על הנטל הכלכלי המונח על כתפיי, שממילא הוא כבד".

     

    "העובד הממוצע תקוע במקום"

    מה אומרים הנתונים בשטח ביחס לתחושות הרווחות בציבור? תלוי. סקר הכנסות והוצאות משקי בית לשנת 2012, מגלה כי ההכנסה ממוצעת ברוטו מעבודה שכירה עמדה על 9,149 שקל לחודש וההכנסה החציונית עמדה על 6,541 שקל לחודש. על פי סקר הכנסות והוצאות משקי בית לשנת 2011 - ההוצאה החודשית הממוצעת למשק בית עמדה על 10,543 שקל וההכנסה הממוצעת הייתה 12,345 שקל.

     

    בישראל אין מדד מוחלט ליוקר המחיה, אלא רק את מדד המחירים לצרכן, שבודק עלייה וירידה במחירים. כדי לבדוק את השכר ביחס ליוקר המחיה, בחרנו שתי נקודות זמן ומדדנו את השינוי שחל ביניהן: בעוד שההכנסה ברוטו למשק בית טיפסה ב-6.9% בשנים 2003-2011 (מ-11,548 שקל ל-12,345 שקל), מדד המחירים לצרכן טיפס באותן השנים ב-15.55%. כלומר, לו השכר הממוצע של כלל העובדים במשק היה מוצמד אף הוא למדד - הוא אמור היה לעמוד על 13,610 שקל בשנת 2011.

     

    מצד שני, מחקר חדש של הלמ"ס גילה לאחרונה, כי שיעור האנשים שמדווחים על קושי לעמוד בהוצאות החודשיות גבוה משמעותית משיעור האנשים שהוצאותיהם אכן גבוהות בפועל מהכנסותיהם, וכי הדבר מאפיין בעיקר את מעמד הביניים הישראלי. כלומר, למעמד הביניים יש תחושה של מצוקה כלכלית שלא בהכרח קיימת בנתונים האובייקטיביים.

     

    לדברי פרופ' איל קמחי, סגן מנהל מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, התשובה לשאלה מי באמת לא גומר את החודש – תלויה בסטנדרטים של העובדים. "אם היינו שואלים אנשים אם המשכורת שלהם מספיקה לצרכיהם, 95% היו אומרים שלא", הוא אומר.

     

    על פי דו"ח מרכז טאוב משנת 2012, ב-10 השנים האחרונות השכר הראלי (השכר ביחס ליוקר המחייה) נשאר פחות או יותר אותו הדבר, זאת בזמן שהמשק כולו צמח ב-20%. "בסוף שנות ה-90 היתה צמיחה משמעותית של השכר, אבל בשנים האחרונות המצב של אנשים לא השתנה משמעותית, זאת בזמן שכולנו קוראים בעיתונים שהמדינה במצב מצוין ביחס לעולם.

     

    "מספיק שהשכר נשאר קבוע והעובד הממוצע מרגיש שהוא תקוע במקום מבחינת יכולות המחייה. אנשים לא סתם חושבים שהמצב לא טוב – גם להם מגיע ליהנות מפירות הצמיחה ושהם לא ילכו רק למאיון העליון. וזה עוד לפני שלקחנו בחשבון את מחירי הדיור המעיקים והוצאות הגידול של הילדים – זה נופל על כל אחד בדרך אחרת ורבים מרגישים שמה שהם ציפו לו – לא מתגשם". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ד"ר שלומית בנימין. 4 חודשים בשנה בלי שכר
    צילום: Shutterstock
    צילום: Shutterstock
    מומלצים