שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המצפון של דרום אפריקה: פרידה מנאדין גורדימר
    הסופרת הדרום אפריקנית היהודיה וזוכת פרס נובל לספרות נאדין גורדימר, עמדה כצוק איתן מול ממשלת האפרטהייד בארצה, ולמרות הביקורות החריפות והצנזורה המשיכה לכתוב, לפרסם ולהילחם למען זכויות האדם. על האישה שהבינה שכדי להשיג פוליטיקה לא אלימה אי אפשר לשבת בחיבוק ידיים, ולא שכחה להחדיר זאת לפואטיקה הספרותית שלה

    היא הלכה לעולמה בגיל תשעים, עטורת תהילה ואהובה מאוד בדרום אפריקה, מולדתה, ומוערכת מאוד בעולם המערבי. היא היתה, בפשטות, הסופרת שייצגה את זעקת החירות של דרום אפריקה בשנות האפרטהייד, באופן משכנע יותר מאשר הסופרים האחרים בני דורה ובני ארצה.

     

     

    גם אם היו לנאדין גורדימר מתחרים על התואר "קולו של המצפון הדרום אפריקני", ייאמר מיד: היא אהבה לשתף פעולה עם המתחרים שלה, לטובתו של עתיד טוב יותר. והיא זו שדיברה תמיד גם בשמם של קבוצת אנשי רוח, שעמדו כצוק איתן מול הממשלה שלהם, ספגו ממנה חבטות לא מעטות, ובכל זאת המשיכו גם לכתוב ולפרסם - וגם לצעוק.

    נאדין גורדימר. 90 שנות יצירה ויצרים (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    נאדין גורדימר. 90 שנות יצירה ויצרים(צילום: gettyimages)
     

    נאדין גורדימר נולדה ב-1923 בעיירת כורים לא רחוק מיוהנסבורג, והיתה בתם של זוג מהגרים יהודים. האב היה שען שנמלט מהמצוקה הכלכלית בלטביה. אמה היתה בת למהגרים שחיו תחילה בלונדון, ומשם נדדו לארץ החמה ורחבת הידיים שעבור לבנים עניים מאנגליה - היתה אז ארץ של אפשרויות כמעט בלתי מוגבלות. את הלהט הפוליטי ספגה מן האם: בניגוד גמור למקובלות הזעיר-בורגניות, רווחתם של ילדים שחורים הדגיאה את חנה מאירס-גורדימר עד כדי כך שפתחה והפעילה במו ידיה ובהתנדבות, פעוטון עבורם.

     

    ההורים לא שלחו אותה לבית הספר, בעיקר מפני שאמה חששה כי נאדין לוקה בלבה. אולי טוב שעשו כך. בצד הבידוד החברתי נולדה תאווה גדולה לקריאה ולכתיבה, וכבר בגיל 15 פרסמה סיפורי ילדים שנכתבו מנקודת מבטה של דמות מבוגרת. כשהיתה בת 16 חשה בשלה די הצורך לכתוב למבוגרים, וכשהיתה בת 18 נפרדה ממשפחתה ועברה לגור ביוהנסבורג, שם הכירו לה המו"לים הראשונים שלה, גם הם בני משפחה יהודית, את מי שיהיו מאוחר יותר שותפיה לדרך ארוכה: אנדרה ברינק וברייטן ברייטנבאך הם השמות המוכרים לנו יותר מחבורת האינטלקטואלים המתנגדים לאפרטהייד.

     

    רבים מהם היו - איך לא - יהודים חילונים בני המעמד הבינוני, שמחד נהנו מפריווילגיות של לבנים, ומאידך לא יכלו לסבול את הדיכוי של השחורים. על פי נטיית לבו, איש איש גילה שהאישי הוא הפוליטי. היו ביניהם רבים שהצטרפו למפלגה הקומוניסטית, אבל גורדימר - שכבר בראשית שנות השישים פרסמה סיפורים קצרים נוקבים ויפיפיים ב"ניו-יורקר", הלכה צעד אחד קדימה. בעקבות הטבח בשארפוויל, הצטרפה כחברה למפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני, ה-ANC, זרוע הפעולה של נלסון מנדלה, טאבו מבקי והדור הראשון של לוחמי החירות השחורים. על פי החוק והלכי הרוח בדרום אפריקה, בעת שעשתה זאת, היתה סייענית של מחבלים.

     

    יד ימינו של מנדלה

    ב-1962 נערך המשפט ששלח את נלסון מנדלה לכלא ברובן איילנד. היא שיפצה את הנאום המפורסם שנשא בעת שדינו נגזר, והמשיכה לפעול במפלגה שלו, למרות הביקורת העצומה שהיתה לה על שיטות הפעולה. היא סברה שאת השינוי מארגון שתמך במאבק מזוין ללא פשרות לכדי גוף פוליטי לא-אלים, צריך יהיה לעשות מבפנים, לא על דרך של חיבוק ידיים וישיבה על הגדר. גם בזה נבדלה, באומץ ובפריצת הדרך שלה, מרוב חבריה למלאכת הכתיבה.

     

    למרות שהאמינה כי הכלי הנכון לקולה הספרותי הוא הסיפור הקצר, התהילה הגיעה בזכות רומן - לא הראשון שכתבה - "הנוטר". כמו תמיד בספריה, הרקע שלו הוא נופיה הטבעיים והאנושיים של דרום אפריקה, וכמו תמיד, יחסי השחורים-לבנים הם ציר אחד של העלילה. זהו הרומן הפואטי ביותר שכתבה אי פעם, והאנטי-גיבור המוביל את העלילה הוא גבר המתבונן בשברי חייו ואינו יכול שלא לקשור את המבט הזה אל מה שהוא רואה שם בחוץ. כפי שתעשה אחר כך לכל אורך חיי היצירה שלה, גם ב"הנוטר" האישי קשור בעבותות ובכבלים לפוליטי, והחירות האנושית האמיתית לעולם לא תימצא באחד מהם לבד.

    נאדין גורדימר בצעירותה. "הנוטר" היה הספר שפרסם אותה (צילום: gettyimages) (צילום: gettyimages)
    נאדין גורדימר בצעירותה. "הנוטר" היה הספר שפרסם אותה
     

    שנות השבעים והשמונים של המאה שעברה היו השנים הטובות ליצירה של גורדימר. "המשפחה של יולי", "תעלול של הטבע", "בתו של בורגר" הם רק כמה מן הספרים שלה שתורגמו לעברית והיו אהובים מאוד כאן, בשנים שבהן גם פעילים פוליטיים בישראל יצאו למחות נגד עוולות האפרטהייד בדרום אפריקה. בארצה היה קצת יותר מסובך. מדי פעם, ללא הודעה מוקדמת, היתה הצנזורה המקומית מחרימה את ספריה לגמרי ואוסרת על הפצתם בארצה. מדי פעם המשטרה באה לבקר, ואלו לא היו בדיוק ביקורי נימוסין. כמו אחרים בחוג חברתי ופוליטי שהלך והתרחב, היא קיבלה עליה את הייסורים האלה באהבה, ובידיעה שלסופרים ואנשי רוח שחורים קשה הרבה יותר.

     

    עד כמה קשה, אפשר היה להתרשם גם מן הספרים. "בתו של בורגר", למשל, עוסק בגיבורה שהיתה בתם של שני פעילים פוליטיים, ולמרות רצונה להתנתק מן המציאות ולחיות כאדם פרטי, היא לא מצליחה. ברבים מספריה הקשר בין האישי לציבורי מגיע אל הקורא בדמות סיפור אהבה תמים, לכאורה, בין אישה לבנה לגבר שחור, אבל שום דבר לא יכול להיות תמים באמת ביחסים האסורים לפי החוק, שעתידים לשלוח את האוהבים כל אחד לכלא אחר. ולא, האהבה לא תמיד מנצחת.

     

    הפוליטיקה שלה לא העיבה מעולם על יכולתה להתבונן נכוחה במציאות, בין כאישה חושבת ובין כסופרת. למלאכתה בחרה בסגנון ריאליסטי חף מהתיפייפות, וההתבוננות שלה בנפש האנושית לא עשתה הנחות לאלימות ולצביעות שפשו גם בחברה השחורה.

     

    בשם החירות

    בשלהי שלטון האפרטהייד, כשכבר היה ברור כי שום צנזורה לא תזיז את גורדימר מדעותיה, ושום תכתיב לא יעמעם את קולה, החילה להופיע ברשימות המועמדים הלא-רשמיות לנובל. כשזכתה בפרס ב-1991, איש לא הופתע ואיש לא מחה, והיא רק אמרה שהכלי הזה, של זכייתה, מאפשר לה לגייס עוד ועוד אנשים לרעיון החירות בארצה.

     

    ואז הגיעו ימי החירות, וזו היתה מסובכת מאוד. כשנלסון מנדלה השתחרר מן הכלא, גורדימר היתה בין האנשים הראשונים שזכו לפגוש אותו ולברכו. היא סירבה בנימוס לקבל עליה תפקידים ציבוריים רשמיים, ואמרה בכנות שהיא מעדיפה להיות אזרחית מן השורה - וגם להמשיך ולהיות אופוזיציה לשלטון החדש, כי וודאי צריך כזאת. מאז הדמוקרטיזציה, השמיעה לא פעם דברי ביקורת על המצע החברתי של הממשלות החדשות, במיוחד ביחסן לחולי איידס. גורדימר הקדישה את שני העשורים האחרונים בחייה למלחמה במחלה שכילתה מאות אלפים בארצה, ולמלחמה במדיניות הרשמית שניסתה לטייח את גודל האסון.

     

    במקביל, המשיכה לכתוב. ולעורר מחלוקת. הגם שביקשה

    מסוזן זונטג לא לקבל פרס בישראל בשל מדיניות הכיבוש, היא עצמה ביקרה בישראל, סירבה להשוות את ישראל לדרום אפריקה, והגנה על זכות הקיום שלה עד כדי כך שהביוגרף שלה האשים אותה בגזענות.

     

    בספריה האחרונים התרחבה הפרספקטיבה הפוליטית וגם האישית שלה, וכללה את המדוכאים החדשים. ב"המציאה", למשל, זיהתה את המהגר הלא-חוקי המוסלמי העני, נטול השפה והארץ, כמי שיהיה האנטי-גיבור החדש בדרום אפריקה. כרגיל, צדקה. כרגיל, הצליחה להאיר את עיני קוראיה לעומק המצוקה דרך סיפור אהבה בלתי אפשרי שנדון מראש לכישלון.

     

    אני מניחה שבלוויה שלה יינשאו נאומים חגיגיים ומלאי הוד וכי לא תיקבר בטקס יהודי. מילדותה גדלה כחילונית גמורה, אבל ככזו שיודעת כי כל בני האדם נבראו בצלם, והצלם הזה הוא אחד ויחיד. 90 שנות חיים סוערים, יצריים ויוצרים, הם עדות לכך שלא זנחה את האמונה הזאת לרגע אחד, עד שמתה אמש בשנתה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: gettyimages
    נאדין גורדימר. התבוננה נכוחה במציאות בארצה
    צילום: gettyimages
    לאתר ההטבות
    מומלצים