שבטיות יהודית בפלורידה

רבקה דינר, העומדת בראש אירגון ה"שבט", או באנגלית The Tribe, המבוסס בדרום פלורידה. מכירה היטב את הצורך של צעירים יהודים חילונים להשתייך לקהילה, בעיקר בתקופת החגים. האירגון שבראשו היא עומדת מגיש אלטרנטיבה חדשנית וברוח הזמן בכך שהוא נותן לבני הדור הצעיר אישור להיות נאמנים לעצמם בתוך קהילה שעושה את זה בדרך שלהם.

"מחקר שנערך ממש לאחרונה הראה מה שהיה ידוע כבר זמן רב: פחות ופחות יהודים מעוניינים במעורבות בבתי כנסת ובמרכזים קהילתיים יהודים. תוצאות המחקר הזה מעמידות בסימן שאלה את עתיד ההתארגנות היהודית או צורת הקהילה היהודית, אם בכלל תהיה קהילה כזאת בעתיד. בגלל שאנשים עם קריירות דוחים את הנישואים למועד מאוחר יותר מבעבר, עובר זמן רב בין סיום הקולג' לבין הקמת המשפחה, שבדרך כלל מביאה איתה את הצורך להשתייך שוב למוסד יהודי. בבתי הכנסת אנשים מתחברים שוב לזהות היהודים כשהם עומדים להתחתן או כשיש להם ילדים בגילאי הגן. תקופת הזמן שבין סיום האוניברסיטה וגיל הנישואים, שהייתה פעם בין חמש לשבע שנים, נפרשת כעת על תקופה של בין עשר לחמש-עשרה שנים וצעירים יהודים נמצאים בסבירות גבוהה של איבוד זהותם היהודית בתוך פרק הזמן הזה. זה יוצר "חור" גדול של גילאים חסרים בקהילה, גילאי העשרים והשלושים, שעבורם בעצם נוסד האירגון".

"אירגון של רבנים רפורמיים בארה"ב החליטו לממן חמישה פרויקטים ניסיוניים ברחבי המדינה שיועדו ליהודים צעירים. זה מה שנתן את הפוש הראשון לפרויקט, האירגון הזה כבר לא מממן אותנו, אבל משם בעצם הכל התחיל".

"אנחנו מתמודדים עם אותם נושאים כמו כל הקהילות האחרות ברחבי ארה"ב, אבל מה שהופך את פלורידה לייחודית, מלבד העובדה שזו הקהילה היהודית השלישית בגודלה בארה"ב, הוא היותה מקום מאוד דינאמי. הרבה אנשים מגיעים לכאן, נשארים מספר שנים ועוזבים. יש תנועה מתמדת החוצה ופנימה, וזה גם מקום עם מרקם אנושי מגוון ביותר, הייתי אומרת המקום היהודי המגוון ביותר בכל ארה"ב. נאמר שאת מגיעה לכאן בת 26 או אפילו בגיל 31 במסגרת הזדמנות עסקית, את לא מכירה כאן אף אחד ולא משתייכת לאף אירגון. בנקודה מסוימת בשנה תרגישי צורך להתחבר לקהילה, בדרך כלל בסביבות ראש השנה, פסח וחנוכה. אנשים מרגישים צורך להתחבר אז הם הולכים לחוגי יוגה או בישול במסגרת יהודית, אבל החוגים האלה משוללים בעצם תוכן יהודי ואת התוכן היהודי הזה 'השבט' מנסה למלא".

"נכון. בשבילנו החגים הם הזדמנות ואנחנו משקיעים מחשבה רבה באיך ליצור אווירת חג שתשפיע על אנשים ברובד רוחני עמוק. אנחנו שואלים שאלות, לומדים את הקהילה. לדוגמה, אנחנו יודעים שאלפי צעירים בעלי קריירה מחפשים קשר יהודי בסביבות ראש השנה. המשפחה שלהם לא נמצאת כאן וחבריהם אינם יהודים. אנחנו שואלים את עצמנו: איך אנחנו לוקחים אוסף של זרים, מכניסים אותם לחדר וגורמים להם להרגיש חלק מתוך קהילה, חלק משלם. כך הגענו לרעיון של שימוש בטקסטים בסמארטפון במסגרת חגי תשרי. ראש השנה ויום כיפור מעלים ממילא סוגיות גדולות של סליחה, השלמה, החלטות לגבי השנה הבאה וחרטות לגבי השנה החולפת. חיברנו מספר שאלות הנוגעות בכל הסוגיות האלה: 'אם היית צריך לבחור אדם אחד שיהיה איתך בארוחת החג מי זה יהיה?' 'מה עשית בשנה החולפת שאת מתחרטת עליו?' 'מה הם חמשת הפחדים הכי גדולים שלך הקשורים בשנה הבאה?' ביקשנו מהמשתתפים לשלוח טקסטים מהטלפונים שלהם עם התשובות. התשובות האנונימיות הופיעו על מסך גדול מאחורי הרבי. מישהו מקצה אחד של החדר ענה על שאלת הפחדים ב'החזקתי את זה עמוק בבטן כי אני מפחד לדבר על הפחד', ומישהי מהקצה השני כתבה 'גם אני מפחדת', ואז הרבי אמר, 'נראה שנושא הפחד מטריד רבים מכם, בואו נדבר על זה'. זה נתן לבני הקהילה את ההזדמנות להכתיב את תוכן המפגש, במקום שהרבי ידבר על מה שמטריד אותו או מה שחשוב בעיניו, בני הקהילה דיברו על מה שמעסיק אותם. יצרנו דיאלוג כזה כדי לענות על צרכי האנשים בקהילה. כשהם יוצאים מן החדר הזה, הם אומרים לנו שמעולם לא האמינו שהחויה היהודית יכולה להיות כל כך מעצימה, זהו מעין קטליזטור בשבילם, להתוות את השביל עבור המסע היהודי הפרטי שלהם, ליצור הזדמנות ליהדות רלבנטית בעלת משמעות שגם גורמת לאנשים היפתח. ההצלחה החלה להתגלגל ככדור של שלג. זה לא קבוצת בייבסול יהודית או קבוצת טניס יהודית, אנחנו מתמקדים ביהדות עצמה, בטקסים ובמסורת, ומנסים להעביר אותם בדרך רלבנטית ומודרנית המתאימה לזמננו. זאת התכנסות סביב מסורת ולא סתם קבוצת יהודים שעוסקים יחדיו בתחביב משותף".

"הרבה צעירים הצטרפו אלינו וביקשו להצטרף, להנהיג ולהעלות את האירגון בדרגה נוספת, להצעיד אותו קדימה. תוך זמן קצר הגיעו אלי 20 או 30 אנשים צעירים והתעניינו איך הם יכולים לתרום. אני יותר מבוגרת מהם, כך שאני לא יכולה להחליט עבורם איך לנהל את הדברים הם צריכים להגיד לי מה כדאי לעשות. הם הופכים למנהיגים ומחפשים איך לתרום מעצמם ולהביא את עצמם לתוך האירגון.

"עבור חגיגת החנוכה האחרונה שלנו, למשל, גייסנו רב אורתודוכסי, רב רפורמי ורב קונסרבטיבי, כדי שכולם יוכלו להרגיש שייכות. רוב האנשים מעוניינים להגיע ולהשתתף באירועים מבלי להיות מנהיגים, שזה בסדר גמור. מי שרוצה להיות מעורב יותר מוצא בעצמו את התכנים, על פי רוב תוך כדי חיפוש עצמי. לדוגמה, הגיעה אלי קבוצה של רופאים צעירים מתחומי התמחות שונים וביקשו לעשות משהו למען הקהילה. הם ישבו בחדר ודיסקסו כל מיני ענייני בריאות ומקצוע. בשלב מסוים נכנסתי לחדר, הקשבתי להם קצת, ואמרתי: 'הכל טוב ויפה, אבל איפה כאן נכנס גם העניין היהודי?' הם משכו בכתפיהם ואמרו, 'אין לנו מושג'. עניתי שזה המסע היהודי שלהם והם צריכים לגלות את התוכן הזה בעצמם. הם התחילו לחשוב על זה קצת יותר ברצינות ואחד מהם אמר פתאום: 'אני מכיר רב אחד, אולי אני יכול לדבר איתו'. השני אמר: 'יש לי חבר דתי, אני יכול לדבר איתו'. כל אחד בא עם רעיון. אמרתי להם שהם בכיוון הנכון. הנחתי אותם לחשוב איך לשלב את העניין שלהם בנושאי בריאות עם היהדות ולחזור בתוך שבועיים עם תוכנית. הם חזרו עם תוכנית שהם קראו לה 'שביץ' ('זיעה' ביידיש) המשלבת בין גוף לנפש, בריאות ויהדות, והעידו שתוך כדי התהליך הזה הם מצאו את הקשר הייחודי שלהם ליהדות".

אז את נותנת למנהיגים הצעירים יד חופשית ללא הנחיה?

"הרקע שלי הוא בכלל פוליטיקה. את ההתמחות שלי בפוליטיקה עשיתי בוושינגטון די.סי. אני לא רבנית ולא מורה לנושאים יהודים, כך שאני לא יכולה וגם לא אמורה להוביל אותם. מציאת הדרך שלך בעצמך הוא הקונספט המרכזי של האירגון".

"אי אפשר להכליל. יש בתי כנסת ומרכזים יהודים טובים וטובים פחות, ורבנים טובים ופחות טובים. באופן כללי, הדור הצעיר מתקשה לגלות מחוייבות בעיקר כי המודל הישן כבר לא עובד. שלושים אחוזים מהצעירים ב'שבט' הלכו להיברו סקול ורובם מדווחים על חוויה די איומה. הם למדו עד קו הסיום, שסומן כאירוע הבר או בת המצווה ובזה זה נגמר. המבנה הזה אינו הגיוני, כי מגיל המצווה ואילך חל תהליך של ריחוק הדרגתי. את חברי השבט האלה אני מכנה Recovering Jews, או יהודים בשיקום. אחרים כבר לא הולכים לבית כנסת כי חווית הילדות שלהם שם הייתה שלילית. אחרים באים ממשפחות מעורבות של אבא יהודי ואמא לא יהודיה או להיפך ומחפשים את הקשר הזה כי נושא היהדות נדחק הצידה. כשאת מגיעה לבית הכנסת לבד ומוצאת את עצמך מוקפת במשפחות, את מייד מרגישה לא שייכת, כאילו זה לא המקום שלך. כל אחד רוצה להיכנס לתוך חדר ולהרגיש שייך, וקהילת בית הכנסת בנויה ממשפחות. ויש כמובן גם את נושא הכסף. דמי חברות שנתיים זה לא דבר שהרבה צעירים יכולים להרשות לעצמם. לנו יש את המזל להיות ממומנים כרגע באופן מלא, כך שהחברים משלמים מחיר על כרטיסים לאירועים, אבל אין דמי השתתפות שנתיים".

"מדובר בדור של אנשים שרוצים להיות יהודים אבל לא בצורה שהאבות או הסבים שלהם היו יהודים. הם רוצים להיות 'היהודי החדש'. יהדות יאפית, חדשה, צעירה – לזה הם מתחברים. חשוב לנו לייצג את הקהילה, שהיא מגוונת: דרום אמריקאים, אמריקאים-ישראלים, מזרח ארופאים, מכל וכל".

"כמו כל דבר אחר, גם זה מוכתב על ידי החברים באירגון. חבר ישראלי באירגון, יוסי ביבס, שגם הפך למנהיג צעיר, שכנע אותי להרים אירוע יום עצמאות גדול. אנשים באמת לא היו מחוברים כל כך לישראל, בגלל זה כשיוסי רצה לארגן את מסיבת יום העצמאות הגרנדיוזית שלו אמרתי לו שאני לא חושבת שזה יעבוד. בסופו של דבר הוא הצליח להביא מאות אנשים והרים אירוע עצמאות גדול ומוצלח. השנה הוא מוביל את האירוע הזה מישראל. את יודעת למה זה עבד? בזכות התשוקה וההתלהבות שלו. יוסי הביא את הקשר שלו לישראל לתוך הקהילה. הוא שיתף את המשתתפים בכל מיני עובדות טריוויה על ישראל ועורר את הסקרנות שלהם לגביה, כלומר הביא מעצמו לשבט. מה שיוסי עשה הפך אותו למנהיג.יוזמה כזאת הוציאה אותו מהמשבצת של ישראלי והפכה אותו למוביל".

"לא הייתי קוראת לזה פאניקה. כל האירגונים האלה עובדים כדי לחבר את האנשים למקורות היהודים. לפני שני דורות אף אחד בכלל לא שאל את השאלות האלה של שייכות לקהילה או לבית כנסת, זה היה ברור שכולם שייכים. עכשיו יש הרבה דרכים הפתוחות בפני אנשים כדי להרגיש שייכות וכבר אי אפשר לקחת את עניין השייכות כמובן מאליו. קהילה בריאה יוצרת הזדמנויות. את רוצה שבן אדם יגיד, 'לא מתאים לי ללכת למסיבת חנוכה הזאת'. אין בעיה, יש עוד".

"היום אנשים יותר ויותר גאים להיות יהודים. היו זמנים שלהיות יהודי לא היה דבר כל כך נחשק. כיום נמצא שתשעים אחוזים מהיהודים גאים להיות יהודים. זהו אחד הדברים הבולטים שהשתנו לטובה. אנשים שמחים וגאים לומר שהם יהודים. אנחנו חיים בזמנים שבהם היהודים יותר מקובלים ויותר מצליחים מאי פעם, וזה יוצר קרקע פוריה לאנשים לומר, 'אנחנו גאים להיות יהודים'. יותר מכך, יותר ויותר אנשים מרקעים שונים, שאינם יהודים, בעיקר כאן באמריקה, מחפשים קשר ליהדות. עשרה אחוזים מהאנשים שמגיעים להיי הולידייז בשבט בכלל אינם יהודים. אם נמצא דרכים להפוך את החוויה היהודית למרגשת ועכשווית זה יהיה מדהים. לפני שלושים שנה הייתה כאן אנטישמיות נוראית עד כדי כך שיהודים במיאמי לא יכלו להתקבל למועדונים שונים. אחרי שלושים שנה יש הרבה לא-יהודים שמחפשים להשתייך ליהדות. זה דבר גדול!"

______________________________

עצמיאמי

"החלטנו בפעם הראשונה לשדרג את פולחני התפילה של ראש השנה ויום כיפורים, להכניס טכנולוגיה ולערוך מעין מפגש אינטראקיבי. רוב היהודים ב'שבט' לא קשורים לדת וצריך למצוא גימיקים לעזור להם להתחבר ולדבר דרך תחום שהם מבינים, כמו פלאפונים שבאמצעותם אנשים יוכלו לשלוח טקסט לרבי ולספר מה הם מרגישים באותו רגע. דרך החידושים האלה הגענו בעצם לקהל שלא יכולנו להגיע אליו אחרת. היום התפישה של הדת היא כבר לא חד-ממדית כמ שהיה פעם. אנשים מחפשים דברים חדשניים ואנחנו שואלים את עצמנו איך להתאים את עצמנו לדור החדש, היותר צעיר. אם לא נשתנה אנחנו יכולים לאבד אותם לגמרי וזה דבר שאנחנו ממש לא רוצים".

"התחלתי לחשוב איך אפשר למשוך יותר אנשים ולשפר את המפגשים. השתתפתי בהתחלה באירוע שנתי לחנוכה, 'וודקה לאטקה', קראו לזה. מסיבת חנוכה גדולה עם יותר מאלף אנשים. מצאנו נותני חסות לנושא השתיה, 'אלכוהול ספונסרז', שהכניסו כל מיני אלמנטים מגניבים לאירוע בצורת קוקטלים ותחרויות, כשהכל ביחד התחבר לחווית חג באווירה צעירה. על יום העצמאות התחלתי לעבוד השנה מישראל. אני קורא לזה 'יום העצמיאמי'. המטרה שלי הייתה להביא את ישראל למיאמי. רוב היהודים כאן לא קשורים לישראל. הם מגיעים אלינו בשנות העשרים-שלושים לחייהם, ורובם מעולם לא היו בישראל. חשבתי שיהיה מגניב ללמד אותם על ישראל דרך אירוע יום העצמאות. מילאנו את המקום בדגלי ישראל, הבאנו די ג'יי ישראלי, משקאות אלכוהוליים מיוחדים כמו לימונענע עם אלכוהול, חומוס ופלאפל ממסעדה כשרה במיאמי, ועשינו ערב בסגנון מרוקאי אתני, עם רקדנית בטן שרקדה לצלילי מוזיקה ים תיכונית. אנשים עמדו בתור להצטלם על רקע מסך ירוק ממנו השתקפו הכותל וחוף הים בתל אביב. אני חושב שככל שהדור הצעיר באמריקה מתרחק מהדת, כך הוא גם מתרחק מישראל, לכן מסיבת העצמאות הזאת חשובה יותר מאי פעם. אם זה תלוי בי היא עוד תהפוך למסורת".