שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    אלון חילו: "היציאה מהארון הטילה עלי בהלה עצומה"

    "האם להיות הומו פירושו לקבל עונש? היום אני מבין שאלה בדיוק דפוסי המחשבה שהניעו את כתיבת 'מות הנזיר': השכנוע העצמי העמוק שבשורש ההומוסקסואליות עומד משהו רע, טמא", אלון חילו פונה לקוראים בהקדמה למהדורת העשור של ספרו הראשון. בואו לקרוא

    המהדורה המעודכנת של "מות הנזיר" יוצאת כעת לאור בסיומה של השנה המטלטלת והמשמעותית ביותר בחיי האישיים. בדיוק לפני שנה, בקיץ 2013, בגיל ארבעים ואחת, החלטתי לשנות את חיי מן הקצה אל הקצה, להתחבר אל האני האמיתי שלי ואל המיניות האמיתית שלי - ולצאת מהארון.

     

    עצם המחשבה על היציאה מהארון הטילה עלי בהלה עצומה, בגלל ההשלכות מרחיקות הלכת שלה על כל מעגלי החיים שלי. הייתי נשוי עם שתי בנות, וידעתי שההחלטה ללכת עם המיניות שלי עד הסוף תביא לגירושים בלתי-נמנעים, כפי שאכן קרה במציאות.

    "מות הנזיר". מהדורה מחודשת שמאחוריה סיפור אישי (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "מות הנזיר". מהדורה מחודשת שמאחוריה סיפור אישי
     

    האנשים הקרובים אלי, בני משפחה וחברים, לא הופתעו כשגיליתי להם שאני הומו. הם הרי קראו את "מות הנזיר", עם התיאורים הבוטים של אהבת גברים. קיבלתי חיבוק ואמפתיה מהורי ומאחי ואחותי, אבל היחיד שלא הצליח להסכין עם המציאות החדשה היה אני עצמי.

     

    אני חושב שלא היה רגע בשנה האחרונה שבו לא חיכיתי לה - למכה האנושה שתנחת עלי בעקבות המעשה הדרמטי שעשיתי. כמו חוזר בשאלה המצפה לעונש אחרי חילול שבת, כך גם אני, נתקפתי גלים של פניקה שהרע מכול יקרה: שאאבד את שפיות דעתי, שארד מכל נכסי, שאשאר בודד עד סוף ימי, בגלל שהעזתי לצאת מן הארון.

     

    אבל האם להיות הומו פירושו לקבל עונש? היום אני מבין שאלה בדיוק דפוסי המחשבה שהניעו את כתיבת "מות הנזיר": השכנוע העצמי העמוק שבשורש ההומוסקסואליות עומד משהו רע, טמא, שבגללו - בספר - כמעט חרבה קהילה שלמה, ובגללו - בחיי האישיים - ייחרב כל מה שבניתי בעמל רב. הספר זכה בזמנו ליחס אמביוולנטי מהקהילה ההומו-לסבית: בצד שבחים גורפים, היו מי שזיהו בו חוסר קבלה טוטלי של המיניות ההומוסקסואלית, ואף הזהירו מפני הקישור הספרותי בין עלילת דם לבין מיניות קווירית.

     

    אבל היום אני יודע שהמחשבות הקודרות האלה הן לא באמת חלק ממני; הן אולי ניטעו בי בילדותי; אולי נשתלו על ידי הרוב הסטרייטי, אבל אין בהן ממש. כמו אצלאן פרחי הישיש והחכם בסוף הספר, גם אני למדתי שניתן להיות אתה עצמך ולהישאר בחיים. להיות מוכן לשלם את המחיר במלואו, אבל גם לדעת שעשית את המעשה החשוב ביותר שניתן להעלות על הדעת - להיות נוכח באמת בחיים שלך, להיות מי שאתה באמת.

     

    בשנה האחרונה יישמתי בחיי האישיים את התובנה הפשוטה שכתבתי לפני עשר שנים מתוך גרונו של אצלאן פרחי: "כי אין כל כעס אצל אלוהים על מעשה זה של אהבה בין הבריות, והלוא אהבה זו... אינה מבדילה בין מאמין למאמין, בין אהוב לאהוב, בין אדם לאדם".

     

     

    אלון חילו

    תל אביב, יוני 2014

     

     

    *

     

    מתוך "מות הנזיר"

    לעת ליל כשנסגרים שערי הרובע וחובה עלינו להתכנס בד' אמותינו, אני נאלץ להיכנס אל החדר הקטן ושמה מחכה לי אותה יצורה צדקנית וקדושה, וכל חפצה לינוק ממני את שארית החיים שנותרה בדמי, והיא עומדת ומפצירה בי שאבוא עליה כדרך גבר בעלמה למען מצוות ריבוי העם היהודי, וכל פעם אני נדרש לתרץ בפניה תירוצים מתירוצים שונים, כגון שריח פיה הוא כנשמת המת, וכגון שהשומה שעל גבה כעורה עד מאוד בעיני, ועוד אני עולב ועולב בה ומקלל אותה מַג'דוּבֶּה וחְמַארָה

     

    עד שהיא חדלה מהפצרותיה, אולם בשובה מימי נידתה הרי היא שבה ומייללת כי מאז לוקחו ממנה בתוליה לא ידעתיה אלא פעמים מועטות, ואני נשבע לעצמי כי אגרשנה ואחיה חיי בדידות, ואפשר אקח עלי את דת הנצרות או האסלאם ואהיה מנודה ואלך מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שאשתכן בהרי הלבנון או במדבר תדמור ושם אתהלך בודד כל הימים ואיש מבין אחי היהודים לא ימצאני.

     

    לפעמים לוקח אותי אבא אל משכנו של המושל בארמון עַזְם מצפון לחארה, ואחרי שאנו עוברים אותו לאורכו, מפלסים דרכנו בין שטיחים מאובקים לתכשיטי כסף וזהב, עומדים אנו בפתחה של הכיכר הגדולה, ואבא תמיד נוזף בי שאיישר את גלימתי ואנקה ממנה כתמים של ביצה קשה ומלפפון חמוץ שנותרו עליה מפת השחרית, והוא מורה לי כיצד לנהוג עם השרים הנכבדים וכיצד לקוד קידה עמוקה אם ייקרה על דרכנו מושל דמשק, איברהים פאשא, ובדרכנו לשם אנו עוברים בין הגברים הרבים,

     

    ואני מתמלא פליאה על צורתם, שאין בהם אחד הדומה למשנהו, יש גבוהים ויש נמוכים, כהי העור ובהירי העור, כחולי העין וחומי העין, סבלים המושכים עגלה, סומאלים וכושים רחבי-קיבורת, גברים שמנים וגברים רזים, ערבוביית ריחות, זיעה, שערות ושרירים המענגת את נחירי, והם רבים וחסונים וכמו אין ביניהם חלשים ונרפים ואין ביניהם רופסים וחיוורים כמו תלמידי החכמים וכמו הרבנים וכמו אצלאן צחור הידיים, שהולך עתה ביניהם משתאה, והוא עורג אליהם מאוד.

     

    אבא נושא ונותן עם הגבירים החשובים בתוך ארמון עזם ומנסה ללמדני הלכות מסחר וענייני ריביות ועמידה על המקח וחישובים שונים ומשונים לפי לוח השנה המוסלמי, והוא מרצה דברים על נכסים וסחורות האמורות להגיע ולצאת בניכוי מיסים ועמלות ותשלומי בקשיש, אך אצלאן אינו מסכית ואינו שומע, דבר מאלה אינו מעניין אותו, אלא רק דמותם של השמשים התמירים הבאים ויוצאים בין מסדרונותיו המפוארים של ארמון עזם השוכן ליד שוק הבשמים, והוא יודע ומזכיר לעצמו כי מעשים שברצונו לעשות עימם מן הדין ומן הצדק שיימנע מהם כל עוד חי הוא בין אחיו היהודים.

     

    אך כל כמה שהיה אצלאן גוזר על עצמו תענית ומשביע את עצמו כי לא יילך אל סולימאן אלחלאק ולא יבוא אל באב אלפוקראא', וכל כמה שהוא מזכיר לעצמו את המיאוס שעלה בגופו בסופו של אותו מעשה ואת הסכנה הרבה העומדת ותלויה לשניהם אם חלילה וחס תבחין בהם עין רעה, כך דווקא עולה ורבה תשוקתו הרעה והאסורה, והיא, שגורשה מן הדלת בצעקות רמות, שבה והזדחלה בין חרכי חלונות, ומדי בוקר התעורר אצלאן כשמוטו שלוף וזקור וזכר חלומותיו המתוקים עדיין בפיו.

     

    והנה, בתום ששת החודשים הראשונים לנישואיו נשכחו מאצלאן מוראות פגישתו האחרונה עם הספר סולימאן והוא החל מתאווה לראותו פעם נוספת וללכת עימו כברת-דרך חדשה, ובהחלטה של רגע הלך אצלאן בערבו של יום אל המספרה ובפיו הצעה להמשיך ולילך באותה דרך חסומה.

     

    מוטו זקור וחוטמו מרחרח וידיו פשוטות לכל עבר, הלך אצלאן נמרצות אצל הספר, אשר חנותו עומדת עדיין בשממונה, והוא שוקד לא על מחלפותיהם של גבירי דמשק אלא על הקזת דמם של חבריו הדלפונים, והוא מעמיד את העלוקות על גביהם עד שהן מתמלאות ומתנפחות וגדלות מאוד מאוד, ואחר-כך מוריד אותן משם ומחזירן לצנצנותיהן.

     

    והנה, כשהבחין הגלב באצלאן המסמן לו דרך חלון המספרה, התפלא אצלאן לראות כי עיניו הירוקות של סולימאן אינן זוהרות בזוהר התשוקה אלא מנצנצות באור עכור של סלידה, והוא מסב פניו ממנו ואינו מישיר אליו מבט, והדבר תמוה מאוד בעיני אצלאן.

    נכנס אצלאן למספרתו של סולימאן ומבקש להסתפר אף ששער ראשו קצר מן הרגיל ופאותיו קצוצות היטב. מושיבו הספר על הכיסא ומחל במלאכת העיסוי והנה עומדת ביניהם אותה שתיקה רעה וכבדה שהכיר אצלאן היטב מהלכותיו עם אבא, והם כשני גברים מתחרים היורים זה אל זה חיצים של לעג ושנאה.

     

    ואולם שתיקתו של הספר רק עוררה את סקרנותו של אצלאן, והפכה את סולימאן לחביב עוד יותר בעיניו, וסקרן היה לדעת פשר רתיעתו ולא ידע באילו מילים לפתוח, עד שבירך אותו באיחור רב ברכה של שלום, וכדברי פתגם דמשק אַלְסַלָאם בִּגִ'ר כַּלָאם, אמירת שלום קושרת שיחה, החל לחקור את הספר על מיני המרקחות שרצה להביא לדמשק ועל סיבת כשלונו, כגון שמיסי המכס גבוהים כל-כך ועמילי המכס היהודים, וביניהם גם אביו של אצלאן,

     

    מבקשים לעשוק אותו ולהניסו מפרנסתו והוא שונא להם בלב ובנפש, ואז הבין אצלאן על שום מה מתנכר אליו ידידו, אולם הספר כמו קרא את מחשבותיו, מיהר לתקן את עצמו כי אין בליבו דבר נגד אצלאן, ואין זאת אלא שרעייתו, שעימה התחתן זמן לא רב לפני חופתו של אצלאן, עומדת כעת בהריונה ובדעתו לחדול מכל מעשים שעשה והוא מבקש כי דברים שהיו ביניהם יישכחו ולא תדובר עליהם אפילו מילה אחת.

     

    שמע אצלאן דברים אלה בעוד לחייו מכוסות במשחה לבנה, בטרם יחלוף עליהן התער, והדבר נעם לו כפליים, שכן ככל שגדלה רתיעתו של אלחלאק, כך גברה תשוקתו של אצלאן, ולא יצאה שעה קצרה והוא היה מפציר בו כי ישובו לטעום איש מגוף רעהו ויהיו לגבר אחד, חזק ויציב, ותוך כדי כך עמל אצלאן למשש את קדמת כותונתו של הספר, עד שנזקר איברו של סולימאן והספר אומר לעצמו, אם נפרוש לקרן זווית בחנותי ונסגור אחרינו את הדלת לא ירגיש כל אדם בדבר, ואף הרעיה ההרה הממתינה בבית, אין לה עניין בדברים שהוא מוציא ומביא לפרנסת המשפחה, וכל דאגתה כי העובר שבבטנה ייצא לאוויר העולם בריא ושלם ואחר-כך תיניק אותו ותגדלו להיות תלמיד חכם ושומר מצוות,

     

    והנה אלחלאק עושה כאשר זמם והוא מכסה את חלון חנותו בבד עבה ונועל את הדלת בבריח, ומייד נוגעים שני הגברים הצעירים זה באיברו של זה, ואצלאן חותר היטב אל אותה מטרה מתוקה המעסיקה אותו מדי לילה, והוא מפתיע את הספר בלהיטותו, ממהר להפשיט את תחתוני רעהו עד לברכיו, והוא מלטף בקצות אצבעותיו את האיבר הנזקר ואת כיפתו האדמומית ליטוף עדין ומרפרף, ולא כדרכה של מרחבה הלוחצת עליו כלחוץ הכְּליבוֹת על כפיס של עץ,

     

    וכמוהו עושה באותה עת עצמה סולימאן עצמו לאיברו של אצלאן, וארבע ידיהם ושני איבריהם מתבלבלים ומתגלגלים אלה באלה, ומשם ממשיך אצלאן אל יעדו שטרם הגיע אליו,

    כי תכלית אחת ורצון אחד מילאו את נפשו בששת חודשי

     

    השיממון שבהם הוציא את ימיו עם אשתו מרחבה, והוא שולח את לשונו, זו שהתגוששה אז עם לשון המגדים של סולימאן, ללקק את האיבר האהוב, והוא סקרן מאוד לדעת את טיב טעמו, ובטנו מתפלצת מהנאה זו, והוא מגניב בבת-אחת את הכיפה הגדולה, החרוצה לאורכה בקו חייכני, אל תוך לועו, ומתחיל לינוק את לשד החיים של אהובו הספר, הממהר מצידו לעשות מעשה דומה באיברו של אצלאן,

     

    והספר זועק לרגע היזהר בשיניך, ואצלאן חוזר למעשה היניקה אך הפעם נמנע מלחשוף את שיניו, אלא רק שפתיו העבות עולות ויורדות ויונקות ומוצצות אותה מטרה שהיא המוצא והתכלית, הסיבה והמסובב, היא היוצרת והיא החותמת, היא הטמאה והיא הקדושה, ושניהם מתמוטטים מאחיזה עמוקה שהם אוחזים זה בזה אל הריצפה, ושמה שבים ומתחברים איש אל רעהו, ואין הם משגיחים כי שולי הבד המכסה את חלון החנות הופשלו מעט ונפתח בהם חרך אל הרחוב.

     

    קטע זה לקוח מתוך מהדורת העשור של "מות הנזיר", מאת הסופר אלון חילו, שרואה אור בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אלון חילו. "החלטתי להתחבר אל האני האמיתי שלי"
    לאתר ההטבות
    מומלצים