שלושה שמות חדשים על הקיר
לאבא של זכריה, יונה באומל ז"ל, היו עיניים כחולות וגדולות. כמה ימים לפני פטירתו, פקח את עיניו כשגופו הגדול שמוט, ואמר: "לא עמדתי במשימה". על קירות בית הכנסת שלי אין שלטי זיכרון ולא הנצחה, רק תפילה לנעדרי קרב סולטן יעקב. עכשיו נכנסו שלושה שמות חדשים לרשימה האיומה
ערב י"ט בסיוון – עוד שנה של עצירה לתפילה ותקווה. שלושים-ושתיים שנים של נעדרי סולטן יעקב:
צבי פלדמן, יהודה כ"ץ וזכריה באומל.
<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
רובנו כבר הפכנו לסבים. מתנהלים במסלול חיים, והם כל הזמן לצדנו. לילה שחור של קרב סולטן יעקב מותיר אחריו עשרות הרוגים ושלושה נעדרים. משפחות ההרוגים סתמו את הגולל על קבר יקיריהם ועברו לשלב האבל, שאינו מרפה לרגע.
קראו עוד בערוץ יהדות:
אך שלוש משפחות נותרו ללא סתימת גולל וללא אות חיים. כך, תלויים בין שמים לארץ, עוברות השנים. הזמן שחולף לא מייצר שום הרפיה. הספק אוכל בכל פה. לאט-לאט מכרסמת הזקנה. לא מפסיקים להיאבק על כל שביב מידע. רוצים לעמוד ביום הדין מול הבנים ולומר "עשינו הכל".
רק שלט אחד בבית הכנסת
צריבת הזיכרון האחרון שלי את אבא של זכריה, יונה באומל ז"ל, לקוחה מבית החולים, ימים ספורים לפני הסתלקותו. ליונה היו עיניים
באלעד:
יום כיפור היה שם, לא שבת
טלי פרקש
"זמן קצר לפני כניסת השבת, שלח מאן-דהוא בקשה דחופה: האם נשארו למישהו חלות מיותרות? זמן קצר לאחר מכן, התמלא הבית באוכל, ניסיונות לחבק דרך תבנית גדושה. משהו שאפשר לעשות, במקום לעמוד נרפים אל מול הרעה שהתמקמה ליד הבית". טלי פרקש עברה שבת ללא מנוחה באלעד
כחולות וגדולות. הוא היה חלוש מאוד, ישב על הכורסה ליד המיטה, פקח את עיניו כשגופו הגדול שמוט, ואמר: "לא עמדתי במשימה".
הקירות בבית הכנסת שלי חשופים. חלק מהאדריכלות של המקום. לא שלטי זיכרון ולא הנצחה, קו נקי של עמידה נוכח פני ה'. רק שלט אחד נעוץ על הקיר שמעל כסאי: תפילה לנעדרים. לא לשכוח לרגע. לא להסיט את המבט. לראות את התפילה ולהיאחז בתקווה. הרשימה של נעדרי מלחמת לבנון בצירוף רון ארד, הולכת ומתבלה.
ואז, לגודל אסוננו, מקבלת התפילה הזו "זריקת מרץ" – שלושה שמות חדשים נכנסים לרשימה האיומה הזו.
הקב"ה לא עובד אצלנו
בליל שבת לסדר "טובה הארץ מאוד מאוד", בשבוע של ימי הזיכרון למלחמת לבנון הראשונה, אנו עומדים בבית הכנסת לאמירת תהילים על נערים חטופים. עדיין לא יודעים כמעט דבר.
הזמן שחולף לא מייצר הרפיה. הספק אוכל בכל פה. לאט-לאט מכרסמת הזקנה. לא מפסיקים להיאבק על כל שביב מידע. יונה באומל ז"ל עם הדסקית של בנו(צילום: סבסטיאן שיינר)
לראשונה אומרים את השמות – גיל עד, נפתלי ואייל. השמות עוד לא אישיים, הערפל כבד, השמועות מתרוצצות. בשבת בבוקר אתה כבר יודע שנפתלי הוא הבן של רחל. פתאום כבר יש לשם כתובת. כשיוצאת השבת, כבר יש פנים וכבר מכירים את המשפחה, וכבר נעצרת שגרת החיים, ואנא אנו הולכים?
כעת אנו מתכנסים לתפילות. לא מוכנים להרפות. בימי הבלנו זכינו לראות תפילות - ועימן ישועות, וראינו תפילות שאחריהן אכזבה מרה. הקדוש ברוך-הוא לא עובד אצלנו. אנו עומדים לתפילה כי שם, בתוך המילים העתיקות ומנגינתן, מסתתרות דמעות של כל הדורות שהיו לפנינו ושעמנו. שם, בתוך התפילה, מסתתר אותו מקצב חיים שבו עומד אדם נוכח פני האלוהים, ומודע למוגבלות ולארעיות.
אנו מתפללים לישועה עבור הנערים, עבור המשפחות, עבור עם ישראל ועבור מדינת ישראל. אבינו מלכנו, פתח שערי שמים לתפילתנו.
הערב (יום ב') אור לי"ט בסיוון, נקיים תפילה למען הנערים החטופים אייל יפרח, גיל עד שאער ונפתלי פרנקל, ולמען נעדרי קרב סולטן יעקב, בשעה 20.00 בבית כנסת הרמב"ן, רחוב אמציה 4. ירושלים.
נעדרי קרב סולטן יעקב
"רובנו כבר הפכנו לסבים. מתנהלים במסלול חיים, והם כל הזמן לצדנו". הרב בני לאו
צילום: אורות
מומלצים
