שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    בשם הפאנק: נער שוליים בתרבות מיובאת

    "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת" שנכתב על ידי אבי פיטשון, ממבשרי סצנת הפאנק המקומית, מבהיר איך צמחה המוזיקה המיובאת וסגנונה בישראל של שנות ה-80. סיפור התבגרות לא שגרתי שמסתיים בטריקת דלת. ביקורת

    "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת" הוא אחד הספרים יוצאי הדופן שיצאו פה לאחרונה. קודם כל, לא מדובר ברומן, אבל גם לא בספר עיון או הגות. סביר להניח שהמילה המדויקת ביותר תהיה "ממואר", אם כי היא כבר מכובסת לעילא. אולי יותר נכון יהיה לתארו כמונולוג וידויי מרתק של מי שהיה אחד ממבשריה של סצנת הפאנק המקומית, והחליט לספר את סיפורו, אבל לא בנרקיסיסטיות מפוארת, אלא להיות ממוקד תמיד בהקשר הרעיוני האידיאולוגי.

     

    ואם שאלתם את עצמכם, על איזו סצנת פאנק בדיוק מדובר? מתי היתה פה בכלל? הספר יענה לכם על כך בצורה חד-משמעית, במיוחד המשפט החותם אותו.

    ספרו של אבי פיטשון. פאנקיסטים נשארים לעד? (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    ספרו של אבי פיטשון. פאנקיסטים נשארים לעד?
     

    בספרו, אבי פיטשון - מבקר, אמן ואוצר שחי בלונדון, לשעבר סולן בלהקות פאנק מקומיות - מתאר את ילדותו, ובעיקר את שנות נעוריו ברעננה הבורגנית והנינוחה, אולי אחד המקומות האחרונים שאפשר לדמיין שממנו יצמח הפאנק. על פניו, מדובר בנעורים די רגילים, במיוחד בתקופה בה הם התרחשו, שנות ה-80, העידן בו ישראל החלה לאטה להיפתח אל העולם הגדול, אם זה במגזינים כמו להיטון ומעריב לנוער (שאמנם הופיעו כבר בשנות ה-70, אך צברו תאוצה רק לאחר מכן), בתוכניות הרדיו, ובטלוויזיה וברגעי החסד המעטים שלה (בעיקר "זהו זה" או "עד פופ") וכמובן עם הופעת מכשיר הווידיאו הראשון.

     

    "כך הצטרפתי לפלג אבוד במיוחד של דור בין כיסאות שהתבגר על רקע גסיסת האוטופיה הציונית, קצת לפני שהריק התמלא בגיוס הצרכני", פיטשון כותב ושם את האצבע במדויק על הוואקום הקולקטיבי, ולמרות שהסיפור שלו הוא סיפור אינדיבידואלי, יחידני, הוא בעצם סיפורם של לא מעט ישראלים שגדלו בשנים האלו, שמצאו פורקן וזהות ונחמה דווקא באייקונים בינלאומיים.

     

    אם זה לא היה פאנק, זה היה הבי-מטאל או כל סגנון מיובא אחר. אנשים אלו אולי הרגישו חריגים, שוליים, אפילו דחויים עד לקצה, אך מתברר, ככל שעובר הזמן, שהם לא היו כה מעטים. כולם חיפשו את עצמם בוואקום הבין דורי, והבינו שלא רק האתוס הציוני, אלא כל העולם התרבותי שלכאורה הונחל להם, לא מדבר אליהם כלל.

     

    הרגע המכונן של פיטשון הוא הרגע בו התגלה לו האלבום של הסקס פיסטולס "Never Mind the Bollocks". הרמזים המטרימים היו שם קודם, אבל משם העולם התבהר, ומתברר כצפוי שפאנק הוא כמובן קודם כל מוזיקה, אבל לעתים המוזיקה היא רק מאפיין או סובלימציה. פאנק הוא תפיסת עולם, פאנק הוא מחאה, ובעיקר אג'נדה קיומית חתרנית. בדומה לדאדא, היא לא מציעה תפיסת עולם חלופית קוהרנטית אלא אוטופית, ופיטשון והמנטור שלו הם אולי הראשונים שיודו בכך (המנטור הוא דמות בספר, שלמעשה מכיר לו וסוחף אותו אל הפאנק ואל האנרכיזם הממשי), שטוענת כי תפקידה הוא לנעוץ סיכות בבשר המדושן והנצלני של הבורגנות, של הכוח השולט.

     

    למרות זאת, ייאמר לזכותו של פיטשון, הסגנון שלו הוא לרגע לא מטיפני. הוא נצמד בכל העת לסיפור האישי שלו, הוא לא מנסה לייפות, לא לשכנע, וגם לא להציג את עצמו ואת בחירותיו כפתרון האידיאלי המושלם של דורו.

     

    ודווקא הגישה הזו, ששמה את הדגש על הסיפור - אם כי היא לא ספרותית בפני עצמה, מייצרת עומקים רגשיים נדירים, במיוחד כשמגיע רגע הגיוס. חשוב לציין, הכתיבה של פיטשון היא כתיבה של זוכר אובססיבי של פרטים, ומדויקת בצורה כירורגית כמעט, לגמרי לא "פאנקיסטית". האופן שבו הוא מתאר את השבר הגדל שחל עם הגיוס, ואיך זה פשוט ריסק את כל מהותו ואת כל מה שהוא האמין בו - הוא מצמרר וחזק וחודר ללב.

     

    לא מעט סופרים מדורו של פיטשון תיארו את המערכת הצבאית הדורסנית, על האופן בו היא משפילה את היחיד מעצם קיומה. למעשה, זה החל עוד בדור הקודם, אבל התיאור של פיטשון, שאינו בהכרח מתרכז במערכת ובעוולות שלה, אלא בהתנגשות חזיתית של עולמות, הוא ללא ספק אחד האותנטיים והחזקים שנכתבו.

     

    כמובן, הוא לא הרגע החזק היחיד. פיטשון לא מרבה בניתוחים עיוניים ובהקשרים תרבותיים, אך ההקשר שהוא מוצא למשל בין שריף גודמן מהטלוויזיה החינוכית לפאנקיסט שולץ האיום הוא מאיר עיניים. כמו כן, ניתוחו את המשמעות האמיתית של הימין הקיצוני בדמותו של הרב כהנא כמעין התגשמות של אויב קומיקסי דמוני ואסתטי (כשפיטשון בתקופה ההיא הוא כמובן פעיל שמאל קיצוני) הוא ניתוח מבריק.

     

    יחד עם זאת, יש משהו מעט מוחמץ בספר אם כי בהסתייגות מסוימת; הספר מתחיל כשפיטשון מתאר מפגש עם חברו לדרך כששניהם כבר בני ארבעים, ופיטשון גר בלונדון באותה העת, והם צופים במרתון של סדרת הטלוויזיה הישראלית הנושנה, חדווה ושלומיק. "מסע החיים שהתחיל עם ג'וני רוטן מסתכם עם בוצי שאון, כוכב הפופ שמגלם ששי קשת בסדרה", הוא כותב, ובאמת עולה השאלה מה קורה לפאנקיסטים ברגע שהחיים מכניעים אותם, ברגע שהם מאבדים משהו מאנרגיית הנעורים שלהם, ברגע שהם חוצים גיל מסוים, האם מדובר יהיה רק בנוסטלגיה? שמא בייאוש מוחלט? בהתברגנות חלילה?

     

    התרבות שלנו לועגת לכל מי שנאמן לדרכו מעבר לגיל מסוים.

    פאנקיסטים בני ארבעים ומעלה תמיד ייראו למיינסטרים כמשהו נלעג, מגוחך, כמישהו ששכל לעלות על הרכבת הנכונה ונשאר בתחנה. אך פיטשון מסיים את הסיפור ברגע שלהקתו נ"מ מתפרקת בתחילת הניינטיז. האם זה אומר שכל החזון גם התפרק? האם זה אומר שהאנרגיה הזו נכנסה למנגנון האוטומטי של המרכז שממתג את הכל, מרוקן אותו מתוכן, ומשתמש בו במיצובו האייקוני בלבד, כמו גלויות מכיכר טרפאלגר של פאנקיסטים ויונים?

     

    השאלה הזו נותרת פתוחה, אך במובן מסוים טוב שכך, אולי בעצם עדיף לנו לא לדעת את התשובה, שאנו בתוך לבנו כנראה כבר מנחשים. כך או כך, "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת" בסופו של דבר אינו עוד סיפור התבגרות שגרתי, גם הודות לאופן בו הוא נכתב ומסופר, וגם בגלל שעולה ממנו דמות עקרונית, מישהו שלקח את הפאנק למקום הכי רחוק שהיה יכול לקחת אותו, ועשה זאת כל הדרך ברצינות ובאדיקות - וגם בגלל האופן בו הוא מסתיים, כמו טריקת דלת בפרצוף.

     

    "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת, תרבות - נגד בריחה מהישראליות". מאת אבי פיטשון, רסלינג, 290 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת". סצנת הפאנק המקומית
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים