שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות

    אחרי 70 שנה: יהודים חזרו לעיר של אלי ויזל

    במלאות 70 שנה לגירוש יהודי סיגט לאושוויץ התכנסו הניצולים וצאצאיהם בעיר. אחד הניצולים: "אני הולך כאן ברחוב ורואה בית אחר בית ונזכר מי גר פה"

    70 שנה חלפו מאז הפעם האחרונה שבה השתתפו מאות יהודים בקריאת התורה בבית הכנסת הספרדי בסיגט שברומניה. יום לאחר מכן, יצאה הרכבת הראשונה ועליה כ-3,000 יהודים לאושוויץ. עוד שלוש רכבות עמוסות יצאו בימים שלאחר מכן. בתוך שבעה ימים נעלמה הקהילה כולה. כיום, ניתן למנות את יהודי העיר על אצבעות כף יד אחת.

     

    ניצולי שואה בני העיר וצאצאיהם הגיעו בשבת בשבוע שעבר לבית הכנסת. כמו לפני 70 שנה, קראו בתורה בפרשת "בחוקותי". "תחשוב שלפני 70 שנה הם עמדו פה, בפעם האחרונה כקהילה, וקראו את אותה פרשה. יממה לאחר מכן הם כבר היו בדרך לאושוויץ", אמר מנדי יעקובוביץ מפתח תקווה, בנו של שלום, אחד הניצולים שלא יכול היה להגיע בעצמו לאירוע.

     

    חוזרים לעיר של אלי ויזל    (צילום: אלי מנדלבאום)

    חוזרים לעיר של אלי ויזל    (צילום: אלי מנדלבאום)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

     

     

     

    בית הכנסת בעיר (צילום: אחיה ראב"ד) (צילום: אחיה ראב
    בית הכנסת בעיר(צילום: אחיה ראב"ד)

     

    במלאות 70 שנה לגירוש יהודי סיגט (Sighet) ויהודי מחוז מרמורש (Maramures) התכנסו בסיגט הניצולים וצאצאיהם לסדרת אירועים מרגשת. בערב שבת בשבוע שעבר הם שרו את אותן הזמירות ששרו יהודי הקהילה, ובמוצאי השבת הם יצאו להדליק נרות לזכרם בתחנת הרכבת בעיר, שנראית כאילו עצר בה הזמן מלכת מאז 1944.

     

    קרוב ל-47 אחוז מתושבי סיגט היו יהודים. בספריו של הניצול המפורסם ביותר מסיגט, חתן פרס הנובל פרופ' אלי ויזל, מתואר כי בשל האחוז הגבוה של יהודים בעיר הייתה אווירת השבת משפיעה גם על הלא יהודים. "בשבת הזו הרגשתי את התחושה הזו בפעם הראשונה. לראות את האנשים יוצאים מבית הכנסת וגודשים את הרחובות. זה היה אירוע מרגש בשבילי, כאילו שהעיר חזרה לתחייה. ראיתי בעיני רוחי איך הדברים נראו אז", אמרה אלינה מריצ'מן, שניהלה במשך שנים את המוזיאון בבית אלי ויזל. כעת היא מנהלת את מרתף השואה, מרכז ללימוד שהקים ארגון "לימוד FSU" במרתף הבית.

    בעבר מחצית מהתושבים היו יהודים (צילום: מרק ישראל, ג'רוזלם פוסט) (צילום: מרק ישראל, ג'רוזלם פוסט)
    בעבר מחצית מהתושבים היו יהודים(צילום: מרק ישראל, ג'רוזלם פוסט)

     

    ראש העיר, אוֹבידיוּ נֶמֶש' המקדם את הנצחת הקהילה היהודית בעירו ופועל להנצחת השואה, אמר שחסרונם של היהודיים משפיע על העיר עד היום. "לפני 70 שנה יצאו מכאן ארבע רכבות. בכל אחת היו 3,000 יהודים מתושבי העיר", הוא אמר. "אנחנו עדיין מחכים שיחזרו. העיר הזו לא תהיה אותו דבר בלעדיהם".

     

    בעידודו של נמש, פעלו בשנה האחרונה ועדת התביעות ו"לימוד FSU" בשיפוץ המרתף בבית ויזל, ששימש את המשפחה לאחסון יין, ולהקמת מרכז הלימוד. למקום נתרמו תמונות נדירות המנציחות את גירוש היהודים מסיגט, הצעדה ברחובות אל תחנת הרכבת והעלייה לקרונות.

    אלי יצחקי בן הלפגוט וחיים צ'סלר  (צילום: מרק ישראל, ג'רוזלם פוסט) (צילום: מרק ישראל, ג'רוזלם פוסט)
    אלי יצחקי בן הלפגוט וחיים צ'סלר (צילום: מרק ישראל, ג'רוזלם פוסט)

     

    חיים צ'סלר, מייסד "לימוד FSU" ויו"ר הוועדה לזיכרון של ועידת התביעות, אמר: "המרתף משלים את המוזיאון. בעוד הבית עוסק בחיים היהודיים, המרתף עוסק בהשמדתם. יש לנו תמונות ייחודיות של קרונות הרכבת, של שליחת יהודי סיגט לאושוויץ". הוא הוסיף כי "ההבדל והייחוד של המרתף הזה, בניגוד למוזיאונים אחרים בעולם, הוא שהמקום מיועד בעיקר לאוכלוסייה המקומית, לבתי ספר ולאוניברסיטאות. יבואו לכאן תלמידים באופן מסודר, יבקרו במוזיאון ויילמדו על האסון הגדול שעבר על העיר הזו, במטרה שדבר כזה לעולם לא יחזור. ראש העיר אמר לי שעד היום מרגישים את חסרונם של היהודים בתרומה הייחודית האינטלקטואלית-תרבותית שלהם לאזור ולעיר בפרט. יש לו עניין גדול שיחזרו, לגור וגם לבקר".

     

    בחנוכת המרתף השתתפו גם בן הלפגוט, יו"ר ועדת התביעות שהגיע מאנגליה; אלי יצחקי, יליד העיירה הסמוכה סייני ובן לניצולי שואה, שניהל בפועל את עבודת השיפוץ המרתף; הרב הראשי של רומניה ואישי ציבור. בהמשך נערכה שיחת ועידה בווידיאו עם ויזל השוהה בניו-יורק. בין המשתתפים היה גם חבר ילדותו של ויזל, הרמן כהאן מנורבגיה. כהאן, ויזל וחתן פרס ישראל לתלמוד, פרופ' דוד הלבני-וייס - היו חברים קרובים כשהיו ילדים בסיגט, והופרדו בעת שנשלחו לאושוויץ.

    המרתף בביתו של ויזל (צילום: אחיה ראב"ד) (צילום: אחיה ראב
    המרתף בביתו של ויזל(צילום: אחיה ראב"ד)

     

    כהאן התלהב מחזרתם של היהודים לסיגט, ולו רק לסוף שבוע אחד. "הייתי רוצה שיותר מאיתנו, הניצולים, היו כאן היום. האירועים בערב שבת, בשבת וביום ראשון, הם בבחינת תרפיה בשבילנו. אני משוכנע כעת ב-100 אחוז שיש המשך. שהחיים היהודים נמשכים. שהדור השני והשלישי של הניצולים מגיע לכאן ורוצה לראות מי היו הוריו ובני משפחתו. מה השורש שלו. זה היה אירוע פנטסטי. אני הולך כאן ברחוב ורואה בית אחר בית ונזכר מי היה גר פה. אני זוכר את כל החבר'ה שהיו איתי בחיידר ובישיבה. אני לא חושב על כל הטרגדיות והפוגרומים", הוא אמר.

     

    במסדרונות עיריית סיגט, נחנכה תערוכת תמונות של הקורבנות ומשפחותיהם, ושלט שעליו שמות כל המשפחות שחיו בעיר. רונית ברגמן (לבית דווידוביץ') מיובלים שבמשגב, הגיעה לסיגט לראשונה עם אביה לפני שמונה שנים לטיול שורשים, והפעם הגיעה בלעדיו, אך יחד עם בתה. "התחושות מאוד לא פשוטות. ללכת ברחובות שבהם הם הלכו, לצעוד לתחנת הרכבת, ולדעת שזו למעשה הייתה דרכם האחרונה של סבא וסבתא, שמעולם לא היו לי. הם אלה שעלו על הרכבות האלה ולא חזרו". ברגמן הוסיפה: "מאידך יש תחושת חוזק, של מה שכן נשאר מהמשפחה, שהתפתח למשהו מאוד משמעותי. זה הישג ותחושת ניצחון שהם הקימו משפחה לתפארת".

    זוכרים. 70 שנה אחרי (צילום: מרק ישראל, ג'רוזלם פוסט) (צילום: מרק ישראל, ג'רוזלם פוסט)
    זוכרים. 70 שנה אחרי(צילום: מרק ישראל, ג'רוזלם פוסט)

      

    ציפורה רוזנפלד, מחיפה הביאה למפגש תמונה של אביה ושני אחיו, שאחד מהם נרצח בירייה בעת שניסה לברוח מהרכבת. "הם הצטלמו לפני המלחמה, ואחרי השואה אבי חזר לעיר והגיע אל הצלם, וביקש ממנו שיפתח את התמונה", היא סיפרה. "זו התמונה היחידה שלהם - והאחרונה".

     

    הוריה לא היו מוכנים לספר לה על מה שעבר עליהם בעת השואה, אולם אמה הסכימה לספר את סיפורה לנכדים. "עם הנכדים שנסעו לפולין היא הייתה מוכנה לדבר. על הקלטת שהם הקליטו אותה, היה כתוב 'לאמא אסור לשמוע'", סיפרה רוזנפלד. "קלטנו את הדברים ממקורות אחרים.

     מהסיוטים של אמא בלילה, מהחלומות. מהשירים העצובים שהיא הייתה שרה לנו. רק סיפור אחד היא הייתה מוכנה לספר לנו - סיפור גבורה שבו היא הצילה את שתי אחיותיה".

     

    אבל לסיגט הגיעו בסוף השבוע גם כאלה שלא ידעו דבר, ולא הצליחו למצוא למשפחתם זכר. אמה של גבי מגן מנווה מונוסון עלתה לארץ לפני המלחמה, ובמהלך השנים לא הייתה מוכנה לספר לבתה דבר על משפחתה וגורלה. "כשהגיע אל ביתנו דודה שניצלה מהשואה, היא הסכימה להכניס אותה רק אחרי שהשביעה אותה שלא תספר לי דבר". במרתף השואה החדש, שנחנך בסיגט, ניסתה גבי לאתר - אולי ברגע האחרון - תמונות של מי מבני המשפחה, אך לשווא. "זו תחושה נוראה, כאילו שחלק גדול מאוד מההיסטוריה המשפחתית שלי פשוט נחתך, נמחק", אמרה בכאב.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מרק ישראל, ג'רוזלם פוסט
    קובעים מזוזה בסיגט
    צילום: מרק ישראל, ג'רוזלם פוסט
    מומלצים