"גולם": פרפר לא יצא מזה
הבמאי אדם דויטש ראוי להערכה על התעוזה כיוצר קולנוע עצמאי ישראלי, אולם "גולם" הוא סרט בוסרי, שלא מצליח להתפתח. רצף התחבולות הוויזואליות והקוליות שמלוות העלילה לא מצליח לחפות על ריקנותה
לא קל להיות יוצר קולנוע עצמאי בישראל. גם ללא עלויות הצילום בפילם של ימים עברו, גם כאשר עריכת הסרט יכולה להתבצע בכל מחשב, גם כאשר מרבית הצילומים מתרחשים בלוקיישנים במרחב הציבורי, גם כאשר כל הצוות עובד בהתנדבות - זו עדיין מלאכה קשה ויקרה. בוודאי שיש להעריך את עצם ההעזה ליצור, במיוחד אם היוצר מאמין במקוריותו של הסרט, ביופיו, בחשיבותו.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
"גולם" נראה כסרט שמונע משאיפה ליצור קולנוע ישראלי עצמאי, צעיר ואחר. קולנוע של שאפתנות סגנונית, של תנועה מהירה בין רוך ואלימות. קולנוע שמקורות ההשפעה שלו מצויים במחוזות של גספר נואה ולאוס קראקס (בתוספת קמצוץ דיוויד לינץ'). אבל כל השאפתנות הזו הופכת ליומרה ריקה כאשר, בפועל, אין בו יותר מאוסף פוזות סגנוניות.
דקות ספורות לתוך הסרט כבר ברור כי עריכת הסאונד הדחוסה (עידו סטמטי), המוזיקה האינטנסיבית (עידן קיי), העריכה המהירה בין הווה עבר ודמיון (הקטור ברבי), ועבודת הצילום שאין בה שניה ללא תחבולה מוקצנת (עדי רייס), כושלים כל אחד יחד ובצירוף של כולם. אין זה מפתיע לגלות שגודש תחבולות בלא עלילה ממשית לא רק שאינו מעניק לסרט אנרגיה אינטנסיבית של קולנוע צעיר ופרוע, אלא משרה לאות.
הסרט מתחיל עם הדימוי של אישה צעירה וקעקוע פרפר על גבה (גולם, זוכרים?), אשר קופצת ממעקה הדירה מטה. הבזק ראשון מהדמיון האלים של מאי (אלינור קלוגר). היא שוכבת במיטה, הרמזור המונח על חלקו העליון של המקרר בדירתה צובע את פניה לסירוגין בירוק ואדום. היא קמה. אין פוקוס. נשענת על המעקה בפלג גוף עליון חשוף. מעשנת סיגריה בזווית הפה. מתאפרת בכבדות במראה של דביבון, ויוצאת לחפש קליינטים.
הפתיחה הזו, עם אורות המהבהבים, הדמות המסוממת והמרפסת הפתוחה לעבר העיר מזכירה את ההתחלה של "Enter The Void" של גספר נואה מ-2009. המקור היה בעייתי לכשעצמו, אבל ההשראה לא מסתכמת ביותר מאשר חיקוי דל תקציב של סגנון במנותק מחשיבה עקבית על הקשר בין צורה ותוכן.
מהצד השני של מה שמכונה עלילה נמצא ג'וני (שרון פרידמן). הוא היה בכלא (מסיבות לא ידועות) ושם הפך לביץ' של עבריין אלים בשם ברי (יובל ינאי). כעת הוא יוצא מהכלא פקעת עצבים ותסכול דומם. הוא חוזר הביתה, לא מתקשר עם אמו (הני ישעיהו), ויוצא לרחוב. בשירותים של מועדון, בשני תאים סמוכים המצולמים בטופ שוט, הוא שקוע בפלשבקים מימי הכלא בשחור לבן, ומאי מסניפה קוק. ביציאה מהתאים, מול הראי, הם יפגשו לראשונה לאחר כשליש מהסרט הקצר (80 דקות).
מרכיב הקשר בין שתי הדמויות הפצועות, על רקע המראה של העיר תל אביב (שנחרשת כאן מצפון לדרום ושוב חוזר חלילה), לא יכול שלא להזכיר את עבודתו של קראקס ב"נאהבים מפאריז" (1991). אבל היכן שהוא בנה מתוך העליבות הפגיעות של הגיבורים חזיונות רומנטיים, הסרט הנוכחי מותיר אותנו מול תל אביב דלה. השינויים שחלים בקשר בין ג'וני למאי שרירותיים, מבלי שיהיה הגיון צורני או תוכני חלופי שיהווה בסיס לתגובה רגשית. אלו לא דמויות, ושום פעולה סגנונית לא יכולה להיות תחליף לכך או להסתיר עובדה זו.
נדמה כי ההחלטה להקרין את הסרט בפני קהל רוכשי כרטיסים אינה עושה עמו חסד. אולי מוטב לסרט כזה שיפגוש קהל שמוכן לנגוס בפרי בוסרי, מבלי יצטרך להרגיש כי טעה ובחר בסרט הלא נכון.
