שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רוקנ'רול בעברית? נגמר, תבוא מחר
    זה לא רק שהרוק העברי מוקלט היום באנגלית, אלא שהוא גם תקוע בשוליים. הניסיונות להיאחז בשנות ה-90, וליצור את "איפה הילד - הדור הבא", נתקלים בדרישה לעדכון גרסה. מוניקה סקס והיהודים? תנו לנו דיג'ייז ופליטי ריאליטי! תרדמת הניינטיז - חלק שלישי ואחרון
    על פניו, יום העצמאות ה-66 למדינת ישראל לא היה שונה מאלו שקדמו לו. הפטישים, ספריי הקצף, המנגלים והמסיבות ההמוניות היו שם כתמיד, כמו גם השידור המביך מבית הנשיא ושירת הזיוף המנדטורית של הרמטכ"ל התורן. אלא שמבט מעמיק יותר אל החגיגות מגלה עובדה די מצערת, עבור רבים שרואים עצמם כחובבי רוק ישראלי: "רוק עצמאות", מאירועי יום העצמאות הוותיקים והמבוססים ביותר בישראל, שהתקיים בחיפה ובראשון לציון במקביל וראה על במה אחת ענקי גיטרה מקומיים כברי סחרוף, היהודים, אביב גפן ואחרים, פינה את מקומו השנה, לאחר כשני עשורים, לטובת אירוע אחר.

     

     

    מה שהיה עבור בני נוער רבים חגיגת רוקנ'רול כמעט יחידה מסוגה במחוזותינו, הפך השנה ל"רייב עצמאות", אירוע שאיגד אמני מוזיקה אלקטרונית כמו סקאזי, אינפקטד מאשרום ודי ג'יי איתי גאלו, לצד מוזיקאים כמו עברי לידר ומוקי -  ללא ספק אמנים ראויים אך לא בהכרח כאלו שניתן עוד להכלילם תחת ההגדרה "רוק".

     

    לפי הקומוניקט הרשמי של האירוע, מדובר ב"מיתוג מחדש, עדכני וצעיר לאירועי 'רוק עצמאות' המסורתיים", כשהליין-אפ המוזיקלי של הפסטיבל "מותאם לטעמם המוזיקלי של צעירי העיר והסביבה".

     

     

    משתתפי רוק עצמאות 2012. פינו מקום לרייב (צילום: אריאל שפרן) (צילום: אריאל שפרן)
    משתתפי רוק עצמאות 2012. פינו מקום לרייב(צילום: אריאל שפרן)

     

    בהיעדרם של פסטיבלי רוק נוספים בארץ (פסטיבל ערד מת לו אי שם ב-1995, בעוד אינדינגב מתפרש על שלל סגנונות מוזיקליים, ובכל מקרה הוא לא מכיל אמני רוק מיינסטרימיים), לא תהיה זו הצהרה בוטה לומר שמדובר במסמר נוסף בארון הקבורה של הרוק הישראלי, כמו גם הצהרה לגבי מקומו בשיח המוזיקלי המרכזי. 

     

    עם העובדות קשה להתווכח: מאז גל הרוק הגדול שסחף את המדינה בשנות התשעים, זה שהכיל את איפה הילד, מוניקה סקס, זקני צפת,  אביב גפן, מופע הארנבות של ד"ר קספר ומאוחר יותר גם היהודים, לא צמחו בישראל אמני רוק שהצליחו לחדור את שכבת המיינסטרים ולהפוך לשם מוכר בכל בית. בינתיים הספיקו אותן להקות להתפרק ולחזור שוב לפעילות משותפת, כשיורשים לא נראים באופק. מרסדס בנד, רד בנד או המרפסות? כבודן במקומן מונח, אך קשה להגיד שהן מיצו את מלוא פוטנציאל ההצלחה שלהן. 

     

    אם נניח בצד את האינדי הישראלי, תופעה שהצמיחה אמנם לא מעט דברים נהדרים, אך לא הצליחה לנפק אמנים מוכרים ברמה ארצית (לפי מבחן האמא, שקובע כי אם אחד ההורים שלך לא מכיר את שם הלהקה כנראה שהיא לא פרצה באמת את גבולות תל אביב) - נראה שנכון לעכשיו, נושאי דגל הרוק הישראלי הם אותם שמות שנשאו אותו ב"עיר הנוער" של 1998.

     

    הספיקו להתפרק ולהתקמבק. הרוקרים של הניינטיז (צילום: אריאל בשור) (צילום: אריאל בשור)
    הספיקו להתפרק ולהתקמבק. הרוקרים של הניינטיז(צילום: אריאל בשור)

     

    "זו לא תקופה קלה לרוק, אבל מצד שני אף פעם לא היה קל לרוק, תמיד היה ענן מעליו", אומר אלישע בנאי, מנהיג להקת "ארבעים השודדים", מוזיקאי שמגיע ממחוזות הפאנק-רוק ונצר בועט למשפחת בנאי. "אני חושב שזה קשור בהתפתחות הטכנולוגית. הפלטפורמות הכמעט יחידות שמשמיעות מוזיקה עכשווית הן בדיוק ארבע תחנות רדיו, ודיסקים כבר לא קונים. אתה כבר לא צריך ללכת להופעה, כי אתה פשוט יכול לראות אותה ביוטיוב. אם אתה רוצה לשמוע דיסק אז יש לך אותו בסאונדקלאוד".

     

    ועדיין, הלהקות שפרצו בניינטיז זוכות לחשיפה גדולה ולקהל גדול יותר גם היום.

     

    "נראה לי שזה הכל עניין של זמן. ברור שאני מאמין שאם היינו בניינטיז אז במקום למכור 7000 עותקים האלבום שלי היה מוכר 30 אלף, כי בכל זאת אנשים באים להופעות, לשיר 'סן דייגו' שלנו יש 320 אלף צפיות ביוטיוב. מדובר באנשים שנכנסו כדי לשמוע את השיר. פעם לא היה להם את יוטיוב, אז הם היו צורכים את המוזיקה הזו בדרך אחרת. מהבחינה הזו הטכנולוגיה די דפקה אותנו, מבחינת פרנסה, נקרא לזה. אבל אני עדיין מאמין שאנשים אוהבים את המוזיקה הזו באותה מידה".

     

     "סן דייגו" של אלישע בנאי. הטכנולוגיה באה ודפקה

     

    מי שלא בהכרח יסכים איתו הוא נמרוד לביד, בסיסט להקת "כל החתיכים אצלי". ההרכב שהובל על ידי הסולנית איה זהבי פייגלין, הקליט שני אלבומי אולפן, הכניס שירים לרשימות ההשמעה הנחשבות וחרש את הארץ בהופעות - אך גם הביקורות המשבחות ותשומת הלב הרבה שנהנה ממנה לא מנעו את הפסקת פעילותו השוטפת. בעוד חברי "כל החתיכים" לא יגדירו את התהליך שעבר עליהם כהתפרקות, העובדה בשטח היא כי הלהקה לא פעילה בימים אלה.

     

    "אחת הסיבות המרכזיות לחוסר ההמשכיות של הרוק כאן היא דמוגרפיה", אומר לביד. "אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמיינסטרים של היום זה אייל גולן, משה פרץ והזמר המזרחי. אף אחד לא מתקרב אליהם ברמת הכסף, הפרסום וההצלחה המקומית. תעשה אחד ועוד אחד ותבין שהקהל השתנה. זה קהל שגם גדל אחרת".

     

    אז אנחנו מדברים פה על תיקון ברמה העדתית?

     

    "יש פה עניין דמוגרפי של אפליה מתקנת, הליכה עיוורת אחרי כוכבים. בכל תעשייה יש אינטריגות, אבל בזמר המזרחי הולכים אחרי האומנים בעיניים עצומות, זה קהל הרבה יותר מסור והרבה יותר רחב. אני לא מכיר מישהו היום, בתוך הז'אנר שאנחנו מחשיבים כרוק בארץ, שמשחזר את הכמויות הכספיות והמסחריות שהיו בתקופה ההיא".

     

     "כל הסיבות" - כל החתיכים אצלי. הקהל השתנה

     

    זה בטח מתסכל לדעת שבאת בזמן הלא נכון.

     

    "כשאתה בז'אנר שלנו, אתה כל הזמן מתבאס על מה שאין לך. מדי פעם אתה מסתכל ושואל 'איך אני לא ברמה הזו, למה זה לא כמו שהיה כשאני גדלתי. למה החתיכים לא נמצאים עכשיו בעיר הנוער מול עשרות אלפים שרק מחכים שנדרוך שם'. הרי כשאני הייתי צעיר אז ככה זה היה, רק עם איפה הילד והיהודים - ותחשוב שאז היהודים אפילו לא היו ברדיו. אנחנו כן היינו ברדיו אבל זה לא קורה! זה לא התסכול כמו להבין שזה העולם שאתה נמצא בו. זה כמו להיות מתוסכל מפוליטיקה היום. אז בסדר, בשנים הראשונות אחרי שרבין מת אתה מתוסכל. אבל עד כמה אתה יכול לחיות כל יום בתסכול הזה? עד כמה אתה יכול להעניש את עצמך? צריך לדעת לחיות עם זה ולעשות חיים".

     

    "המוזיקה היתה אז מאוד דומיננטית והיתה לה  לגיטימציה מהרדיו, כך שבאופן טבעי היו לגרעין הזה גרורות של קהלים שמגיעים עד לב המיינסטרים", אומר רועי פרייליך, סולן להקת נערות ריינס שהקליט לאחרונה אלבום על טהרת הפופ. לפני כשלוש שנים הוציא ההרכב כסינגל

    את השיר "הילוך איטי", להיט קליט שודאי היה זוכה למעמד קאנוני רק לפני שני עשורים, אך גם הוא לא עזר ללהקה לפרוץ את הגבולות אל הזרם המרכזי.

     

    אז אתה מניח שב-1994 להקות כמו נערות ריינס, אלקטרה או ועדת חריגים, היו זוכות ליחס אחר?

     

    "תראה, אני לא יכול להגיד בוודאות, אבל ברור שהיה יותר קהל. ברור שלא היו מסתכלים עליך כמו מטורף כשאתה הולך להקליט אלבום".

     

    "הילוך איטי" - נערות ריינס. פוטנציאל להיטי גדול

     

    כלומר במקום וזמן אחר, "הילוך איטי" יכול היה להפוך ל"על הרצפה". 

     

    "כן, יכול להיות. אני מניח שבזמן אחר הוא היה מביא יותר קהל. אבל זה בדיוק העניין. 'הילוך איטי' היה משהו באמת שיכול היה למנף את עצמו לאיזשהו כלי שיכול להגדיל את הקהל. מצד שני - אתה שומע כל הזמן סיפורים על אמנים שהקליטו אז אלבומים והם משועבדים לחברות התקליטים, ואלו שחטו אותם. הם נשארו בלי אגורה מכל הסיפור הזה. גם אז לא ליקקו דבש, אני חושב. אבל מה שכן, הם הצליחו לנטוע איזושהי דריסת רגל שהקריירה שלהם תהיה עקבית לאורך הזמן".

     

    ויש גם מי שרואה את הדברים מזווית אחרת. עבור יהלי סובול, איש להקת מוניקה סקס שזוכה עד היום לאהדה רחבה, האנומליה האמיתית היתה זו שאפשרה לו וללהקתו לפרוץ בזמן שפרצו, דבר שהותיר אותם בלב התודעה עד היום. לדעתו של סובול, הרוק הישראלי נמצא היום במקומו הטבעי, ואילו הפריצה הגדולה של הניינטיז היתה לא יותר מתפנית בפיכחות של הווי לבנטיני מזרח תיכוני. 

     

    "אני חושב שהשאלה היא לא למה אין עכשיו, אלא איך זה כן קרה אז - כי זו היתה מן תאונה מופלאה כזאת", הוא אומר. "הרוק בארץ הוא עוד ז'אנר, הוא לא הז'אנר המרכזי וגם לא צריך לצפות ממנו להיות הזאנר המרכזי. היו לו כמה שנים של פיק, אבל אם אתה מסתכל על 40 השנים האחרונות או אפילו יותר, אתה רואה שבדרך כלל הרוק הוא פשוט עוד נישה במוזיקה הישראלית, הוא לא שולט במיינסטרים באופן מסורתי.

     

    "אני גם לא בטוח שהרוק צריך לשאוף לשם", הוא מוסיף. "המיינסטרים הוא מקום די מייבש. הרוק מעצם היותו, חייב לשאוף לערכים של חדשנות, חתרנות, דברים כאלה. לפעמים קורה שהמכונה מאמצת את זה ובולעת, ובדרך כלל זה קצת קשה לה לעיכול".

     

    "פצעים ונשיקות" - מוניקה סקס. תקלה מופלאה

     

    למרות זאת, גם סובול מרגיש שלרוח התקופה יש משקל רב בהדרתן של להקות רוק טריות מהמרחב המיינסטרימי, ובעיקר תולה את האשמה בריאליטי, בטכנולוגיה ובכלכלה המודרנית. "הריאליטי, שהוא תחום הייצור המרכזי של אומנים למיינסטרים היום, לא אוהב לעקוץ", הוא מסביר. "להקה היא יחידה כלכלית לא נוחה לניצול, כי תמיד יש חבר אחד משוגע, חבר אחד ששונא לחתום על חוזים וכו'. אומן בודד הוא הרבה יותר נוח למניפולציה ולניצול כלכלי. פה זה מתחיל ונגמר. הריאליטי פשוט לא הצמיח אף להקה לתוך המיינסטרים. אפילו להקות מבוססות כמונו, נאלצות להתמודד עם העובדה שאנחנו לא חלק בדבר הזה".

     

    אז מה העתיד מכאן? הרוק הישראלי הצעיר לעולם לא יגיע לרמות ההכרה והנגישות שאתם זכיתם להן?

     

    "כמובן שזה יהיה נהדר אם יותר אנשים יכירו אותו. אבל  קיים כאן גם גורם השפה. נהיה נורא פופולרי לשיר כאן באנגלית. הרבה מאוד אנשים מוכשרים מראש מתחילים היום משירה באנגלית ומכוונים לשוק העולמי. בעיני זה דווקא דבר מאוד מבורך, אבל הוא לא מקל על הקליטה שלהן כאן".

     

    להקה ישראלית צעירה שמעדיפה להמשיך לשיר בשפת אמה היא ועדת חריגים. ההרכב של יובל הרינג מעורר לא מעט עניין בקרב לייבלים בחו"ל - אך בארץ, על אף יצירת באזז בקרב יודעי ח"ן, נראה שגם היא מבינה שמבנה השוק בישראל הוא זה שמונע את הפריצה הגדולה.

     

    "העולם אבד מזמן" - ועדת חריגים.מביטה החוצה

     

    "התקופה הזו של הרוק הישראלי בניינטיז, שבאה טיפה באיחור אחרי הפיצוץ האמיתי בארה"ב, היתה בעצם גל של להקות שענו על הצורך הגלובלי של הרוק הצעיר אז", אומר הרינג. "אני חושב שאחת הבעיות העיקריות בסצנה המקומית, היא לאו דווקא היעדר אנשים חדשים ב'סטטוס' של כוכבי רוק, אלא היעדרו של סטטוס חדש. אנחנו מבכים כל הזמן שאין איפה הילד או אין מוניקה סקס חדשים, כשבעצם אנחנו אמורים לשאול את עצמנו מהי התבנית החדשה שאנחנו אמורים לראות במיינסטרים היום. אנחנו לא אמורים לבחון את ההווה שלנו עם כלים ישנים".

     

    גם סובול, שמונה את ועדת חריגים, לצד אמנים כמו אלישע בנאי ולילי פרנקו, כתקווה הגדולה של עתיד הרוק הישראלי, מסכים שכדי לשרוד -  גם הרוק הישראלי צריך לשנות את ההגדרות שלו ולהבין את כללי המשחק החדשים. "אני חושב שהרוק נמצא באיזושהי נקודה בעייתית, ויש לו בעיה לפרוץ הגבולות שלו. זאת אומרת, גם דברים מעולים שאני שומע מרפררים לשנות ה-60, 70, 80 או אפילו 90 כבר. אבל הרפרוף נהיה כבר כל כך משמעותי מהיצירה, זה נותן לי את התחושה שיש משהו בצורה הזו שמתקרב כבר קצת למיצוי. זו באמת שאלה שנותרת תלויה באוויר כבר די הרבה שנים. האם רוק גיטרות עדיין יכול לפרוץ גבולות ולתפוס איזה קול מרכזי בתרבות. הרבה אנשים שמים את קורט קוביין בתור הסמן האחרון, כוכב הרוק האחרון, ויש בזה משהו. זה לא מופרך".

     

    יכול להיות שדמות הרוקסטאר המיתית איבדה מהאפיל שלה כי היא כבר לא מתאימה לעולם של היום?

     

    "יש בזה משהו. האתוס של הרוק הוא איזשהו מרד, והיום הדבר הראשון שאתה רואה זה שכל דבר שמורד כאן מיד מאומץ והופך לכסף, דברים הופכים לכסף בצורה כל כך מהירה שאתה לא כל כך מספיק להאמין במרד ואתה כבר סוגד למיליונר".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עידו ארז
    כולם רוצים להיות "איפה הילד"
    צילום: עידו ארז
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים