הרולינג סטונס: מנה לוהטת של סטיספקשן

"כולנו נהיה חלק מהערב החשוב ביותר לרוקנרול בישראל", הכריז הלילה (ד׳) המפיק שוקי וויס - רגעים ספורים לאחר שרמי פורטיס, מופע החימום של הרולינג סטונס בישראל, ירד מהבמה, ו-35 דקות טרם עלו מיק ג׳אגר ושות' על במת פארק הירקון. אמר והתכוון לכך, שכן קשה לחשוב על ביקור להקה חשובה יותר מזה של הרולינג סטונס בישראל, אם נניח בצד לרגע את הביקור של פול מקרטני מלפני חמש שנים.

שועלי הרוק הוותיקים, שקיבלו כאן את השם הארכאי "האבנים המתגלגלות" (תרגום שזכה כעת גם להכרתם הרשמית של חברי הלהקה, עת זעק אותו מיק ג׳אגר לחלל הפארק) העניקו לקהל הישראלי את מה שנחשב כבר מאז שנות ה-80 למופע הרוקנרול הטוב והמבוקש ביותר בעולם. מההתחלה הצפויה עם "Start me up", דרך "It's only rock n roll" ו-"Doom and gloom" הטרי מהשנה שעברה, הסטונס הרעיפו אהבה ולהיטים על הקהל הישראלי, כמו שצפוי ממקצוענים בעלי ניסיון של למעלה מחמישה עשורים, ועשו זו במינונים גבוהים של חן וחנופה לקהל המקומי.

יודעים איך לרצות את הקהל(צילום: מוטי קמחי)

"הכל סבבה?" שאל מיק ג׳אגר, לבוש חולצה ומכנסיים שחורים וז׳קט מנצנץ בצבע סגול, "חג שבועות שמח ישראל!", צעק, ובין שיר לשיר זרק לאוויר פניני עברית שהתקבלו, כמובן, בצהלות הקהל הרב שפקד את הפארק. כשהציג את חברי הלהקה, הוא דאג להוסיף להם תואר בעברית, דוגמת ליסה פישר "ה מ ק ס י מ ה", או "ע ל  ה ת ו פ י ם" צ׳רלי ווטס, ובמקרה של רוני ווד, שריקד על הבמה בנעליים בצבע צהוב זוהר (שהותאמו לחולצה), אף הטיח בו בעברית הערה ישראלית קלאסית, בסגנון "איפה קנית את הנעליים, בשוק?".

כן, הסטונס מבינים דבר או שניים בריצוי קהל, וגם אם מדי פעם ניסו לכפות עליו שירים כמו "I just can't be seen with you" של קית׳ ריצארדס (והבנדנה), הם דאגו לאזן זאת בקלאסיקות על זמניות, מ"paint it black" או "honkey tonk woman". על הבמה מיק ג׳אגר היה כל מה שציפיתם: כריזמטי, כחוש, כוכב של אלף תנועות אגן, וקשה שלא ליפול לקלישאת ה"זז כמו ג׳אגר", שאותה הוא הצדיק בכל דקה חסרת מנוחה.

כוכב של אלף תנועות אגן. מיק ג'אגר(צילום: מוטי קמחי)

קצת לפני שהם ביצעו את "Get off my cloud" השיר שבחר הקהל הישראלי בעמוד הפייסבוק של הלהקה, הם שרו את "Angie" ובאחת הפעמים היחידות לערב זה אכזבו במקצת, עם גרסת הופעה קצבית ולא מרגשת בעליל ללהיט האקוסטי. זה לא ערב של שירים שקטים, את הבלדות משאירים הסטונס לאלבומים ולרגעי האולפן.

4 ביוני בפארק הירקון היה ערב של רוק קלאסי, זה שלא השתנה הרבה מאז 1962, ומעולם לא חש צורך להתנצל על כך. כל קלישאת רוקנרול קמה לתחייה כאן, ממי שעיצבו את אותן קלישאות עבור דורות רבים של להקות גיטרה שבאו אחריהן. מהסיגריה בין אצבעותיו הפורטות של רוני ווד ועד ההליכה המענטזת של ג׳אגר על הקאט ווק, מהווידאו ארט המרהיב שעל המסך שמאחוריהם, שהציג אימג'ים מצוירים לצד רגעים מהקריירה המפוארת שלהם, ועד מלחמת הגיטרות של ריצ'ארדס ומיק טיילור, המפוחית של ג'אגר והבס של דריל ג׳ונס.

כל קלישאת רוקנרול קמה לתחייה (צילום: מוטי קמחי)

באופן מעניין, ובניגוד להרכבי רוק ותיקים שפקדו את מחוזותיו בעבר הלא רחוק, נדמה שהמופע של הסטונס מהודק, אך לא מדי. הוא ספונטני במידה, או לפחות נראה כך, לא מרגיש מופק או מלאכותי, כפי שהרכבים מסוגם יכולים להישמע אחרי כל כך הרבה שנות הופעה מול קהלים שונים. ולכן, גם זיופים קלים (והיו כאלה לא מעט, ב"Gimme shelter", למשל) מתקבלים בברכה, בהתחשב בגבולות הז׳אנר ובאופיו הסוחף.

לא החום המעיק ולא הגיל המופלג מראים אותותיהם בחיות הבמה הללו, שנעו בקלילות שאפילו הצעירות שבלהקות הרוק העכשוויות לא מתהדרות בהן. ואת הכל הם עשו נטולי מניירות, חפים מחשיבות עצמית, ואז מה אם זו מגיעה להם יותר מלכל אחת אחרת בז'אנר שלה, ז'אנר שנלחם היום על קיומו ועל הרלוונטיות שלו בעולם של צליל ממוחשב.

רוני ווד. לא מגלה סימני עייפות(צילום: מוטי קמחי)

מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס אולי נחשבים בעיני רבים למאובנים היסטוריים ("כמה נהדר זה להיות כאן!״ הכריז ריצ'ארדס בשלב מסוים בהופעה, ומיד הוסיף בחיוך ענק: "אבל זה נהדר להיות בכל מקום בשלב הזה, למען האמת"), אבל כשהם על הבמה - הם מצדיקים את הקיום שלהם גם אחרי כל כך הרבה עשורים, ולא מעזים לגלות סימני עייפות. גם לא בשיאי הופעה מאוחרים כמו ״Jumpin' jack flash" או "Sympathy for the devil", שזכו כאן לביצועים מתודלקים ומשלהבי קהל.

"אתם קהל מטורף!" החמיא ג׳אגר, כוכב כמעט בודד בשמי הרוק, סטאר מהימים שעוד לא היו כאלה, ומיד עבר לשירת "Brown sugar" לפני ההמון המאוהב. הגדולה כאן היתה ביכולת של הסטונס לפנות לקהלים רחבים, להלהיב גם חלקים נרחבים מבאי ההופעה שהגיעו על גלי ההייפ, ההיכרות השטחית, או הידיעה העיוורת שמדובר בערב חד פעמי בתולדות התרבות בישראל, ערב היסטורי ממש. וכזה הוא באמת היה.

הקהל המאוהב(צילום: מוטי קמחי)

מיד אחרי אורות השטן האדומים והסוכר החום הם איחלו לנו בשפתנו "לילה טוב תל אביב", ירדו ושוב עלו להדרן שכולו אורות לבנים, שירת מקהלת בוכמן מהטה וביצוע המנוני של "You can't always get what you want". ג'אגר עלה בחולצה ירוקה ובכיסוי ראש שחור, שיערו התבדר ברוח, שסירבה לגעת בכל אחד אחר בפארק.

ישראל תמיד שפטה לחומרה את המופיעים הבינלאומיים שביקרו בה לאורך השנים. איכשהו תמיד תדירות החלפת הגרדרובה, כמות המשפטים בעברית ואופי בחירת השירים פגעו בהנאה הקולקטיבית, שאמורה (לפחות לפי התיאוריה) לספק את המעריצים השרופים והמזדקנים כמו גם את המעריצים הצעירים. אבל הפעם קשה לדמיין טרוניות רבות. אלו כבר נשמעו בשבועות קודם לכן, ונעו בעיקר סביב נושא מחירי הכרטיסים - לפני שהלהקה אמרה את שלה וסיפקה את הסחורה.

"I can't get no satisfaction" סגר את הערב, בדיוק ברגע שבירת השרב. טיפות קטנות של גשם נחתו על הקהל בפארק הירקון, התערבבו בזיקוקים ובזיעת אקסטזה, שלחו הביתה קהל מאושר ונו - כמתבקש, מסופק במיוחד.