מייק בורשטיין עומד לחגוג 50 שנה לסרט שהפך אותו בישראל משחקן לכוכב וממר בורשטיין למר קוני למל. לכבוד חגיגות היובל הקרובות, החליטו במרכז מת"י לערוך הקרנה של הסרט עם כוכב הסרט 'שני קוני למל' שיענה על שאלות הקהל. בורשטיין, רק בן 20 כשצילם את הסרט, היה כבר שחקן משופשף שעשה לעצמו שם בעיקר בתיאטרון האידי, שם הופיע עם הוריו, פסח וליליאן בורשטיין, ואחותו בתיאטרון האידי בניו-יורק. בורשטיין התחיל להופיע על הבמה כבר בגיל שלוש וגנב מיד את ההצגה ביחד עם אחותו. המשפחה הופיעה בניו-יורק ובפני קהילות דוברות יידיש בעולם, עד שעלו לארץ בשנת 1954. שם העלו את הצגות היידיש שלהם, שהמפורסמת ביניהן היתה "חתונה בעיירה". אלא שבארץ באותם הימים היתה התנגדות לשפה שנשמעה לרבים גלותית. המשפחה התקשתה להתפרנס ונאלצה בסופו של דבר לעזוב. הם חזרו לישראל ב-1962 והמשיכו להופיע על בימות התיאטרון, עד שבורשטיין קיבל את התפקיד הראשי בסרט 'שני קוני למל' וחייו השתנו.

זו היתה קומדיה של טעויות בה גילם בורשטיין את שתי הדמויות המרכזיות. הסרט כלל שירים וריקודים, כולל הלהיט הנצחי 'אומרים שאני אינני אני' בביצועו של בורשטיין. אם תקחו בחשבון שבאותם הימים לא היתה טלוויזיה ורוב האנשים הלכו לבתי הקולנוע על מנת לזכות בקצת בידור, תבינו מדוע הסרט הצליח כל כך. "היו אז בארץ שלושה מיליון תושבים, מיליון וחצי מהם ראו את הסרט", אומר בורשטיין, "זה היה הסרט המוזיקלי הישראלי הראשון ובצבע, כך שהוא היה פורץ דרך מכל הבחינות".

מאז חלפו קרוב לחמישים שנה, ובורשטיין עדיין מזוהה בעיקר בזכות הדמות הזאת. השבוע נפגשתי עם מייק, אדם מקסים ולבבי, לשיחה על התיאטרון האידי, קוני למל ועל קריירה בימתית הנמשכת כבר למעלה משישים שנה, והוא בסך הכל בן 69.

"יש לי חיים נהדרים". מייק בורשטיין

מה קרה לך בעקבות הצלחת הסרט?

"עד אז הייתי מייק בורשטיין ופתאום הפכתי לקוני למל. בהתחלה ניסיתי לברוח מהתדמית, אבל ראיתי שזה לא ילך, אז השלמתי איתה והתחלתי ליהנות ממנה. היום אני מאוד גאה בזה שזוכרים אותי בזכות קוני למל כל כך הרבה שנים. זוהי דמות שהפכה להיות חלק מהתרבות. זה סרט שהפך לחלק מההיסטוריה הקולנועית בארץ. גם היום, כל מי שאני פוגש, גם חבר'ה צעירים, מכירים את הסרט. זה מאוד מחמיא לי".

ומה קרה איתך מבחינה מקצועית?

"אני תמיד משווה את מה שקרה לי למה שקרה לדסטין הופמן לאחר שעשה את הסרט 'הבוגר'. הוא היה שחקן מצליח על הבמה עד אז, אבל למחרת הקרנת הבכורה של הסרט, הוא הפך לכוכב. וזה בדיוק מה שקרה לי בארץ. הייתי שחקן ידוע אבל לא כוכב, ואילו לאחר הקרנת הסרט כולם כבר ידעו מי זה מייק בורשטיין. החתימו אותי בתקליטי סי.בי.אס על חוזה הקלטות. הם החתימו זמרים כמו אריק לביא, אריק איינשטיין, יהורם גאון ואותי. הוצאתי בהמשך 25 תקליטים, השתתפתי בהצגות ופסטיבלים, זכיתי בפסטיבל הזמר והפזמון בשנת 1967 עם השיר: 'מי יודע כמה', באותו פסטיבל, אגב, הופיעה שולי נתן בהפסקה עם 'ירושלים של זהב' בפעם הראשונה והקהל יצא מגידרו מהתלהבות".

אז אני מבינה שעזבת את התיאטרון האידי ואת ההופעות עם ההורים, איך הם קיבלו את זה?

"זה היה קשה להם. אחרי קונילמל רציתי לפתח את הקריירה שלי בעברית והייתי חייב להפסיק את ההופעות עם ההורים. בסרט הדוקומנטרי 'הקומדיאנטים', מדובר על כך בהרחבה. אחותי התאומה סוזן החליטה להתחתן והפסיקה להופיע ואחר כך גם אני עזבתי וזה לא היה להם קל".

למעשה, הוריו של בורשטיין האשימו את הילדים בגדיעת הקריירה הבימתית שלהם מאחר והקהל חדל מלקנות כרטיסים להופעות כשכוכב ההצגה, מייק, כבר לא היה שם, אז הם שבו לניו-יורק ונשארו שם עד מותם. פסח האב נפטר בשנת 1986 וליליאן הלכה לעולמה ב-2005. ובינתיים בורשטיין הבן, המשיך לקצור הצלחה בארץ. הוא הופיע בבסיסי צה"ל בשלוש מלחמות ואחרי מלחמת ששת הימים העלה מופע לחיילים עם הבדרן דני קיי. הוא הוציא אלבום שירי ילדים, וזכה שלוש פעמים במקום הראשון בפסטיבלי שירי ילדים: היפו היפו (1977), שולם ברוגז (1979) ושלום על העולם (1982).

"פתאום הפכתי לקוני למל"

עשר שנים לאחר צאת הסרט 'שני קוני למל', הופץ סרט ההמשך 'קוני למל בתל אביב' ובשנת 1983 סרט המשך נוסף, 'קוני למל בקהיר'. הסרט צולם בתקופה בה מצרים הפכה להיות יעד תיירותי פופולארי לאחר הסכמי השלום ומפיקי הסרט החליטו לצלם שם. לא היו להם אישורי צילום, אולם הם התייצבו בפירמידות והתחילו לצלם. "עמדתי שם, לבוש כקוני למל עם הכובע והפיאות, כשפתאום עבר אוטובוס של תיירים ישראלים שהתחילו לצרוח 'הנה קוני למל'", נזכר בורשטיין בנוסטלגיה, "מיהרנו לסיים את הצילומים לפני שיגרשו אותנו והסתלקנו חזרה לארץ. למחרת היום בדף הראשי של מעריב התפרסמה הכותרת 'שלטונות מצרים גירשו את קוני למל מקהיר'".

"לא חשבתי שאתחתן שוב". עם אשתו השנייה, ציונה

דווקא אשתו השניה, ציונה, לא הכירה את בורשטיין או את קוני למל. השניים נפגשו לפני קרוב לעשרים שנה לאחר שבורשטיין התאלמן לאחר שאשתו האהובה, עידית, ואם שני בניו, פיטר, 45, ואדם, 42, מתה מסרטן השחלות. "לא חשבתי בכלל שאתחתן עוד פעם", מודה בורשטיין, "הגעתי ללוס אנג'לס לאירוע אליו הוזמנתי בקהילה, נכנסתי לאולם וציונה היתה שם עם חברה שלה. כשנכנסתי החברה אמרה לה: 'הו, הנה מייק בורשטיין', והיא ענתה: 'מי זה מייק בורשטיין?'. החברה אמרה 'את יודעת, קוני למל'. וציונה: 'מי זה קוני למל?'. העובדה שהיא אהבה אותי בשביל מי שאני ולא בגלל הפרסונה התקשורתית שלי, זה מה שקישר בינינו בסופו של דבר. היא הכירה אותי פשוט כמייק ולא ככוכב. ציונה נולדה אמנם בארץ, אבל הגיעה לארה"ב עם משפחתה כשהיתה בת שמונה ולכן לא היה לה מושג מי אני".

בורשטיין, שאז התגורר בניו-יורק, עבר ללוס אנג'לס בעקבות ציונה, אולם השניים מרבים לנסוע על קו ניו-יורק-תל אביב במסגרת הופעותיו של בורשטיין. הוא הופיע על בימות ברודווי במחזות רבות כמו "ג'ולסון בווינטר גרדן", "הרוטשילדים", "לנסקי", "ברנשים וחתיכות", "בארנום" (בזכותו זכה בפרס הטוני) ו"כנר על הגג" בתפקיד טוביה החולב.

בימים אלה הוא מתכונן לקראת נסיעתו לארץ לקראת חזרות להצגה הרביזור בחודש אוגוסט. "נישאר בארץ עד סוף דצמבר. אני חבר ותיק של ששי קשת, שהוא המנהל האמנותי והמנכ"ל של התיאטרון האידי בארץ. הוא ביקש ממני להעלות את ההצגה שבמקור יוסי בנאי העלה לפני 35-40 שנה. זו קומדיה מוזיקלית על שחיתות פוליטית שמאוד אקטואלית לימינו. היא מבוססת על מחזה רוסי מהמאה ה-19, שעד היום מציגים אותו בכל העולם".

יש עדיין ביקוש להצגות ביידיש?

"לא תאמיני, אבל כן. כשהופעתי עם ההורים שלי בארץ בשנת 1954, נלחמו אז נגד הייידיש והיתה לנו בעיה להופיע. היום יש נטיה לחזור לשורשים והציבור שמגיע לגיל פרישה רוצה לחזור לזכרונות של בית אמא-אבא, סבא-סבתא. הקהל בא בהמוניו, בעיקר כמובן הציבור האשכנזי. כשהצגנו את הרשל'ה לפני שנה בבית החייל, מילאנו אותו 11 פעם. חוץ מהגשש החיוור אף אחד לא עשה את זה. הגיעו מכל הארץ לראות הצגה ביידיש עם תרגום. יש נוסטלגיה לשפה הזאת ובכל פעם שאני יכול, אני שב להופיע איתה. אני יושב בוועדה של אגודת 'יידישקייט' שמטרתה להנציח את השפה האידית. כל שנה אנחנו שולחים קבוצת צעירים לפולין ולארץ על מנת שיראו ויזכרו את התרבות שהיתה שם ולא רק את השואה. זוהי שפה כל כך עשירה וחבל שהיא תלך לעולמה".

עם הילדים שלך דיברת יידיש?

"לצערי לא, אבל הם הבינו כשדיברתי עם אמא ואבא שלי. יש להם עם זאת את היידישקייט בנשמה. ציונה יודעת יידיש כי סבא וסבתא שלה דיברו את השפה".

מלמדים אותה גם באוניברסיטאות כך שאולי היא לא תמות לחלוטין.

"אבא שלי היה אומר שיידיש מתה כבר 100 שנה, אבל היא עדיין חיה. מלמדים את השפה באוניברסיטאות בארץ וגם בארה"ב ואנגליה, אבל מלמדים אותה כשפה אקדמאית ולא כשפה מדוברת, בדומה ללטינית. אבל השפה הזאת לא תמות, את יודעת בזכות מי? בזכות כל החסידים הדוסים שמדברים אותה על מנת לא לחלל את שפת הקודש. אם תבקרי בבני ברק, בברוקלין או בכותל, תשמעי שם כל הזמן יידיש. כשאני מגיע לארץ, אני מבקר בכותל בעיקר בלילה ואני שומע שם את ילדי החסידים מדברים יידיש, אבל הם כמובן לא ילכו להצגות ולא יהנו מהתרבות העשירה של השפה".

איזה תפקיד שגילמת עד כה אהוב עליך ביותר?

"ללא ספק דמותו של טוביה החולב ב'כנר על הגג'. לא מזמן חגגנו 50 שנה ל'כנר על הגג' בניו-יורק והופעתי עם חיים טופול ועוד 50 אמנים באירוע גדול ומרגש. עכשיו יש לי תיכנון לקראת השנה הקרובה, כשאשוב מהארץ, להעלות שוב את כנר על הגג ויש דיבורים שאולי נעשה את זה בלאס וגאס".

אם יחליט להעלות את המחזמר בלאס וגאס, יוכל בורשטיין ככל הנראה לקבל את ברכתו של ידידו הטוב שלדון אדלסון להעלות את המחזמר בבית המלון-קזינו שלו. רק לפני שנה הוא אירגן והינחה את חגיגות יום הולדתו ה-80 של אדלסון שנערכו בבית המלון שלו בסינגפור. שנה שלמה הוא עבד על תכנון החגיגות ביחד עם אשתו של אדלסון, ד"ר מירי אדלסון. "אני ומירי מכירים עוד מילדות. היא פנתה אלי וביקשה שאתכנן ואנחה את המופע. החגיגות נמשכו שבוע שלם, אני הופעתי, הבאנו את פול אנקה ותזמורת של 60 איש".

סך הכל נראה לי שהגשמת די הרבה חלומות בחייך. יש איזה תפקיד שהיית רוצה לגלם?

"אני לא מתלונן, באמת הספקתי הרבה בחיי, אבל אחד הדברים שלא השגתי הוא להיכנס לסדרת סיטקום בארה"ב. הופעתי בהצלחה בטלוויזיה בהולנד ובישראל, אבל לא כאן. יש לי כמה רעיונות שכתבתי לסדרות והייתי שמח לראות את עצמי בסיטקום אמריקאי, אבל היום קצת קשה להיכנס למדיה הזאת כי הכל הפך לריאליטי, שהוא בעצם לא ריאליטי. עושים מה שתמיד היו עושים, יוצרים סיפור, מביימים, רק שבמקום שחקנים לוקחים אנשים כאילו אמיתיים וקוראים לזה ריאליטי. זה שבר לשחקנים את היכולת לקבל עבודה, כי לא צריך יותר שחקנים וסדרות ריאליטי מאוד זול להפיק. אני מקווה שיום אחד הגל הזה יימאס ויחזרו לבידור אמיתי. אבל באמת שאני לא מתלונן. יש לי חיים נהדרים והשגתי המון דברים".

מישהו מהנכדים שלך ירש את הגנים המשפחתיים?

"יש לי שלושה נכדים ונראה לי שארי בן השנתיים וחצי ירש את הגנים האלה, אבל עוד נראה".