שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    לילי אלן: פעם היא היתה מכונת להיטים

    בשני אלבומיה הראשונים של לילי אלן, כל שיר הפך ללהיט. בחדש שלה Shezoos, היא עסוקה יותר במסרים עאלק חתרניים - עד שהמוזיקה ברובה נשכחה על רצפת חדר העריכה

    על מה אנחנו מדברים, כשאנחנו מדברים על לילי אלן? כמעט תמיד - על המשחק הכפול, שהזמרת האנגליה שיכללה לכדי אמנות. זה שבמסגרתו היא גם מתפקדת ככוכבת פופ לכל דבר - כולל הלוק, המעודכנות, הלהיטים והכסף הגדול, ובאותה נשימה גם נכנסת באותו עולם ממש ומסתלבטת עליו ללא הרף. בראיונות, בקליפים, ואפילו בטקסטים של השירים.

     

     

    דומה שבשנה האחרונה, המשחק הזה הגיע לשיאו. זה החל בקליפ שהוציאה לשיר Hard Out Here שבו היא שרה, כביקורת על תרבות הפופ השוביניסטית, "אני לא צריכה לנענע בשבילך את התחת, כי יש לי שכל", כשכל זה מלווה ברקדניות חצי עירומות, הנשטפות בשמפניה ובעיקר... מנענעות את הישבן. אירוניה המוגשת כשהיא כבר לעוסה ומעובדת מכל כיוון.

     

    ואז הגיע האלבום המלא, שאלן זיכתה בשם Shezoos, חיבור של "היא" ו"ישו" (בקטע אירוני, כן?), שגם מתכתב עם אלבומו של קניה ווסט Yeezoos (בקטע ציני). שיר הנושא לא חשש לנקוב מפורשות בשמות של כוכבות פופ עכשוויות, ולהכניס להן קלות (כמו לומר על ליידי גאגא שהיא "מתה עבור האמנות", כרמז למכירות החלשות שלה). אבל רק קלות. אין כאן שום אמירה שהיא באמת מתחת לחגורת הנצנצים - וזה נכון לכל שירי האלבום, שהם לכאורה נשכניים ומלאי ביקורת על תרבות הפופ והצריכה שאנחנו חיים בה, אבל הכל מחוייך ורב משמעי.

     

     

    אין לי בעיה עם העובדה שאלן לא הולכת עד הסוף. זה ממש לא התפקיד שלה. ובעולם כל כך פלסטיקי ומלוקק כמו עולם הפופ, אפילו האמירות המחושבות למדי שלה הן נווה מדבר. אבל מה שמצער הוא שאלן נכנסה כל כך חזק לתוך המשחק הכפול הזה, עד שהיא זנחה מעט את העניין שבגללו התכנסנו מראש. העניין שהיא היתה כל כך טובה בו. המוזיקה.

     

    בואו נחזור אחורה, להתחלה. ביולי 2006 אלן משחררת את אלבום הבכורה Alright, Still - שחלק ניכר משיריו כבר כיכבו בעמוד המייספייס שלה ותרמו ליצירת באזז רציני ברחבי אנגליה. האלבום, שהופק בידי האיש הנכון של הרגע, מארק רונסון, היה הפגזה מתוקה להפליא של שירי פופ מנצחים, שבהם אלן הוכיחה חיבור אמיתי ומרגש למסורות עמוקות של מוזיקה בריטית, כולל החיבור הטבעי לגמרי אצלה למוזיקה שחורה, סקא ורגאיי (בעיקר בלהיט Smile).

     

     

    האלבום הפך אותה לאייקון בריטי, מה שרק התחזק תודות לאישיות הצבעונית של אלן ולנטייה שלה לא לדפוק חשבון (הכל, כאמור, יחסי. לא מדובר במהפכת הפאנק של סוף שנות ה-70, כן? בקטע ציני, יענו). שנתיים וחצי אחר כך יצא האלבום השני, It’s Not Me, It’s You, שבו אלן הפליאה להמציא את עצמה מחדש, לשוב כשהיא רכובה על גל עדכני ומגניב לגמרי של אלקטרו פופ, ולהוכיח לכל מי שעוד פקפק בה שהיא יצרנית סדרתית של שירי פופ מעולים ואינטליגנטיים, כמו The Fear.

     

    באופן אישי, שני האלבומים האלה הותירו אצלי את אותה חווייה של תענוג מהול בתמיהה - מה, עוד שיר פצצה? ועוד אחד? ועוד אחד? בעולם שבו אלבום ממוצע מכיל 3 שירים חזקים, והיתר מתפקדים כפילרים, אחוזי הפגיעה של לילי אלן היו יותר ממרשימים.

     

     

    ואולי זאת הסיבה לאכזבה היחסית שלי מ- Shezoos. כי אלן לא שכחה לנפק שירים מצוינים, היא פשוט עושה זאת במינונים יותר נמוכים. 12 רצועות נכללות באלבום הזה, שנפתח בשיר הנושא המאופק יחסית, ממשיך ב- l8 cmmr המענג ומגיע לשיאו בסוכריית הפופ Air Balloon, מחווה ברורה של אלן לפייבוריטית אחרת שלי, m.i.a, עם הראפ הסקסי על רקע מנגינה הנשמעת כמו שיר ילדים.

     

    Our Time (שזכה לקליפ שבו אלן מגלמת 4 דמויות שונות, בכישרון ניכר) הוא עוד שיר נימוח בקלות עם פזמון כובש, אבל משם העניינים הולכים ודועכים, ברצף שירים דומים וצפויים מדי. (עם כמה נווי מדבר, כמו Url Badman). בסופו של דבר, מי שהיתה החלוצה עם אחוזי ההבקעה המדהימים ביותר בממלכה המאוחדת, הפכה לעוד שחקנית הרכב לגיטימית, אבל עם הרבה פחות אבק כוכבים. זה חבל, אבל זה אולי בלתי נמנע בתוך קריירה שהתחילה באופן מופלא כל כך. אלן היא עדיין יהלום, נקווה שתשוב לנצנץ באלבום הבא שלה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים