שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "לִילה ולואיס": גילוי וכיסוי בלשון
    חגית גרוסמן בוראת ברומן "לִילה ולואיס" דמות של משוררת שמנסה לכתוב סיפורים, ובאמצעותה מחפשת את נקודת המפגש שבין הדמיון לחיי המציאות. בין עלילה זוגית, התמכרות לכתיבה וקשיים נוספים, מסתתר סיפור על אמנות טוטלית ועל כוחה של פואטיקה

    הרומן החדש של המשוררת והסופרת חגית גרוסמן, "לִילה ולואיס", מערער מוסכמות קונבנציונליות לגבי מהותו של רומן. בדרכה הייחודית, יוצרת גרוסמן פרוזה מקורית שמסרבת להיענות לתבניות הקריאה השכיחות. העובדה שגרוסמן היא גם משוררת, ניכרת בכל משפט. הפואטיקה שלה היא סימן ההיכר שלה, הקרדום בו היא חוטבת את סיפורה. הלשון היא הכוכבת האמיתית של גרוסמן, ולמענה היא מוכנה להתייסר ולטעות. היא מתעקשת לכתוב פרוזה כדי לפנות ללשון מרחב מחייה נוסף, מלבד השירה.

     

    תחילתו של הרומן טמון בסיפור אהבה. בחורה פוגשת בחור והם מתאהבים עד כלות. בהמשך נולדת להם ילדה והם מנסים לחיות. גרוסמן מתארת את הניגוד החריף בין הבועה הרומנטית של הגיבורים, לבין קשיי הקיום הארציים שהם חווים במציאות החורכת של דרום תל אביב. הסיפור רצוף דגימות של חיים, לולאות של אירועים ותרחישים שעיקרם הוא המטען הנפשי שהם מייצרים בגיבורה. המציאות משמשת רק כרשת תומכת שעליה מטפסת ומשתרגת ההתרשמות הפנימית של לִילה.

    "לילה ולואיס". גבולות מטשטשים בין הסופרת לבת דמותה (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "לילה ולואיס". גבולות מטשטשים בין הסופרת לבת דמותה
     

    גרוסמן בחרה להרחיק את עדותה הביוגרפית, באמצעות בדיה של כפילה ספרותית: משוררת המנסה לכתוב סיפורים. לאורך כל הרומן, קיימת מעין נזילות בין הסופרת עצמה לבת דמותה. גם דיוקנה של גרוסמן המתנוסס על כריכת הספר, מצהיר על היעדר גבולות ומזמין את הקורא לפלוש לעולמה, עולם שבו הפרוזה והשירה יכולים להתמזג, ולמילים יש כוח עליון שמהתל בתפיסת המציאות.

     

    גרוסמן מתעמתת עם המציאות לא רק דרך המצוקה החומרית שזו כופה על האמן, אלא גם באילוץ לציית לחוקיה בבואה לספר סיפור. הפואטיקה היפה והעוצמתית, ככל שתהיה, אינה יכולה להושיע לבדה את המספר. הפרוזה, בניגוד לשירה, זקוקה למבנה המציאות - וגיבורתה נאלצת להכיר בחוסר נחת במציאות, שדורשת את ליטרת הבשר שלה דרך קורות חיים שיש לשלוח, חשבונות חשמל שיש לשלם, או הליכה ללשכת התעסוקה. אלא שלרוע מזלה של הגיבורה, המציאות דורשת גם ציות להוראות כתיבה נוקשות, כי הפרוזה, בניגוד לשירה - אינה מגלה את אותו סובלנות לעמימות ולפיזור.

     

    סוגיית העלילה והיעדרה הופכים לנושאים החריפים שעולים מהקריאה בספר. חלק נפלא של הספר נקרא "התעללות העלילה", ובו פורסת גרוסמן את מצוקת ההגדרות הכובלות את היצירה. לילה קובלת על כך שנדרשת ממנה קוהרנטיות ורציפות, כי היא בטוחה ש"השירה והסיפורת הן תאומות סיאמיות. שתיהן אמנויות הלשון, לשתיהן נדרש כוח דמיון, בשתיהן נלחש אותו הלחש". היא מנסה, לדבריה, להשתחרר מהציווי של אריסטו לבנות עלילה סדורה המחקה את המציאות, אולם אין לה את "הנשימה האיטית של הסוס הסוחב את על גבו את מזחלת הסיפור".

     

    קל לזהות את מיתוס האמן הטוטלי שהבלי העולם מכבידים על קיומו בדמותה של לילה. הנטייה להאדיר את הרעיון הרומנטי הזה - מחפה על לא מעט נרקיסיזם. את לילה מלווה עוד מילדותה השד שלה, "בל מגו". מדובר על דמון קסום ויפה תואר אותו היא מכנה "הנרקיסיסט המפואר ביותר בביצה". השד המפתה אורב לה, והיא, מצדה, לפעמים מתעמתת איתו ולפעמים מפקידה עצמה בידיו ומתמזגת עמו.

     

    האמנות יכולה להיות היא אקט נרקיסיסטי מיסודו, אולם חוסר היכולת של הגיבורה לחרוג מעצמה מעורר לעתים אי נחת. למרות הצהרתה בדבר קדושת האהבה, היא גורמת לבעלה לכרוע תחת נטל הפרנסה, ופוגעת בפניות שלו לעסוק באהבותיו האמיתיות: קריאה וכתיבה. הנכות של הגיבורה אל מול המציאות, לובשת צורה של נכות רגשית - ובועת הזוגיות של לילה ולואיס סופגת מהלומות קשות בגלל האילוץ המתפנק שלה. אולם לנקודת התורפה הזאת יש גם יתרון ספרותי, מכיוון שההתכנסות שלה פנימה, מניבה יופי מרהיב.

     

    גיבורת הרומן מתועדת כמי שכותבת מכל זווית אפשרית. יש תחושה שהיא

    ממלאת בכתיבתה את הסדקים של המציאות. האובססיה שלה לכתיבה הרסנית ובלתי נשלטת במידה כזאת, שהיא נרשמת לקבוצת תמיכה למי שמכורים לכתיבה - מעשה שנראה כמו ניסיון אמיתי להיגמל ממגבלותיה, אך בפועל משמש רק ככסות להרגעת האשמה. "אישה כמוני לא יכולה לעשות דבר מלבד להתמכר למה שישים סכר על נהרות הכאב", היא אומרת. ושוב, זהו הכאב שלה המתנוסס מעל הרומן, ודורש תשומת לב בלעדית.

     

    גרוסמן מצילה את לילה מאנוכיות מוחלטת, כשהיא גורמת לה לפקפק במה ששנים היה אמונה מוצקה עבורה. "היום הבעיה שלי היא עם הספק. פעם לא הטלתי ספק. פעם הייתי משוכנעת שחיי לא יכולים להתרחש אחרת". הספק מסגיר את העובדה שההתכתשות בין רוח וחומר אינו רק מאבק מול מציאות חיצונית, אלא בעיקר מערכה פנימית.

     

    "לילה ולואיס" מציע מסע שהוא לעתים פסיכודלי וקרנבלי, ולעתים מר ואירוני. גרוסמן לשה את האנרגיה הגולמית של נפש גיבוריה אל תוך תבניות מילוליות. היא מבייתת את הכאב והיופי, ומאפשרת לנו שימוש חוזר במה שהוא רגש חד-פעמי. לילה פוערת את נפשה בפני הקורא, ומקווה שזה יעניק לה חיי נצח כי "הכל חולף מלבד מה שכותבים עליו". מכאן שזהו ספר בעל קסם רב, שעוצמתו חבויה בלפיתה המכשפת של המילים. כדאי לבוא אל הספר עם אהבה ואורך רוח - ואז מאמץ הקריאה יישא פרי נהדר.

     

    "לילה ולואיס", מאת חגית גרוסמן, הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 207 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי זליגר
    חגית גרוסמן. רומן שתחילתו הוא בסיפור אהבה
    צילום: יוסי זליגר
    הטבות למנויים
    מומלצים